חיים שאל חלק ב עז

רבינו עובדיה ליכא מאן דפליג אר"מ ומאי דתנן אין לו בה כלום פירושה בין מה שזרק בין מה שנטל וכדמוכח מפי' הרמב"ם ורבינו עובדיה כמדובר. ומאחר שכן הרי שינה התנא דברישא תנן אין לו בה כלום לכלול גם מה שנטל כבר ובסיפא תני מעבירין אותה הימנו ומשמע הא דנפל או פירס דוקא וזה הפך הרמב"ם דבכלהו קניס. ושבתי וראה דלולי מאי דמשמע מפי' המשנה להרמב"ם דמפרש דנפל ופירס בנטל כבר איירי. מצינן למי' כפי' הרב בית דוד דדוקא בחלוק' זרק נטל כבר אבל בחלוקת נפל ופירס מיירי שלא נטל ותנא דווקנ' הוא דבריש' תנן אין לו בה כלום כלו' גם מה שנטל דקונסין אותו וגבי נפל ופירס דלא נטל תני מעבירין אותה הימנו דאין בידו כלום וזו שרדף אחרי' תיהוי באעבורי. ובהא ניחא מאי דדייק הרב פר"ח בנימוקיו דבתוספתא בחלוקה ראשונה הוא דקתני קונסין אותו דוקא דהתוספתא לבאר המשנה ובי"אר עליה דהא דתנן אין לו בה כלום בקמייתא היינו דקונסין אותו אבל בחלוקה אחרונה לא מיירי בנטל ולא שייך למתני קונסין כמו שנאמר. והמסתכל יפה עיניו יחזו דזה דעת רבינו עובדיה בפירושו. וסבר הרמב"ם דמשום דהני חלוקות היו שגורות לפום רבנן נקט להו הכי רבינו הקדוש. אמנם ה"ה דבנפל ופירס אם נטל כבר קונסין אותו ושנה רבי משנתו כמו שהיה שגור בפי התלמידים דחד מיירי בנטל וחד מיירי בלא נטל ומשו"ה לא ערבינהו ותנינהו אבל הדין דין אמת דבכל הני אם נטל כבר קונסין ולכן הרמב"ם בחיבורו ערבינהו ותנינהו. ואולי דחזר בו ממ"ש בפירושו ואין בין פי' לחיבור אלא משמעות המשנה ודוק הטב. סימן מא הלא זה דברי. אני המגיה הנה זה בא אתא זעי"רי. בן ה"ה אבי העזר"י. נר"ו

אנא הוא עבדא ב"ר מיניה דמר כרע רבץ על ברכי יוס"ף מרתע כוליה גופאי ממתנים ועד ירכים ברב הקפן. ובהרמנא דמר יכנס הבן אצל האב תורה היא וללמוד אני צריך למתבע אולפן. הן היום נראה בעליל זה ספר כתב איש רבי ספר"א נהר ספר הבהיר חיים שאל אנהירנהו לעיינין האיר זורח מזרי"ח זר"ח קא פסיק ותני אליבא דהלכתא מעשה רב וימלא קומצו מלא הא"ורה קמץ וחפן. כן בקדש אברהם במחזה חזה הוית שביבין דינור כביר מצא' ידו פרש ש"ר ונכתב בספר בסי' ע"א אות ז' דרך ובא לו בדרך חכמה להבין אמרי בינה דברי הרמב"ם ז"ל דלכאורה סתרא"י נינהו והוא דבה' חו"מ פ"ד ה"ז פסק מותר לבלול החטים במים ובה' מעה"ק פסק החטים של מנחות אין לותתים אותם שמא יחמיצו וכו' וכבר הדבר נפתח בגדולים וא"מן האריך למעניתו ברוח מבינתו הא בחריפי חריפות"א דנהר"א מאה חור"פן. ברם כגון דא לא זכיתי להבין דלכאור' כפי ד"ק אתאן לסיפא דטעם הר"מ ז"ל דפסק מותר לבלול בחיטי פסח היינו דבפסח דלשין בצונן מותר ללתות ובהא מודה שמואל לרב והיינו טעמא דפסק הר"מ דמותר כאשר מפורש יוצא בדברי קדשו באר הטב. היא שעמדה לי דכפי מאי דאיתא בסוגיין דמעיקרא קאמר רבא אסור ללתות ואחרי סמוך אמרי' הדר ביה רבא ואמר מותר ללתות מדתניא וכו' ואחר כן אמרינן הדר רבא ואמר מצוה ללתות מדכתיב ושמרתם וכו' אם כן מאחר דרבא הדר ביה ממאי דקאמר מותר א"כ יש להבין למה פסק הר"מ מותר ולא פסק מצוה כמסקנת רבא לבסוף ומהא דאמרינן בש"ס הדר ביה רבא ואמר מצוה ללתות מדכתיב ושמרתם וכו' יש להעיר בדברי הר' הגדול כמוהרח"א זלה"ה בספר מ"ק בביאוריו על הש"ע סי' תנ"ג סיים בדבריו ז"ל והנכון דשאני הכא דכתיב ושמרתם וכו' ומעיקרא הוה ס"ל דוקא למצוה אתא והדר ביה ואמר דקרא להתירו אתא ולא למצוה עכ"ל. ולא זכיתי להבין ד"ק דלפום ריהטא דשמעתא נראה דמעיקרא הוה סבירא לי' מותר והדר ביה לבסוף ואמר מצוה מדכתיב ושמרתם וכו' ויש לישב. ברם למאי דאתאן עלה בדברי אמ"ן כה דיבר אלי דע לך בני ידידי כי זה כלל גדול בין הפוסקי' דמנקט מילתא מציעת' עדיף כאשר יהיה האופן. וכי איכא תלת שינויי זמנין דנקיט אמצעיתא ושביק תחילתן וסופן. והכא בהני תלת הדר ביה פסק הרמב"ם כמציעתא ולא איכפת ליה מבתרייתא. ואם נפשך לומר דזו שלנו לא דמי לעלמא. דע כי אני לא באתי אלא לישב פסקי הר"מ הסותרים אבל לענין מה שפסק מותר מה שתאמר בעד הרמב"ם כה תאמר לתירוצי ומה לך כי נזעקת על דברתי אלו דבריו נר"ו. ודרך אגב חזה הוית להרב פני יהושע בשיטתו על פסחים עמד על מבוכה זו וצידד צידי צדדי' לישב דברי ח"ה הנז' וכבר אמ"ן עמד על כל דבריו באורך כאשר מפורש יוצא באר הטב יעו"ש. ברם מקום הניח לי להתגדר בו והוא כי ראיתי להרב הנז' עמד על דברי רש"י ז"ל כמ"ש לעיל מזה כמ"ש בש"ס שם ת"ר אין לותתין את השעורין בפסח ואם לתת נתבקעו אסורות לא נתבקעו מותרות ור"י אומר מניחן בחומץ וכו' פי' רש"י נתבקעו שתפחו מחמת הניפוח שמחמת המים אסורות שודאי ממהרין להחמיץ עכ"ל וכתב ה' הנז' ע"ז ז"ל ולכאור' לשון רש"י תמוה דאם כוונתו שנתבקעו ממש הי"לל דודאי נתחמצו ואם כוונתו דהוא התחלת חימוץ וכו' הי"ל דהשעורין ממהרות להחמיץ והניחו בצ"ע. ואנא זעירא נראה לע"ד דדברי רש"י הלא המה בשקל הקדש והוא כי הרואה יראה דבש"ס קאי במחלוקת על תיבת נתבקעו אם הוא נתבקעו ממש או לאו אלא מניחן עפ"י הביב והם מתבקעות מאליהן א"כ אדרבא בנועם שיח אמרי קדוש נשמר מהאי פלוגתא וכתב ממהרות להחמיץ דוקא והיינו כמ"ש דאם מניחן עפ"י הביב וכו' כמ"ש בש"ס וזה נראה פשוט בדקדוק דברי רש"י ז"ל

ומצאתי הון לי בהר"ן ז"ל שכ' ז"ל ת"ר וכו' נתבקעו וכו' מחמת הניפוח שמחמת המים אסורות שודאי ממהרות להחמיץ כל שאילו מניחן עפ"י הביב מתבקעות מאליהן עכ"ל הרי הדבר מפורש יוצא כדבר האמור. ובר מן דין רש"י ז"ל האמת אתו במ"ש ממהרי"ל להחמין ולא כתב דנתחמצו ודאי כאשר הק' ה' פני יהושע דאם כן דודאי נתחמצו א"כ ר"י מאי קאמר מניחן בחומץ וחומץ צומתן וא"א דנתחמצו מה הועילו חכמים בתקנתם אלא ודאי דקאי פלוגתייהו בהא דת"ק סבר שודאי ממהרין להחמיץ אף דעדיין לא נתחמצו ור"י אשמועינן תקנה שלא יבואו לידי חימוץ א"כ רש"י ז"ל בלשונו הזהב גילה רז זה ותכל תלונותיו מעל רש"י ז"ל. אשובה אראה מה שישב אמ"ן בדברי הרב ח"ה לקושית מוהרח"א ז"ל דאיך כתב דפליג רבא אדשמואל דהר"ם פסק שתיהם ולזה תריץ יתיב משיח"א דהא דאמר דפליג היינו קודם דלא יליף רבא מקרא קאמר דפליג לתרוצי סוגייא דאימור דרבא פליג אשמואל אבל למסקנא דיליף מקרא אפשר דמודה לשמואל ולהכי פסק כתרווייהו וכו' עכ"ל. ואנא זעירא כמתלמד מד"ק לפי זה אפשר לבא לכלל ישוב במה שנראה לכאורה דברי הח"ה דברי תימא והוא דלקמן כתב על מ"ש עוד שם הדר רבא ואמר מצוה ללתות דכתיב ושמרתם וכו' כתב ע"ז הרב ח"ה ז"ל ואי לאו דבעי לתיתה ובעי שימור דמשום דשרי לתית' לא אצטרי' קרא לכתוב ושמרתם כיון דסגי בלאו הכי דלא ילתות ולא ישמור עכ"ל ולכאור' דבריו צריכי' ביאור אחת דזה עצמו אמרו בש"ס אי לאו דבעי לתיתה שימור למאי וכו' ועוד מאי קשיא ליה בש"ס דאצטריך לפרש ומה הרוחנו בזה. ואפשר דכפי דברי אמ"ן בא להוכיח דרבא מכח קרא דושמרתם דוקא התיר הלתיתה והוא דקשיא לן סוף סוף מי הכריחו לרבא דמצוה ללתות אי מקרא דושמרתם נימא דבא להתיר לא למצוה ומנין בא לו לרבא דקרא אתא למצוה לזה הכריח דאין אנו יכולים לומר דאתא קרא דוקא להתיר ולא למצוה דלא ילתות ולא ישמור ולמאי אצטריך ושמרתם אלא מוכרח מדקאמר ושמרתם למצוה הוא דאתא ושריא לתיתה ומשו' הא אצטריך ושמרתם כיון דמצוה ללתות א"כ דוקא גבי פסח דאתא קרא ושמרתם מצוה ללתות ברם גבי מנחות דליכא קרא מודה רבא לשמואל דאין לותתין כמ"ש אמ"ן בישו' דברי הרב ח"ה

ודרך אגב ראה ראיתי דברי הגהות מיימוניות בזה לע"ד לא זכיתי להבין וז"ל ע"ד הר"מ שפסק בפ"א דין ה' לפי' אמרו חכמים צריך אדם ליזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח שלא יביא עליו מים אחר שנקצר וכו' וע"ז כתוב בהגמי"י מכאן כתב רש"י שצריך הישראל להיות אצל החטים לשומרם בשעת טחינתם וכו' והרואה יראה דאדרבא הוא הפך דהר"מ קאמר משעת קצירה וכמ"ש ה"ה בזה ממ"ש רבא כי הפכיתו כיפי ופי' רש"י עומרי' וכו' ואיך כתבו מכאן ולכאורה צריך ישוב. הן אמת דלפי מ"ש אמ"ן לישב דברי רש"י דידיה אדידיה כאשר מפורש באורך נפלאות מתורתו יובן באגב זה שכתבו בשם רש"י עפ"י דרכו דרך הקדש ברם תיבת מהכא אינה מיושבת דנראה לכאורה הפך כמ"ש. (ב) זה שנים עמדתי במ"ש הרב החביב ז"ל בכנה"ג י"ד סימן רכ"ח בהגהב"י אות רנ"ד הרבה להשיב על הרב משפט צדק שהקשה דאיך חלה שבועת הגבעונים על דורות הבאים יעו"ש והרב החבי"ב ז"ל הרבה להשיב עליו דמי הגיד לו שחלה ע"ד הבאים אולי האמת דלא חלה כי אם דוקא עליהם כדכתיב ולא הכום ב"י כי נשבעו וכו' והאריך בזה

וכבר האיר וזרח מקרוב ספר הבהיר דברים אחדים לאמ"ן והקש' עליו דזה לכאור' הפך מקרא מלא כתיב בשמואל ב' כ"א ובני יש' נשבעו להם ויבקש שאול להכותם וכו' וגם ד"ר במד"ר כאשר האריך הראי' יע"ש. ואנא זעירא ב"ר מיניה דמר ה"ן עוד נבי"א מ"ש בירושלמי דומה בדומה מדרש רז"ל אלא תליין יהושע בדופן וכו' אשר משפטו פעלו שהוא עושה משפט ופעלו כאחד אל שאול ואל בית הדמים וכו' ואל בית הדמים אשר המית את הגבעוני' אמרין ליה אשר המית ז' ב' ח"ע ב' ש"מ וחזן וסופר וכו' אמרו סבו לכון כסף ודהב וכו' מיד עמד ורחקן ואף עזרא עמד ורחקן וכו' עכ"ל בקיצור הרי לך בהדיא כמ"ש המ"ץ ז"ל וגם רש"י ורד"ק בביאורם וא"כ דברי ה' החבי"ב צריכים ביאור כאשר כ"ז כבר קדמני אמ"ן. ברם מקום הניח לי אבא רחמנא ה"י להתגדר בו והוא דאתאן לסיפא אשקוט' ואביט' הני מילי מח"יים ה' החבי"ב שכ' בסוף וז"ל דעוד היום השבוע' מאי עביד דהנשבע לבטל את המצוה אין שבועה חלה עליו ואם כן הנשבעים עצמם למה לא הרגום אלא אית לך למימר דהשבוע' חלה וכמו שהאריכו המפרשים עכ"ל

ואנא זעירא לדעתי אם דל הוא לא זכיתי להבין אמרי קדוש דמעיקרא מאי קשיא ליה ועל זה הכריח דהשבוע' חלה כאמור בד"ק וכ"ז מפורש יוצא תלמוד ערוך בגיטין דף מ"ו ממש האי רומיא דקשיתיה להרב ז"ל ולרבנן התם מי חיילה שבוע' עילוייהו