חיים שאל חלק ב עד

בתשו' סוף כלל צ"ג והביאו מור"ם סי' רצ"ב. דמשום ביטול תורה כופין להשאיל ספרים. וכ' הרב כנה"ג סי' זה הגהת הטור אות י"א דהיינו דוקא אם בעל הספר אינו יודע ללמוד אבל יודע לקרותו למה ישאיל לו כלי אומנותו ולא מיבעי' אם אין לו אלא ספר אחד אלא אפי' יש לו שני ספרים ממין אחד אינו מחוייב לשאול השני דשמא יאבד אחד ולא ימצאנו כל כך מהרה ולא יהא יושב ובטל עד שיביאו לו הס' שהשאיל וצ"ע עכ"ל והפריז הרב בזה דכשיש לו שני ספרים ממין א' נרא' דצריך להשאיל האחד ואין לו לחוש חששו' רחוקו' במקו' ביטול תורה. ומסתברא דלא אמרה הרב ז"ל אלא כשבעל הס' הוא ת"ח שתורתו אומנותו אבל אם יודע לקרות וידוע דיש לו עסק כמהלך דמי פעם בחוץ פעם ברחובות אף שקובע עתים שפיר מצי להשאיל הס' אף שאין לו אלא ס' א' לת"ח העוסק בתור' לילו כיומו והוא שיהי' לזמן מועט ובעת הקבוע לו ללמוד יסתפק בס' אח'. ופשוט דאם בעל הס' אין עסקו בס' ההוא ואינו לומד בו דצריך להשאול לת"ח וישתדל השואל שלא יתקלקל. ואם יפחות ישלם לבעליו כמ"ש הרא"ש. ומיהו נרא' דאין כופין על כך דלא אמרה הרא"ש אלא משום ביטול תורה וכשיש לת"ח השואל איזו גמרא או חלק בית יוסף וכיוצא ליכא ביטול תורה דילמוד בס' שיש לו אבל אם הת"ח השואל רוצה פוסק אחד להורות הלכה למעש' וסובר דמאותו ס' שיש ביד האחר יתברר הדין אז כייפינן להשאיל הס' ההוא. ובעל הס' יחוש לעצמו שלא יהא מונע בר. ואמרו פ' נערה דף ן' וצדקתו עומדת לעד זה הכותב ספרים ומשאילן. (צו) שם סי' רמ"ח. דין יוד. כל המטלטלים שלי נוטל הכל. חוץ מספרים שאינם נכללים בכלל. ואף דמהרשד"ם ח"מ סי' ר"ג נרא' כמסתפק מ"מ מבואר מדבריו שדעתו נוטה שאינם בכלל ועוד שהר' המבי"ט בח"א סי' ק"ה פשיטא ליה שאינם בכלל. וכן הרב ש"ך ס"ק י"א כתב דברי הרב המבי"ט לחוד הגם שנגל' לכל מראה עיני הכהן תשובת מהרשד"ם ורמזה ס"ק י"ג. אלא דלא חש להביא תשו' מהרשד"ם ולחלוק עליה מאחר דגם הר' מהרשד"ם דעתו נוטה שאינם בכלל כדאמרן ולזה לא כתב אלא תשובת הרב המבי"ט. שוב ראיתי שכן כתב הרב מהר"י קשטרו בהגהותיו בפשיטות

ומ"ש בדין י"א עם שאר ספרים. כן הוא לשון הרמב"ם פי"א דזכי' ויש להרגי' על מרן בבית יוסף שעל דברי הטור בשם הרמ"ה כתב שכ"כ הרב הנמקי משם הריטב"א ולא הזכיר שכן כתב הרמב"ם. ובמקום אחר כתבנו בעניותנו בכיוצא בזה. ומ"ש אבל ס"ת יש בו ספק אם הוא בכלל נכסים. אף דלעיל סי' צ"ז דין כ"ג לענין גביית בעל חוב כתב ואפי' ס"ת לפי שהם כשאר נכסים ע"ש מ"מ הכא גבי נותן הוא ספק והחילוק מבואר בס' התרומות שער א' סי' ח' מח"א ובס' גדולי תרומ' שם. (צז) סי' רצ"ב דין ט"ו. מוכרן בב"ד. אם לא מכרן ונתקלקלו נסתפק הרב מחנה אפרים ה' שומרים סי' ל"ה אי חייב לשלומי עש"ב. ועמ"ש הרשב"א בח"ב סי' של"ג. ואין ראיה מהתם דהכא שאני דאתי הקלקול ממילא מחמת עצמן דוקא. ותו דהכא בפי' אמרו שהוא משום משיב אבדה. גם מ"ש הרדב"ז סי' שי"ג דאם לא ניער הבגדים פשע לא דמי דהתם שמירה בגוף הדבר והוא בידו משא"כ הפירות דצריך למוכרם הם עצמם והמעות פנים חדשות וצריך ב"ד וע' במחנ' אפרים עצמו בסוף דבריו ובשו"ת חוות יאיר ואני אמרתי בחפזי לזכרון דוקא. (צח) סי' ש"ג דין ט'. רועה שטען הצלתי על ידי רועים בשכר וכו'. ראובן שכר שמעון להוליך סחורותיו לעיר אחרת ובדרך א"ל שיש סכנה מלסטים ושכר שמעון שומרים שישמרו הסחורו' בדרך במקום המסוכן ובאו לסטים רבים ולקחו הסחור' ולא יכלו השומרים להציל. ושמעון תבע מראובן לפרוע לו ההוצאות שהוציא לשומרים וראובן טוען כיון שלא הצילו הסחור' אין לו עליו כלום. כתב הרב מהר"ר שמעון קאסטילץ בתשובותיו כ"י סי' י"ג דהדין עם ראובן והביא ראיה מדין זה. ועוד דקדק ממ"ש הרמב"ם פ"ג דשכירות והוא לשון מרן בסמוך דין ח'. ש"ש חייב לשכור הרועים והמקלות עד כדי דמיה של הבהמ' כדי להציל. ויש לדקדק מאי כדי להציל דקאמר פשיטא אלא בא ללמד שישכירם על מנת שיצילו ואם ישכירם סתם אין לו על הבעל הבית כלום אם לא יצילו דהו"ל כמוציא יותר מכדי דמיהם וכי הא דאמרינן פ' המפקיד כל לא ידענא פשיעותא וכיון שלא ידע אם שומרים אלו יכולים להציל פשע שהוציא מעות על הספק זהו תורף דבריו בקצור וצ"י וחיפוש. (צט) סי' של"ג דין ג'. התחיל ההועל וכו' חוזר וכו' כתב הריטב"א בשם רבותיו הביאו מרן בב"י דבקנין אינו יכול לחזור וק"ק דהרשב"א בתולדות אדם סי' ע"ב נרא' מדבריו דפועל אפי' בקנין חוזר וידוע דרבותיו של הריטב"א הם הרא"ה והרשב"א ולענין אי מצי לומר קים לי הרב כנה"ג כתב דאינו יכול לומר קי"ל נגד הריטב"א ורבותיו והרב ש"ך הכריע כהריב"ש דיכול לחזור והביא ראיות. וע' במחנ' אפרים ה' פועלים סי' ב' ועיין תורת חסד סי' רס"א ושבות יעקב א"ח סי' ו' וע' בית דוד א"ה דף ה' ע"ב. ומ"ש בהגה'. דין ה' משרתת וכו'. הרב מחנה אפרים ה' שכירות פועלים סי' ז' כתב דאף דאינו דבר האבד אינה יכולה לחזור דאינו שוה טיפול הבית בכל הזמנים ואמרו פ' הרבית המקבל בהמה וכו' שאינו דומה טיפולה של שנה זו ע"ש שהאריך בענין זה ובתשו' התה"ד ויש מי שהקש' עליו דמה ענין מקבל לפועל דיש לחלק ביניהם כמ"ש הריב"ש בתשו' וצ"י

(ק) א"ח סי' רכ"ח. ועל הים הגדול וכו'. כן פסק הרמב"ם כר' יהוד' והטור תמה על הרמב"ם דפסק כיחידא' וראה זה חדש שנעלמ' תשובת מר אביו הוא הרא"ש ז"ל וכמו שהביא' מרן הב"י. אך יש להרגיש קצת על הטור דגם בה"ג הביא דברי ר' יהודה לחוד עיין בספרו ומוכח דבה"ג סבר דהלכ' כר' יהודה. הן אמת דיש להרגיש למה לא הביא ברכת שאר ימים. ורבינו ירוחם נתיב י"ג ח"ב פסק נמי כר' יהודה. וכ"כ הרמ"ע באלפסי זוטא וז"ל והלכ' כר"י דהוא מפרש לא חולק עכ"ל. ומ"ש והוא הים שעוברין בו לארץ ישראל וכו' הרב לחם חמודות והרב פרישה והרב בה"ז בס' תפארת שמואל תמהו על מרן. וכבר הרב כנה"ג הליץ על מרן. ומ"ש הרב מגן אברהם דטרח הכנה"ג ולא עלתה בידו עמו הסליח' דאי משום מ"ש בכסף משנה שהביא בסוף הכנה"ג. ודאי דגם בזה האמת עם הרב כנה"ג דט"ס הוא דהכי מוכח ודאי. וכן הרב מהר"ם ן' חביב בס' גט פשוט סי' קכ"ח ס"ק מ"ו קלסיה להרב כנה"ג ושקיל וטרי ע"ש וגם הרב מר וקציע' האריך להחזיק הוראת מרן ע"ש באורך וע' מה שכתבתי אני בעניי בקונטריס חיים שאל ח"א סי' ט"ל אות ט' בס"ד. (קא) סי' תע"א דין ב'. הר' פר"ח הביא דברי רבי' בעל הרקח שכתב דאסור לאכול מצה בע"פ דכתיב בערב תאכלו מצות ותמה עליו ואסיק דהוא מדנפשי' דאסמכי' אקרא ע"ש. ולא זכר שבעל הלכות גדולות כתב דרשא זו כדברי הרקח וז"ל ואסור למיכל מצה מבע"י מקמיה דלקדיש ואמר הגדה והלל שנא' בערב תאכלו מצות כדי שיהא חביב עליו משל לארוס וכו' עכ"ל. ולפי שעה נזדמן ס' שונה הלכות ח"א דף נ"א וראיתי שהקש' על בה"ג דמהירו' משמע דאסור מחצות לכ"ע ותו ההלל הוא אחר אכילת מצה ומסיק דכונ' בה"ג דאינו יכול לאכול מצה עד שיהי' לילה וכתב התה"ד דגם כוס קידוש צריך שיהי' בליל' עכ"ד ולא ידעתי איך נחה דעתו בזה ודברי בה"ג הם מקמי דלקדיש ויהיב טעמא כדי שיהא חביב עליו משל לארוס וכו' וכל זה היינו מבע"י שלא לשם מצוה. ודין שתחשך הוא שרוצה לקדש ולאכול לשם מצוה מבע"י. ומה שהקש' מהלל אפשר דהוא מה שאומרים תחילת ההלל בסוף ההגד' ועל עיקר הדבר צ"ל דמבע"י שכתב בה"ג לאו דוקא ויש סמך מדברי הרקח. ודע דזה שכתב הרב פר"ח דהוא אסמכתא הנה אמת נכון וכן כתב רבי' ישעי' בס' המכריע על דרשא אחרת שכתב בה"ג דמפי עצמו אמרה ואינו כתוב בשום מקום אלא מלבו אמרה ע"ש בס' המכריע ס' ע"א וה"נ דכוותה. סימן טל על לשון הרמב"ם פ"ו מה' בית הבחיר'. דכי חרב הבית יצאו כבושי"ם והי' הנשאר חזקת עזרא

שאלת ממני אוהב וריע אם יש אתי איזה ישוב בפ"ש הרמב"ם פ"ו מהלכות בית הבחיר' דארץ ישראל נקנית בכבוש וכיון שנלקח' הארץ מידם בטל הכבוש ועזרא לא קדשה כבוש אלא בחזק'. ולפום ריהטא צריכין אנו למודע"י אמאי לא הועיל' חזקה שהחזיקו בה בראשונ' ותו איך לקיחת הארץ מבטלת הכבוש ואינה מבטלת החזק' וכבר מרן בכ"מ תמה על זה וסלקה בצ"ע ולפי שראית ס' חדש זה שמו בירך יצחק שעמד על זה ונא נחה דעתך במה שתירץ דרשתני להגיד לך מה עמדי ושכמ"ה

תשובה מאשר יקרת בעיני עתה שלחתי איש עתי יצא לחפש"י אם המצא ימצא בעירנו ס' בירך יצחק אשר אמרת ופשפש ומצא ולהפיק רצונך כי מצאת חן בעיני הנה שפתי אלה יעמדו על הברכ"ה. וראיתי להרב בירך יצחק הלז פ' תצא דאחר שתירץ לקושית מהר"י הכהן ז"ל דעמון ומואב טהרו בסיחון לא מדין כבוש דלאו בני כבוש נינהו אלא מדין חזקה ועל זה כתב וז"ל ובהכי ניחא מאי דק"ל מהא דלאו בני כבוש עמ"ש הרמב"ם סוף פ"ו דבית הבחיר' חיוב הארץ בשביעית ומעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים וכיון שנלקח' הארץ מידם בטל הכבוש ונפטר' מן התור' שהרי אינה מא"י וכיון שעלה עזרא וקדש' נא. קדשה בכבוש אלא בחזק' שהחזיקו בה ולפיכך כל מקום שהחזיקו עולי בבל ונתקדש' בקדושת עזרא הוא מקודש היום ואעפ"י שנלקח' הארץ ממנו. וקשה דלמה יבטל אותו כבוש רבים דקדוש' ראשונ' מפני שנלקח' מידם כיון דישראל דוקא הם בני כבוש וגוים לאו בני כבוש וכו' אלא דלפי האמור ניחא דנהי נמי דלאו בני כבוש נינהו מכל מקום זוכים הם בחזק' כשמחזיקים בקרקע ועבדים דנקנים בחזק'. ועל פי זה אפשר לומר מה שהקש' שם מרן הכ"מ איני יודע מה כח חזקה גדול מכח כבוש ולמה לא נאמר גם בחזק' דמשנחלק' הארץ וכו' ותו בראשונ' הי' שם חזקה וכו' ויש לישב דכבוש בישראל וחזקה בגוים וכו' אין מקום לחזק' דישראל שהחזיקו אחר הכבוש דמעתה לא מהניא להו מידי אחר שזכו ע"י כבוש ואין מקום עוד לחול זכיית החזק' אבל בקדושת עזרא לא זכו אלא בחזק' שהחזיק' כורש ולהכי אמר רבי' דקדוש' ראשונ' כיון שהיתה על ידי כבוש כיון שנטל' בטל אותו כבוש ולאו משום דגוים בני כבוש נינהו אלא שהגוים יזכו בה בחזקה וע"ד מ"ש בגמרא בפ' וישב ממנו שבי