חיים שאל חלק ב ו

אתי כאביי דאי כרבא אף לס"ד דמשום חומרא דשבת כמקום א' דמי לרבא שרי ואי פריך למ"ד לא עשו דאליבא דרבא הכי קאמר לא עשו דבר בזה שהוא כב' ב"ד בעיר אחת אבל בעלמא מתירין בב' עיירות ופריך מר"א דלס"ד שבת כמקום א' א"כ מה תירץ מקומות שאני ולא אמרינן דמשום שבת כמקום א' דמי א"כ אמאי פליג ואמר לא עשו כיון דב' עיורות עסוק הא לא חייש לחומרא. גם התוס' ד"ה מי סברת כתבו דר"ל מוקשה ממגילה מוכח דס"ל דאפי' בב' עיירות אוסר ר"ל ורב. ואם נדחוק שרבא סובר דמ"ד עשו הוי אפי' במקום א' ואפי' בחומרא דאחות אשה ולא תדוק לשון רבא דאמר כב' ב"ד בעיר א' דמי ונאמר דכונתו דב' ב"ד בעיר א' הוו וא"כ פלוגתייהו דלר"י אף בחומרא דאחות עשו במקום א' ולר"ל במקום א' לא עשו אבל בב' מקומות עשו ולפ"ז מקשה לר"ל אליבא דרבא גם זה אינו דא"כ מאי מתמיה ודקארי לה מאי קרי לה נימא דס"ל דהמקשה דר"ל דאמר לא עשו הוי לא עשו כלל ומאי דס"ד כה"ג לא מתמהינן עילויה. ועוד אי מודה ר"ל דעשו בשתי מקומות אמאי אתותב לקמן דף ט"ז מההיא דבן הרכינס ומסיק ש"מ עשו ואמאי לא משני מקומות שאני אלא ודאי דאתיא הסוגיא כאביי וס"ד דמקשן דכי פריך ליה לרבא ולא השיבו סבר דאביי מודה לו בסברא זו דכב' ב"ד בעיר א' דמי ותיקשי למ"ד עשו אבל אביי לא הדר ביה מדיני לו' דב' ב"ד בעיר א' אסור ויהיה סובר כמ"ד לא עשו ופריך ליה מר"א ור' עקיבא דאיך סבר כמ"ד לא עשו כדי לקיים דינך כיון שאתם מודה לרבא הא ר"א ור' עקיבא עשו וכב' ב"ד בעיר אחד דמי. ומשני אני סובר כמ"ד עשו ומקומות שאני ואיני מודה לרבא בסברתו דכב' ב"ד בעיר א' דמי ופריך ודקארי וכו' דכיון דפריך לאביי אביי יתרץ מקומות שאני ומשני סד"א וכו' ויותר נכון לומר דכל זה סתמא דש"ס הוא ולאוקי הלכתא כאביי קטרח מדאמרי' סד"א משום חומרא וכו' קמ"ל ואי דברי המק' אינו מדוייק קמ"ל דהוא לא אשמועינן מידי אלא דהכל סתמא דתלמודא לאשמו' סברת אביי והוא הכרח גדול לפסוק כאביי כן נ"ל לתרץ לדעת הרמב"ם עכ"ל. וזאת תשובתי

כרכא דכלא ביה הוא נא שר וקמ"חו נאש"ר קמ"ח סולת כולל כל אישורין. כרכא מצויינא חריף ובקי שקדן בתורה דרש בקמ"חינאה דהוא גלי ומלפא מפיו לפידים יהלוכו זקוקין דנורא ובעורין. ה"ה החכם השלם עצום ורב בן גדולים ממשפחות המיוחסות בר רמי ובר רברבי בתי נרי"ן. כמה"ר נר"ו ושב יעקב ושקט ושאנן ויעת"ר לו כסף ככרין. כי"ר היתה עלי יד הקדש וגם במכתב למ"ר לתרוצי סוגיא ומשרא קטרין. ואנכי איש רש ונקנה אגב מטלטל"י מדוך לדוך אכסוהו צער' וצעור"ה נסמן לכל רוחתא אוקמין כלם נסקרין. ומה מני יהלוך ודבר דבר דבור על אופנו דינא יתיב וספרין. ואולם לפוטרו בלא כלום אי אפשר אמרתי לבטא בשפתים דברות שתים יפטירו שפתי הן מפטירין. גם הייתי הלילה קורא ושונה בדברי קדשו אשר יצא לישע רבינו הרמב"ם וחיזק בריחי הלכה למשה הלכה והן מורין. ומתוך דבריו אורוי"י הוא דקמור"י להרי"ף והרא"ש החולקין על הרמב"ם דסוגי' דשמעת' זו היא שקשה אליבייהו וסת"רי בירורין והלא כה דברי בקצר אמיץ ולקדם פניו באלו אמרו מקדימין ולא מאחרין

מ"ש מר דמוכרח מהתוס' דר"ל ורב אף בשני עיירות אסרי דאי לאו הכי היכי קשיתיה מגילה. הנה כת"ר כלל רב ור"ל ואינו מוכרח אלא לר"ל. ולפק"ד יש לישב הסוגיא לפי פסקן של הרי"ף והרא"ש ונדקדק במה שאמר רבא והא בית שמאי ובית הלל כשני בתי דינין וכו' דלפי דרך מכת"ר הכי הו"ל למימר והא אחות אשה קנא אית ליה וכשני בתי דינין דמי ומה הלשון אומרת והא ב"ש וב"ה. ותו קשה לדרך כבוד חכמתי דמכולא שמעתין וגם מהתוספות מוכח דהא דאיפליגו אי עשו ב"ש כדבריהם אי לא עשו בכלהו פלוגתי דב"ש וב"ה הוי דהא מייתי מסוכה ומקוה ודכוותייהו. ועתה אמת אגיד כי לא נחה דעתי הקצר' בדרך מעכ"ת ויש לי לדקדק בו הרבה אלא שאין הפנאי מסכים הולך ולישר"י לן מר וכבר אמרו הטבעיים איש אל רעהו אעפ"י שאתה אהובינו האמת אהובה יותר אצלנו. והדברים ק"ו על אחת אלף אלפים שאין להחליף בתורת אמת

אמנם נראה דמאי דמקשה רבא והא ב"ש וב"ה כב' ב"ד ר"ל דפלוגת' דב"ש וב"ה כיון דהוי בכמ' מילי וגם תלמידיהם רבים מר באתריה ומר באתריה קלא אית ליה דרבו כמו רבו המחלוקות ורבו המורים וכב' ב"ד בעיר א' דמי ולהכי אמר רבא דאפי' ב' ב"ד בעיר א' שרי למ"ד עשו. וכפ"ז למאי דכללא דאפושי פלונתא לא מפשינן מ"ד לא עשו היינו דס"ל דלא תתגודדו שייך אפי' ב' ב"ד בעיר א' וב"ש וב"ה במחלוקותם ורבויים כב' ב"ד בעיר א' דמי. ולפי זה בפלוגתא אחריתי דתנאי אחריני בשני עיירות שפיר דמו ועל זה הקשו ממקומו של ר' אליעזר וכו'. ותמה ודקארי לה דמקומות שאני ובפלוגתא דתנאי אחריני כשני עירות שפיר דמי ואהדר ליה דמשום חומרא דשבת קסבר דכמקום א' דפי והשתא מאי דקאמר קמ"ל היינו דסתמא דתלמודא סדר הך קושיא והך פרוקא כדרך שקלא וטריא להשמיענו דגם למ"ד לא עשו בפלוגתא דתנאי אחריני כגון ר"א ורבי עקיבא אף בשבת בב' מקומות שרי. והשתא הך שקלא וטריא הוי לרב ולא לר"ל דר"ל כבר גילה דעתו דסבר לא עשו כלל בשום אופן אלא לרב מסתמא אצטריכנא ליתובי דעתיה ולומר דהוא לא סבר כר"ל ולא ק"ל ממגילה ואליבא דרב שקלינן וטרינן כן נראה לכאורה ואני אמרתי בחפזי

סימן ג אתן במדבר ארש שיטה. הגהות על קצת דיני הרמב"ם ה' סוטה

א פרק ראשון דין ג'. קנא לה ע"פ שנים וכו' מרן בכ"מ ובב"י א"ה סי' קע"ח אייתי מתניתין בידיה אותה ששנינו פ"ב דכריתות המקנא לאשתו ע"י אנשים הרבה. וראיתי להר' פרי חדש בהגהותיו בס' מים חיים שכתב וז"ל מרן הכ"מ הביא הירושלמי ומ"ש פ"ב דכריתות המקנא לאשתו ע"י אנשים הרבה עיין לקמן פ"ד דין ט"ו עכ"ל וכונתו להקשות למרן דההיא אינה ענין לדין זה דהא לקמן פ"ד דין י"ו כתב הרמב"ם דההיא בנסתרה עם כל א' וא' מהם וכן תמה הרב משנה למלך על מרן וגמר אומר וכבוד אלהים הסתר דבר. ונעלם מהם דמרן עצמו נרגש מזה ובס' בדק הבית בא"ה כתב למחוק הא דמייתי מפ"ב דכריתות וההיא דפ"ב דסוטה דאשה שותה ושונה ע"ש ועמ"ש הרב בית חדש שם

ומה שפירש מרן במ"ש בירושלמי בעי מקנא לה טמאה בני אדם דהכוונה אם רצה מקנא לה ממאה בני אדם. בס' פני משה מפרש ירושלמי שנדפס מחדש תמה על מרן דמי הכניסו בדוחק זה ואין כאן תימה. ועמ"ש בראש הספר בהשמטות. והרב מוהר"ר אלעזר מקראקא הקשה קושיא חזקה בדין זה ממ"ש הרמב"ם פ"ט דנזירות דין י"ו ע"ש בס' מעשה רקח רמזי משניות מס נזיר דף סח. וכן קשה ממ"ש הרמב"ם פי"ו מאבות הטומאות דין ב' ע"ש ודוק

ב פרק שני דין ד'. קטנה שהשיאה אביה אם זנתה ברצונה נאסרה על בעלה. ברין זה אנו בעניותי כתבתי בספרי הקטן חיים שאל ח"א סימן פ"ה ע"ש. ג' דין ח'. כל איש שבא ביאה אסורה מימיו וכו'. הרב משנה למלך בדין זה נסתפק היכא דבא ביאה אסורה בשוגג מהו והביא ראיות על זה ושוב הביא דברי התוס' בקדושין דף ז"ך ויבמות דף נ"ח ע"ש באורך. ולפום ריהטא נראה לי ההדיוט דדין זה מפורש בירושלמי פ"ק דסוטה הלכה ג' וכך הוא שנויה. דפריך אמתני' דקתני ושבעלה בא עליה בדרך והא תנינן כשם שהמים בודקין וכו' כשם שהמים בודקין אותה על כל ביאה וביאה שהיא מקבלת את בעלה לאחר הבועל כך הן בודקין אותו. ר' אבין בשם ר' הילא כאן ביודע כאן בשאינו יודע, ופירש הרב פני משה המפרש כאן בשאינו יודע בשעת ביאה שנסתרה דמנוקה מעון קרינן ביה. והרי הדבר מפורש בירוש' דהיכא דבא ביאה אסורה בשוגג מנוקה מעון קרינן ביה

ומה שכתבנו בפי' הירוש' דפריך אמתניתין כן פירש הרב פני משה המפרש וכן עיקר (ואף דבבמדבר רבה פ"ט אמרו מבלעדי אישך פרט לשקדמה שכיבה אחרת לאישך שאם שכב עמה בעלה אחר כן אין המים בודקין אותה והא תנינן כשם שהמים בודקין וכו' כלשון הירושלמי הנז' כנו ע"ש ולכאורה משמע דפריך אהא דמבלעדי אישך דמפיק מינה שאם שכב בעלה עמה וכו' ופריך מהא דכשם וכו' דשם במדרש לא קאי אמתני'. מ"מ נראה עיקר כדכתיבנא בעניותין דהא דשכב עמה בעלה אחר הבועל מפקינן לה מונקה האיש מעון וכמ"ש בירושלמי פ' עגלה ערופה הלכה ט' ומקרא דמבלעדי אישך ילפינן לקדמה שכיב' הבועל אף שלא בא בעלה עליה כלל כמ"ש בתלמודין ביבמות דף נ"ח. ולכן נראה להשוות הבבלי והירושלמי והמדרש דמ"ש במדרש שאם שכב בעלה עמה וכו' צ"ל ואם שכב בעלה עמה אחר כן וכו' והוא ענין אחר וזהו דין המשנה דאם בא בעלה עליה בדרך אינה שותה ואינה אוכלת בתרומה דהמים אינם בודקין אותה וקאמר במדרש הכי משום דלא קאי אמתני' ובעי לאתויי הך פירכא ושינויא. אבל בירוש' דקאי אמתני' ליכא הך ס פא דהמדרש וזה נראה עיקר אף שיש לומר לומר בדרך אחר)

והרמב"ם לא הביא דאין המים בודקין בעון בניו ובנותיו וכבר ראו כן תמהו הרב משנה למלך והרב מהרח"א בעץ החיים משם הרב מהרש"א. אמנם בפסקי התוס' סוף פ"ק דסוטה כתוב וז"ל בא עליה בדרך אין המים בודקין וגם על עון בניו ובנותיו ואפי' פנויה עכ"ל והיינו כסוגיית פ' עגלה ערופה דף מ"ז ע"ב וכ"כ התוס' בשבועות דף ה'

וחוזרנו לדברי הרב מש"ל שהבאתי דמהדר לאתויי ראיות דבשוגג אם בא ביאה אסורה המים בודקין דעוד יש להרגיש דהך ברייתא דירושלמי פ"ק הובאה ריש פ' כשם והוא ז"ל גופיה הביאה