חיים שאל חלק ב סט

ע"א רב אשי אקלע לבי רב כהנא יומא קמא בריך כלהו מכאן ואילך אי איכא פ"ח בריך כלהו ואי לא אפושי שמח' בעלמא הוא מברך שהשמח' במעונו ואשר ברא. הרי מעשה רב דרב אשי קרי בחיל דיומא קמא בלא פנים חדשות בריך כלהו הפך הרמב"ם. וכבר קדמו שרים לישב דעת הרמב"ם בזה. והרמ"ע מפאנו ז"ל בתשובותיו סי' מ' כתב על דברי הרמב"ם וז"ל נראה שהוא מפרש דרב אשי לא הי' קרוא בי רב כהנא ולא הי' בשעת החופה אלא אקלע בהדייהו בין חופה לסעוד' ולפיכך יומא קמא בריך כלהו לכבוד עצמו מכאן ואילך אי איכא פנים חדשות בר מיניה וכו' עכ"ל ויש קצת סמך לפי' זה דרב אשי אקלע בין חופה לסעודה מדלא קאמר לבי הלולא וקאמר לבי רב כהנא לומר דלא היה בחופה על דרך מ"ש בתוס' בסוכה דף מ"ד ע"ב שדקדקו דרב לא באמצע הלל בא מדקאמר רב אקלע לבבל ולא קאמר רב אקלע לבי כנישתא ויש לדחות. אמנם לשון הש"ס דקאמר יומא קמא בריך כלהו מכאן ואילך אי איכא פנים חדשות וכו' מוכח דיש הפרש בן יומא קמא לאינך דאי לא לימא רב אשי אקלע לבי רב כהנא וכל ז' אי איכא פ"ח בריך כלהו ואי לא אפושי וכו'

וראיתי להרב מהראנ"ח בתשובותיו ח"ב סימן מ"ה שכתב וז"ל ומ"ש רב אשי יומא קמא בריך כלהו מפרש הרב ז"ל דעל ברכת הנשואין קאמר דיומא קמא ודאי בריך כלהו אבל מכאן ואילך אי איכא פנים חדשות וכו' א"נ אפי' אי על הסעודה קאמר ודאי איכא פנים חדשות שלא שמעו הברכות דלחיוב הברכות בעשרה סגי ומסתמא לא היו רוב עם ובסעודה היו הרבה וכו' ולכך קאמר דיומא קמא ודאי בריך כלהו מכאן ואילך וכו' עכ"ל ותירוץ ראשון הוא קשה לפרש יומא קמא על ברכת הנשואין. ותירוץ שני אף שהוא קצת דוחק מ"מ מצאתי בארחות חיים ה' ברכת מזון דף ל"ו ע"ג אות נ"ח ובכלבו ריש דף כ"ה שכתבו וז"ל ונראה שהטעם שמברכין אותן יום ראשון לפי שאי אפשר שלא יהיה שם מי שלא שמען בשעת נשואין ומיום א' ואילך אין אומרים רק אשר ברא אם אין שם פנים חדשות שלא שמען עדיין עכ"ל ולפי דבריהם היינו דקאמר רב אשי יומא קמא בריך כלהו וכמו שפי' מהראנ"ח בתירוץ שני ונעלמו ממנו דברי הכלבו (כי א"ח לא יצא לאור בזמנו) וכן מהרמ"ע ומשאר אחרונים כי צללו במים אדירים לתרוצי סוגיא לדעת הרמב"ם ולדברי הכלבו הדברים מרווחים ואי חזו דברי הכלבו הקולות יחדלון ומהראנ"ח הי"ל להביאו כי הוא תניא דמסייע ליה. והוי יודע דבכלבו סמוך לזה יש חיסור לשון והוא מבואר ועיין בא"ח. ומהריט"ץ בתשובותיו סי' ע"א הביא פלוגתא דהרמב"ם והרא"ש בפי' פנים חדשות וכתב דהרמב"ן ס"ל בפי' פנים חדשות כמ"ש הר"ן בשמו ע"ש וכתב הרב זה לפי שלא ראה חידושי הרמב"ן. אבל הרואה יראה בחידושי הרמב"ן דקודם מ"ש הר"ן בשמו פי' פנים חדשות שלא אכל שם ז' ימי משתה וכן פירש"י וכו' ע"ש. והנה מרן בש"ע תפס לשון הרמב"ם וכבר כתבנו דמדברי הרמב"ם מוכח דאין מברכין אשר ברא בג' ימים לאלמון שנשא אלמנה זולתי ביום א'. וראיתי להרב מהר"ר ישועה זיין ז"ל בתשובותיו כ"י שכ' דמאחר דמרן כתב כהרמב"ם ומוכח דאין לברך אשר ברא בג' ימים לאלמון ואלמנה כי אם ביום א' במקום שלא יש מנהג קבוע כהטור לא יברכו דס' ברכות להקל. והיכא דלא סעדו ביומא קמא כי אם בלילה שלאחריו דאיכא פלוגתא וכתב מהריק"ש דספק ברכות להקל מסתברא דיאמרו הא מיהא אשר ברא כיון דלהטור ושה"ג מברכין כל ג' עכ"ד הרב מהר"י זיין (כפי אשר כתוב בזכרונותי) וכן ראיתי להרב מהריט"ץ סי' הנז' שכתב דסברת הטור דיברך אשר ברא בג' ימים לאלמון ואלמנה היא סברא יחידית וקרוב דכל הפוסקים פליגי עליה ע"ש ועיין בש"ות הרדב"ז דפוס ויניציא סי' תקע"ו ודפוס פיורדא סי' תכ"ד. איברא דיש לצדד דמרן ס"ל כהטור כנראה מסתמות דבריו בבית יוסף ובדק הבית אלא דבש"ע תפס לשון הרמב"ם. ומדבריו נראה דלאלמנה אין מברכין ביום א' בסעודה ז' ברכות וגם לא הזכיר דין סעודה א' בבתולה. ומסתמות דבריו בב"י ובדק הבית משמע דס"ל כהטור דמברכין ז' ברכות לאלמון שנשא אלמנה בסעודה א' אפי' לא אכלו אלא בלילה שלאחריו. וכ"ש בבתולה. אלא שבש"ע תפס לשון הרמב"ם וק"ק על הר' כנה"ג הגה' הטור אות כ"ח שכתב וז"ל בסעודה א' וכו' וכ"כ הרא"ש וכ"כ רבינו ירוחם ורבי' ב"י שכתב בספרו הקצר שכתב אין מברכין אותה אלא יום א' בלבד סעודה קמיתא קאמר עכ"ל והרואה יראה דמרן בש"ע לא כתב ביום הראשון אלא באלמנ'. ובודאי פליג רבי ירוחם באלמנ'. ותו דנרא' דהרמב"ם והרא"ש והטור חלוקים בפי' יומא קמא כמ"ש מהריט"ץ ע"ש באורך. וכמדומ' לי שברוב גלילותנו נהגו כטור ודעמיה. וכן ראיתי להרב המובהק נזר החסידים כמהר"ר יהודה חאבילייו ז"ל בהגה' מכתיבת ידו שכ' על דברי מרן בש"ע שיברכו שהשמח' במעונו באלמון שנשא אלמנ' בג' ימים וה"ה שיברכו אשר ברא כמ"ש הטור עכ"ד וכ"כ איזה אחרונים. (ס') סי' ס"ד דין א'. שלא יעשה מלאכ' וכו' מלשון הרמב"ם פ"י מה' אשות שכ' אינו עוסק במלאכתו וכו' יש מי שהבין דדוקא במלאכתו המיוחדת לו אבל מלאכ' קלה יכול לעסוק וכן נרא' ממ"ש ולא ישא ויתן בשוק משמע בשוק אינו נושא ונותן אבל בבית דבר קל יכול לישא וליתן. ואין הדבר כן דכל זה תקנו כדי שישמח עמה ולכן כל מלאכ' אפי' קלה וכל דבר המונע מלשמח' לא יעשה. ואם הוא ת"ח ורגיל לעסוק בעיון נמרץ נרא' דבימי חופתו לא לטריד בעיונו דשכיח"א ליה לשמח כלתו. ומ"ש בהגה' וחתן אסור בעשיית מלאכ' וכו' כתבו הרב חלקת מחוקק והרב בית שמואל דמור"ם חידש דלא מהני מחילה שלה ואני בעניי אומר דאם איתא הו"ל למור"ם לפרש ולא לסתום. ותו דאין דרכו של מור"ם בהגה' לחדש חידושים מדעתו שלא הביאם בדרכי משה. ומה גם דבדרכי משה הביא דברי רי"ו דיכול' למחול על שמחתה ושתק ולא פליג עליה. וידוע כי כל הגהותיו מהבית יוסף ודרכי משה לוקחו. ואפשר דמרן בש"ע נקט לשון הטור דלא קאמר אסור ולכך כתב הוא ז"ל דאיסורא איכא. וכן נרא' מדברי הרב הלבוש דאם הבין כמ"ש הרבני' הנז' הוה מפרש. וראיתי להרב המובהק מהר"ר יעקב פראג"י מהמה זלה"ה בתשובותיו כ"י סי' ק"ב שכ' דחתן שיש לו שותף מותר לשותף לפתוח החנות בימי החופה. וזה שנים בהיותי בארץ מצרים כה הראני הרב הכולל כמהר"ר אברהם מונסין זלה"ה תשו' אחת שכ' על זה הוא ז"ל לאסור איסר לשותף ואני הדל דחיתי ראיותיו ואמרתי לו שאין ראיותיו מכריעות ולהרב הנז' שומעין שאמר כהלכ' להתיר. ושוב ראיתי בספרי האחרונים שהתירו כדברי הרב הנז'. (סא) סי' ס"ו. דין א' הגה'. וי"א דאין לסמוך אעדים וכו' ראיתי בהגהות הרב הגדול מהר"ר ישראל בנימין כ"י (שהי' בזמן מהריק"ש) שכ' על זה וכן ראוי להורות

סימן ע' דין ח'. עמד אחד מדעת עצמו וכו' פי' אבל מדעתו של בעל או בפניו או אם הוא תפוס חייב וכן כתבו ז"ל בפורע חובו של חבירו וע' מ"ש הרב כנסת הגדול' בחשן המשפט סי' קכ"ח. ומ"ש וזנה משלו וה"ה ברפוא' ושכר דירה

סימן ע"ה הגה' דין א'. אבל אינו יכול להוציא מעיר לכרך או להפך וכו'. מעיר מצרים לעיר דאמייאט יכול להוציא ואם תמאן היא מורדת. הרב החסיד מהר"ר חיים כפוסי בעל הנס זלה"ה והרב המקובל מהר"ר אברהם מונסון הזקן זלה"ה בתשובותיהם כ"י וקיימו דבריהם הגאונים מהר"ר בצלאל ומהר"ר אברהם סכנדרי זכר כלם לחיי עד

סימן עו דין יו"ד. ומותר להתיחד עמה ז"ל הגהות מיימוניות פי"ד מהא דמותר להתיחד עמה ק"ו מנדה כדאשכחן פ"ק דסוטה ומה נדה שהיא בכרת וכו' ורבנן לא פליגי שם אלא מטעם דבנד' יש לה התר תאמר בסוטה וכו' וא"כ זו יש לה גם כן התר ע"י ג' הדיוטות ובסוט' דף ז' ע"א תוס' ד"ה א"ל ק"ו ופרכוהו וכו' וכ"כ רש"י ופרכוהו שכן יש לה התר לפי זה מ"ש הרב בית שמואל ללא צורך עכ"ל בה"ט. ולא ידענא מאי קאמר דהן הן דברי הרב בית שמואל ס"ק ט"ז דהרב גופיה זכר עשה לדברי התוס' שביארו דהיא הנותנת לאו פירכא היא וכ' ולמ"ש התוס' התם ניחא ע"ש ודוק. (סב) סי' פ"ג דין א'. החובל באשת איש וכו' יש להסתפק מי שחטף מצוה וברכ' מאשת איש דקי"ל שישלם עשרה זהובים כמבואר בח"מ סי' שפ"ב. אם בעלה זוכה בו מי אמרינן דכיון דצערא דגופא לא זכי ה"נ הא דמי לצער גופה ונפשה מרה לה על מצוה דאזלת מינה וכמ"ש גבי פלטי בן ליש דבכי על מצוה דאזלא מיניה. או דילמא שאני צערא דגופא צער בנגע וזה צער מחשב' ולא דמי לבשת

והרב יעב"ץ בס' לחם שמים מס' חלה כתב דאם קדם הבעל והפריש חלה חייב לתת לאשתו שכר מצוה וברכה עשרה זהובים כדין חוטף מצוה ומדמי ליה לדין זה כשחבל הבעל באשתו דמשלם לה מיד כל הנזק והבשת והצער ע"ש ולי אני הדל דבריו לא האירו ואינן מחוורין כמו שרמזתי בס' הקטן מחזיק ברכ' א"ת סי' רס"ג ע"ש ומשם באר"ה ועוד כתבתי במ"א בס"ד. (סג) סי' פ"ה דין י"א. הגה'. נתן לה אביה וכו' מאיש לוקח' זאת ההגה' הרשב"א בתשו' והיא בתשובות המיוחסו' להרמב"ן סי' ק"ו ושם הלשון מוטע' וכבר כתב הרב בצלאל ז"ל שתשובות המיוחסות מלאי השגיא' ורבו הטעיות. ומרן בבית יוסף הביא קצור התשו' ומהריק"ש ז"ל הביאה סוף סי' זה. ונרא' מהאחרונים שתשו' זו מוסכמת ולא רבו עליה וכן נרא' מהרב כנסת הגדול'. ויש להסתפק אם האב כתב שטר סלוק גמור לבת מהירוש' ושהוא מניח לה סך כך וכך והשאר יהי' לתתו לטוב בעיניו. ואחר ימים כתב מתנה מהסך הנשאר שנותן לבתו סך כך וכך על מנת שאין לבעל' רשות בו ולא בפירותיה ולא בפירות פירותיהן עד עולם בחייה ובמות' אם בזה יודה הרשב"א מאחר שסלק' מהירוש'. וע' סי' צ' וצ"י. (סד) בכור שהטילו בו מום ששמעו לכהן שהי' אומר שאם נקטע' אזנו הוי מום ואסרנוהו והכהן הי' עני ביותר ואין לו במה לפרנסו וכשאמרנו לו שצריך להמתין עד שיפול בו מום מאליו בחמת רוחו הלך מעצמו והוציאו מחוץ לעיר ושלחו לנפשו. ושם הי' ישראל מבני הכפרים ומרחוק ראה ורץ ובא לו ולקחו ואחר זה בא לעיר מה המעש' הזה וספרו לו גופא דעובד'. ויש להסתפק אי שרי לישראל הכפרי הזה כיון דלפי האמת בעל מום הוא אלא שאסרוהו משום קנס. ולישראל הכפרי הזה שמצאו אם מותר וצ"י. (סה) בעיר מצרים יע"א עשינו מעש' באחד שהוציא את אשתו משום שם רע