חיים שאל חלק ב סג

רבי יוחנן אחריות ט"ס עש"ב. איברא דבתלמודין פ' השולח דף ל"ז מייתי הך עובד' דרבי יוחנן בשטר שיש בו אחריות ע"ש. ועיין מה שכתב הרא"ש בפירושו ודוק הטב. (י"ד) סי' ס"ט. דין א'. הוציא עליו כתב ידו וכו' אבל אם טוען פרעתי נאמן וכו'. בעיר שנהגו דכתב יד דינו כשטר דאין נאמן לומר פרעתי והלוה נתישב בעיר דלא נהגו כך אלא דעל כ"י נאמן לומר פרעתי והלוה הזה טען פרעתי כמנהג המקום שיושב עתה. נראה דאזלינן בתר מקום שנתחייב בו דכ"י דינו כשטר. ויש להביא ראי' מתשובת הר"ן סי' ס"ב ומתשובת הרדב"ז סי' שס"ח הבאתים אני בעניי בספרי הקטן ברכי יוסף ח"מ סי' ג' דף ח' ע"ג וע"ד ע"ש ודוק היטב. (טו) סי' ע'. דין א'. אסור להלוות מעותיו בלי עדים וכו'. מהר"ש יונה בביאורו דקדק על הטור דכתב אסור ולא כתב דעובר על לפני עור וכתב דהטור אינו חש לזה ואין לתפוס אלא על הרמב"ם ע"ש. וק' דהרא"ם בתוספותיו לסמ"ג ריש ה' חמץ כתב דארחיה דהרמב"ם לומר אסור אפי' במקום מלקות ואיך כ' שיש לתפוס על הרמב"ם. ואפשר דמהר"ש יונה סבר כמ"ש הרב כנה"ג ח"מ ריש סי' שנ"ט בעד מרן הכ"מ ה' גניבה ע"ש. ועמ"ש הרב לח"מ פ"א דמלוה בדין אסור להראות לפני ב"ח וכנה"ג י"ד סימן קפ"א הגה"ט אות ד' ודוק הטב. ומהרשד"ם ח"מ סי' כ"ג כתב דמלוה בעדים בלא שטר איסורא ליכא פשיעה איכא וכו' ע"ש. וק"ק דהטור כתב יכול להלוות בעדים וכן מוכח מלשון הרמב"ם דבשטר משובח יותר נראה דבעדים שבח איכא וכן הוא משמעות הפוסקים כאשר המעיין עיניו ישר יחזו. (טז) סי' ע"ב. דין י"ב. הרב ש"ך האריך והקשה על הרא"ם בתירוצו להרא"ם והבין שתירוץ הרא"ש לבית מלא הוא שלפירות מיקרי אפי' פחות מש"פ והקשה לי הרב הכולל כמהר"ר אליה מוצירי בהיותו אב"ד ור"מ בעיר נא אמון יע"א שזהו דין מחודש. ועיקר התירוץ הוא שאינו מודה אלא אומר כמו שהנחת וכו' והדין עמו. עוד הקשה הרב ש"ך במ"ש הרא"ש ז"ל דרגילות לומר מלא אף אם חסר מעט דהא בש"ס אמרו אפילו בית זה מלא והקשה הרב הנז' שהרי כתבו התוס' שה דאף בבית זה אין ידוע מה ביניהם. ואני הדל אמרתי לו דהדין עם הש"ך די"ל בסוגיא דודאי אביי ורבא לא פליגי במציאות וא"כ לאביי מה בין בית לבית זה וצ"ל דהן אמת דגם בבית זה רגילות לחסר מעט אמנם כשהוא חסר הרבה ידוע שעכ"פ אין רגילות לחסר כל כך ובודאי ידיע' טעותיה אף שאין ידוע בדקדוק דאין ידוע כיצד היה המילוי ורבא ס"ל דאף דודאי חסר מ"מ כשאין ידוע בדיוק לא מקרי דבר שבמדה ושפיר הקשה הרב שפתי כהן להרא"ש. והודה לי הרב הנז'. (י"ז). סי' ע"ג. דין יוד. ובתוך הזמן רואה המלוה שהלוה מבזבז וכו' מכר סחורה בקנין ולא משך ורוא' שהקונה הוא מבזבז עיין תשובות הרדב"ז דפוס ויניצי' סי' ן'. ומ"ש בהגהה נשתרבב המנהג לעקל וכו' עיין מהרח"ש בתורת חיים ח"א סי' פ"ד ובשו"ת מהר"י קצבי סימן כ"ב. עדות ביהוסף ח"ב סי' ט"ז. ועיין בשו"ת מהריק"ש סימן ד' כמה חידושי דינים. ובשו"ת הרדב"ז דפוס ויניציא סי' ס'. (ח"י) סי' ע"ה. דין א'. ברר דבריך וכו'. הטור הביא תשוב' הרא"ש בזה ומדברי מרן בב"י משמע דסבר דהרא"ש חולק על הרמב"ם. ובס' בית הלוי בביאורו הסכים דברי הרא"ש להרמב"ם. ונרא' שהדין עמו אבל לא מכח מה שדקדק מלשון הש"ע. והסמ"ע הביא דברי הנמקי פ' המוכר את הבית וכתב הרב ש"ך דפשפש ולא מצא דברי הרב הנמקי ע"ש וק' דהרי דברי הנ"י קיימי בדוכתייהו פ' המוכר את הבית קרוב לסופו ד"ה שלח ר"ה בר אבין המפקיד אצל חבירו בשטר ע"ש. (ואחר זמן רב נדפס ס' יד מלאכי וראיתי בח"ג אות שנ"ח שכ' דטרח ומצאם ואחר זמן בא לידי ס' חידושי הגרשוני וראיתי שכבר קדמנו הרב ז"ל והשיג על הרב ש"ך דלא חיפש יפה ע"ש): ומרן בב"י. מחודשין י"ג הביא לשון מרדכי בריש מציעא שפסק רבינו שמחה וכו'. והרב גדולי תרומ' דף ק"ו תמה על ראית מהר"ם מדאמרו מאי איכ' בין שבוע' דאוריתא לרבנן עש"ב. ולי הדל ראית מהר"ם נכונה דהמתרץ ה"ל להשיב הך רבותא רבתי דאיכא. ומה שהק' על מרן ז"ל לק"מ. ולברר דעת הרשב"א עיין בתשו' ח"ב (והוא ספר תולדות אדם) סי' רל"א והריטב"א פ"ק דמציעא ודוק הטב כי קצרתי ויהי הקצ"ר אמיץ. (י"ט). סי' ט"ז. דין א'. שנים שלוו מאחד וכו' עמ"ש הרב שפתי כהן על דברי מור"ם בתשוב' סי' ז"ך. ואנכי איש צעיר נרא' לי דהעיקר כדברי הרב ש"ך דבירושלמי מוכח פקדון סתמא בלא תנאי הפך מור"ם ואחר זמן רב ראיתי להרב שבות יעקב בח"א סי' קע"ח שכתב כדברי עלץ לבי. ולענין שטר ע' תשובת הרב המבי"ט ח"ב סי' כ"ח. ועיין בשו"ת מהר"ש בן הרשב"ץ סי' רכ"ח ובמ"ש שם בדעת הרמב"ם והרמב"ן נ"י. (ך'). סי' ע"ח. דין א'. דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו ואפי' מיתמי וכו'. הרב ש"ך ס"ק ב' כתב דלא מ"ל קי"ל ותמה על מהרש"ך ח"ב סי' קי"ג ובנוספות סי' כ"א ע"ש. ונרא' לענין הלכ' במקומות נושאי דגל הקי"ל דודאי מצי למימר קי"ל וכ"כ הרב כנה"ג שם הגהת בית יוסף אות ח': ויש להרגיש על הרב ש"ך דהו"ל להקשות על מהרש"ך ומיניה וביה כמ"ש שם הרב כנה"ג. והרב בית חדש סי' ק"י כ' דה"ה ישראל דלוה מגוי איתא לחזקה דלא פרע גו זמניה ע"ש ויש מי שהקשה עליו מדברי הרשב"א בתשוב' סי' אלף ע"ג ע' בדברי הרשב"א ודוק. וסחורה עביד דפרע איניש גו זמניה מהר"א ששון סי' ע"ד ועמ"ש הרב פני משה חלק ג' סי' ז"ל. (כ"א). סי' פ"ז דין ח'. ויש שבוע' אחרת וכו' מי שיש לו תביעה על שני אנשים אי די בשבועת האחד והשני יענה אמן ע' סמ"ע ס"ק כ"ט. וכתב מורינו הרב מהר"י הכהן ז"ל בעל בתי כהונה נרא' דלדידן. דנהגינן אפילו בשבוע' הסת דהנשבע נקיט חפצא בידיה אינו נפטר בשבוע' חבירו אפילו שעונה אמן ובעיקר מ"ש דעונ' אמן סגי או אף אני כמוהו יש לדון דכל כי האי גוונא לא אמרינן דמוציא שבוע' מפיו הואיל ואין השבוע' לזה שעונה אמן. ומי שנתחייב שני שבועות לשני אנשים אי נשבע לשניהם בבת אחת עמ"ש הרב פנים מאירות בח"א סי' צ"א. ועמ"ש הרב הנז' בח"ב סי' קל"ז במי שמחל שבוע' לחבירו ואח"ך נתחייב לו שבוע' אי מצי לגלגל הראשונ' ע"ש וע' מ"ש בעניותי לקמן אות כ"ט בס"ד. (כ"ב) שם דין י"ד. כפר הכל ונשבע וכו'. מי שמחוייב לחבירו שבוע' הסת אעפ"י שהחרימו בבית הכנסת אינו נפטר משבועתו שאין חרם סתם פוטר שבועת הסת כשם שאין שבועת הסת פוטרת משבועת התור'. הריטב"א בחידושי שבועות כ"י סוף דף ל"ח מהש"ס. וזה כדברי הרב גדולי תרומה דף ס'. ועמ"ש הרב כנסת הגדול' הגה"ט אות ל"ד (אחר זמן רב נדפסו חידושי הריטב"א לשבועות). (כג). שם דין ט"ו. ואם לא אחז אלא תפילין. יש אומרי' דהוא הדין נשבע בציצית וליתא דהא דנקיט בעינן של קדוש' משא"כ בציצית שאינו אלא תשמיש של מצוה וכן עיקר. הריטב"א שם. ומ"ש ויש מפרשים דה"מ בפעם ראשונ' וכו' כ"כ הטור בשם הרמ"ה וכ' הרב ב"ח דדעתו דמאי דהחמירו באינו ת"ח דבעי ס"ת ומעומד היינו ששם שמים שגור בפיהם לבטל' וכו' משא"כ ת"ח אבל אם כבר נשבע וכו' ע"ש. והריטב"א בחידושיו גלי לן טעמיה וז"ל גירסת ספרינו ות"ח לכתחילה בתפילין ורבינו מאיר הלוי ז"ל גורס ות"ח בתחילה בתפילין ופירש ז"ל בפעם ראשונה בלבד לומר שאם שונה הוא להביא עצמו לידי שבוע' ב"ד כשאר בני אדם הוא נדון בזה שלא לחוש לכבודו עכ"ל. שוב ראיתי להרדב"ז בתשו' ח"א סי' קנ"ג ביאר דעת הרמ"ה ואסיק דאפילו לגירסתנו הדין דין אמת: ומ"ש בהגהה וי"א דת"ח לאו דוקא אלא ה"ה שאר ספרים שיש בהם שמות. הרב ש"ך ס"ק מ"ב חלק על מור"ם ומהרי"ו וכתב דמה שהביא ראיה מדברי המרדכי אינה ראיה דלא איירי התם אלא משבועת ביטוי מה שאין כן בשבועת הדיינים וכו' ע"ש ודעת שפתו"ו ברור מללו וכן מצאתי שכ' הריטב"א בחידושיו כ'' וז"ל והא דאמרי' שבוע' בס"ת לא סוף דבר ס"ת ממש אלא אפי' בכתב חומשין כמנהגנו בקונטריסין ובלבד שיהא שלם כלו לאיים עליו אבל בנביאים וכתובים חוזר ומיהו לחייב שבועת ביטוי כתב הגאונים שאפי' נשבע בסדור תפלה ונקיט ליה בידיה שבוע' חמור היא שהרי יש בו שמות ובמה שכתוב בו נשבע עכ"ל. הראת לדעת דאף אם נשבע בנביאים וכתובים חוזר אך בחלקות ישית בשבועת ביטוי שכתבו הגאונים דהויא שבועה בסדור תפלות כמ"ש בשו"ת הגאונים סי' רכ"ה ובטי"ד סי' ר"ל ע"ש. ומ"ש דס"ת לאו דוקא אלא ה"ה בחומש שלם יש מקום לומר דהיינו חומש כתיבת יד כס"ת לאפוקי חומש דפוס כדמשמע ממהרי"ו סי' קע"א. אך לשבועת ביטוי חייב בסדור תפלה אפי' סדור שני גזרי. ומה שהביא ראי' מהרי"ו ממ"ש הרא"ש פ' שבועת הדיינים ס"ת או חפץ של מצוה דחה הרב ש"ך דהרא"ש לא קאמר אלא לדינא והיינו בדיעבד ע"ש ולדבר הזה יסלח האדון דהא לשון הרא"ש הוא ותקנת חכמים להטיל אימה על הנשבע לכן נותנין הס"ת או חפץ של מצוה בזרועו וכו' ע"ש ומוכח דלכתחלה קאמר אמנם כונת הרא"ש דנותנין ס"ת לע"ה או חפץ של מצוה לת"ח ואין ראי' מדבריו כלל. שוב ראיתי להרב ט"ז שגם הוא השיג על מור"ם ומהרי"ו ופירש דברי הרא"ש ז"ל כדכתיבנא בעניותין. (כ"ד) שם דין ך'. וכאן ממנו וממשפחתו וכו' כתב הסמ"ע ס"ק נ"ה וז"ל הטור כתב וממשפחתו שמחפין על זה ומדכתב שמחפין בשי"ן ולא כתב המחפין בה"א ס"ל להמחבר שהוא נתינת טעם דלכך נענשים ג"כ ממשפחתו משום דמסתמא מחפין עליו ולא שהוא תנאי שאינן נענשים אלא דוקא המחפין ומש"ה השמיטו המחבר עכ"ל וכאשר ירדוף הקור"א ירגי"ש אדם שמרן בב"י כתב וז"ל ומ"מ משמע דבין בשבועה בין בשאר עבירות אין בני משפחתו נענשים יותר מכל העולם אלא השמחפין עליו ולפיכך כתב וכאן ממנו וממשפחתו כשמחפין עליו עכ"ל ומשמע שדבריו נגד מ"ש הסמ"ע וכד הוינא טליא נגהי ארביסר הוקשו לי דברי הסמ"ע ושאלתי לחכמים ואין מגיד לי. וכדו חמותי ראיתי אור דהדברים פשוטים דלעולם בין אי הוי תנאי בין אי הוי נתינת טעם ודאי דהמחפין לוקין ושאינן מחפין הוו ככולי עלמא וכל כי הני מילי לצד עילאה ידע מה בחשוכא הא בבתי גואי אמנם אי כוונת הטור תנאי הו"ל למרן לכתבו דתנאה הוי ולא לסתומי מילתיה ואולם אי אמור רבנן בטעמא בפרו"ע פרעו"ת דמסתמא מחפי' מרן בשלחנו לאו לטעמ' עביד ולכך השמיטו ולעולם דתנאי ונתינ' טעם כי הדדי נינהו וק"ל: