חיים שאל חלק ב נט

מתנה עמש"ב כיון דלפי התורה מצי הוא לחלוץ אי לא בעי ליבם ותלוי ברצונו וכדברי הרב מהר"א יצחקי ז"ל. אבל גבי יעוד האב כשמוכר בתו הוא המתנה על מנת שלא ייעד האדון והאב אין לו שייכות בזה ומשו"ה הוא מתנה עמש"ב דהוא אין לו עסק בזה ואע"ג דהאדון נתרצה בזה אינו כלום כל שהתנאי עשאו אביה המוכר וקרינן ביה מתנה עמש"ב. אבל הכא התנאי עשאו החולץ דבדידי' תלי רחמנא דאי בעי חליץ או מיבם כן נראה לפום ריהטא (ו) תו חזיתיה ליקר הדרי לי יאור"י בדיק לן מר בדברי מרן הכסף משנה פ"ב מאיסורי מזבח דין יו"ד דמרן תמה על הרמב"ם דמפיק איסור טריפה מהקריבהו נא לפחתך דבספרא ובתלמודין בתמורה דף כ"ט מעיט טריפ' מקרא דמן הבקר ותירץ דסבר הרמב"ם דאסמכתא בעלמא הוא. וק"ל למר דהו"ל למרן להקשות מסוגית ע"ז דף ה' ודף ז' דממעט טריפה לבני נח ופריך האי מיבעי ליה נמעוטי טריפה וכו'. ובהא לא שייך תירוצו דהוי אסמכתא דמדפריך הש"ס האי מיבעי ליה למעוטי טריפה מוכח דהוי דרשא גמורה. ועוד דרשתני כי יען ממעיי"ני הישועה בי מותבא רבא נחלקו בכונת דברי מרן הכסף משנה שם פ"ב דאיסורי מזבח דין י"ד אביע אומר מה שאני מבין בכונת דברי הכסף משנה ע"כ דבריך ידיד נפשי בשו"ה קירית"ים רח"ם רחמתי"ם. והריני משיב דברות שתים לבטא בשפתים ויהי דוד נחפז ורגליו לנחוצתי"ם. הא דקשיא ליה על דברתי מלכי צדק כספו לו נתן בדין יו"ד. אגב רהטאי אפשר לי לומר דמהנהו קראי דיליף פ"ק דע"ז לא שמעינן איסור טריפ' לבני נח אלא דלא יקדיש טריפה דבעת ביאת נח אל התיבה כתיב אבל הקדישה ובסוף נטרפה דבעידנ' דאקדש' הוה חזיא ליכא למילף מההיא דפ"ק דע"ז וא"כ יש מקום לומר דאמטו להכי יליף הרמב"ם מהקריבהו נא ואיירי אפילו הקדיש' ובסוף נטרפ' כדמוכח מדבריו ומשום הכי מרן לא הזכיר ההיא דפ"ק דע"ז דאינה ענין למאי דקמן. ופריך מההיא דתמורה דמוקי שם ומנחות דף ו' דמן הבקר אתא להקדיש' ולבסוף נטרפ'. וניחא לי' דהוי אסמכת'. אמנם נרא' דהעיקר כתירוץ שני שתירץ מרן דמלבד איסור תורה איכא נמי משום הקריבהו נא לפחתך דסוגי' דמנחות רהטא דדרשא גמורה כמבואר שם. ודע דמהרש"ל בחכמת שלמה בפסחים דף נ"א כתב דקר' דמן הבהמ' להוצי' הטריפ' ע"ש והוא אגב שטפיה דקרא דאם עולה קרבנו מן הבקר להוצי' הטריפ'. ומ"ש מרן שם פ"ב דאסורי מזבח דין י"ד לי ההדיוט נרא' דכונת מרן שם בכסף משנה לדקדק דרבינו על כלם הוא אומר הרי זה ספק כלומר דנסתפק לנו אי רפוא' שלא כסדר נמי משוי להו קבועים וכדבעי בש"ס ועל זה דקדק דאין זה ספק מכח הבעיא בסעוד' ראשונה דכבר הופשטה באת"ל ובודאי כי רפואה זו לא משוי להו קבועים כל שלא עשו כן בסעודה ראשונה. ואע"ג דבעיניו עמדו המים ובין הכי ובין הכי אינה קריב' ואינ' נפדי' מ"מ אינו בסוג זה כאינך בעיות אחריה רעותי' מובאות וזה פשוט בעיני מאד ולא ידעתי על מה אדני המחלקת בינ"ן של קדושים הטבעו. והטיב אשר דיבר הרב לחם משנ' דכונת הבעיא אי די בסעודה הראשונה או איבעי ליה למיכל הכי בכל סעודה וסעוד' וסלקי דברי הרמב"ם כהוגן אלא דבמ"ש דמרש"י נראה כפירוש מרן ז"ל כעת לא חזינא כי האי סימנא בדברי רש"י דהמדקדק בעיניו יראה דמשתמען מילוהי דרש"י כפירוש רבינו וכדתרגמא הרב לחם משנה ז"ל, ובמשנתו של רבי אליעזר בן יעקב נחום הוא מורינו הרב חזון נחום ז"ל חזה הוית דבבכורות פ"ו משנה ג' הקשה אמאי השמיט הרמב"ם הא דאמרו בגמ' בעי רב אשי את"ל בשדה גינה הסמוכה לעיר מהו תיקו וצ"ע עכ'"ל. ולא זכיתי להבין דבריו כעת דהרי הרמב"ם בדין ט"ו קאמר בהדי' או שהית' בגינה הסמוכ' לעיר ובדין זה נקט שדה כי ארחיה דשדי ובחס"רו של אדם אחד מהתנאי' נקט לבעיית רב אשי דאם הית' בגינה הסמוכ' לעיר ספק כאינך. (ו) הגם הלום ראית בס' קול אליהו שנדפס מחדש לעמיתנו בתור' הרב מהר"א ישראל ז"ל שחקר בריש ספרו במאי דקי"ל לענין צירוף עשרה דבעינן רוב בני אדם מעשר' שעדיין לא יצאו י"ח כמ"ש בסימן ס"ט ואמאי הא אמרי' פ' תמיד נשחט הפסח בג' כתות ואמר ר' יצחק דבעינן שלשי' בכל כת משום דמספק' לן אי כלן בבת אחת או בזה אחר זה הלכך בחמשין סגי דעיילי ל' ועבדי ונפקי עשר' ועיילי עשר' אלמ' שמעי' דאע"ג דבעינן ל' בכל כת אפ"ה סגי בשליש מבני אדם מן החדש על הישן וא"כ בצרוף עשרה לכל דבר שבקדושה הול"ל דע"י ד' בני אדם מן החדש סגי ומסגי דהא איכא טפי משליש עשר'. ובעיניך היא חקירת חכם ולפי שהרב הנזכר לא מצא דבר מתישב. רצית לתהות אקנקני אביע אומר מה עמדי. ואני אענה בע"ט חיה דהנ' הרב הנז' עלה במחשב' לפניו ואיהו מפרק לה וז"ל ואפשר לומר דדוק' התם הקלו משום דאותו שליש הוא דבר חשוב בעלמ' דהוי חשוב לכל דבר שבקדוש' וכו' מה שא"כ לעשר' דלא אשכחן בעלמ' דד' הוא דבר חשוב וכו' ואין זה מספיק דאפי' ג' הוי מנין חשוב לזמון וכ"ש דד' הוי דבר חשוב עכ"ל. ולפי דבריו אי הוה קאמר הסגנון זה דדוק' התם הקלו משום דעשר' חשוב בעלמ' להזכיר ה' משא"כ לענין עשרה דארבע לא סליק להזכיר ה'. תו לא רשיא מג' דזמון. אמנם אין אנו צריכין לזה. דאעיקר' לא שמא מתיא ולא קרב זה אל זה. דהתם כתיב ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל ומזה למדנו דנשחט בל' בני אדם קהל ועד' וישראל ומשו' דמספק' לן אי בבת אחת או בז"אז בעינן ג' כתות מל' בני אדם ובן' סגי דעיילי תלתין ועבדי עיילי עשר' ונפקי עשר' וכו' והשת' כי עיילי עשר' ונפקי עשר' לצד א' שהוא בזה אתר זה הא עבדי כתקנו דלא בעי אלא עשר' בכל כת. אך לצד דבעי ל' בבת אחת האיכ' ל' הני עשר' דעיילי ועשרים דכבר עבוד והם שם ותסגי בהא כיון דלצד דהוי בזה אחר זה עבדי המצוה במאמרי. וגם לאידך פירוש' דבבת אחת בעי קהל עדת ישראל קמאי עבוד מצוה כתקנ' והני שני כתות תסגי עשר' במעמד ך' הראשוני' ומשו"ה מהני דלצד דפירוש הכתוב בז"אז עושים כמצותן. משא"כ בדבר שבמנין עשר' דארבע לא חשיבי והדברי' פשוטי' ומבוארי'. ומה שחקר עוד דקי"ל לענין פורס על שמע אפילו על יחיד וכפ"ז למאי דקי"ל שוחטין הפסח על היחיד תסגי בל"ב ואמאי בעי ן' ע"ש באורך. נרא' דאין כאן חקיר' דכשפורס על שמע בשביל יחיד לא אהני חלא שיכול לומר ברכו וכו' אבל ודאי אינו חשוב כמתפלל בצבור אלא הוא יחיד המתפלל אלא דעבדי ליה תקנת' בשביל קדוש וברכו וכו' דלא יפסיד. וא"כ בשחיטת ק"פ בעינן דיעשו מצוה כתקנ' בשלימות ולהכי בעי ן'. סימן ל"ו על תשובת מהרשד"ם י"ד סי' צ"ג

נשאול נשאל דוד הוא הקטן ממעלת ציץ ישענו הרב השלם כמה"ר חיים עטייה נר"ו מארם צובה י"עא וז"ל יודיעני דעתו במ"ש הרב הגדול מהרשד"ם בי"ד סי' צ"ג בענין קהל שהסכימו שכל מי שיקנ' משי שיתן לקופת הקהל על כל ליטרא לבן אחד וראובן נשתתף עם גוי והקהל רוצי' לחייבו שיתן גם על חלק הגוי וכתב הרב דלגבי חלק הגוי פשיט' דפטור וראי' ממ"ש הריב"ה י"ד סי' קס"ט דגוי שעש' ישראל אפטרופוס על נכסיו מותר ללות ממנו ברבית כיון דהאחריות על הגוי וה"נ בנ"ד. ותו טעמ' אחרינ' דקי"ל מילת' דלא שכיחא לא גזור רבנן וא"כ כיון דקי"ל דאסור להשתתף עם הגוי שמא יתחייב לו שבוע' והתור' אמר' לא ישמע ע"פ הו"ל מילת' דל"ש ולא גזרו בה וזה הוי סניף לטע' הא'. ולגבי חלק הישראל העל' הרב להלכ' דגם חלק הישראל פטור לגמרי והביא ראי' ממתנות כהונ' דקי"ל דשותפות גוי פוטר לגמרי גם חלק הישראל. גם הביא ראי' מדין חלה ממ"ש מרן הב"י סי' ש"ל בשם ס' התרומ' וז"ל ק' למורי על ההיא דעוש' עיסה עם הגוי אם אין בשל ישראל כשעור פטור' הא אם יש כשעור חייבת ואלו ריש ראשי' הגז קאמר דשותפות גוי פטור' וכן פ"ה דפסחי' עיסת ארנונא פטור' ונרא' למורי דכי קנו הקמח הישראל והגוי פטור' דבכל פורתא יש לגוי חלק בו ע"כ וה"נ בנ"ד בכל חוט יש לגוי בו חלק עכ"ד אמרי קדוש. ואני בעניי בתר דלחיכנא כפות הדום רגליו לא זכיתי לירד לסוף דעתו הרחבה לפי קוצר השגתי. א' צריך להבין בעיקר נדון הרב האי קופת הקהל היכי דמי דאם היא לצורך מסים וארנוניות א"כ באנו לפלוגת' דרביואתא אם חייב לתת מס מממון אחרים שבידו וכנודע מתשו' ר"ת שהביא בהגזול בתרא ותשובת מהר"ם שהביא' פ"ק דבתר' יעויין שם במ"ש הרב החבי"ב סי' קס"ג הגה"ט אות נ"ה ומה לפנים ומה לאחור. ואם קופת הקהל היא לצורך צדק' א"כ אמאי אתי מרחיק מדין רבית ולא אתי עלה ממ"ש הרא"ש בתשובה כלל י"ג סימן ו' והביאה מרן בב"י ס"ס רנ"ט ובבדק הבית בי"ד סס"י רי"ח על צבור שתקנו שכל מי שיש בידו מעות להתעסק בין משלו בין משל אחרי' שיתן כו"כ לקופה של צדק' אם חייב ליתן ממעות של צדק' והשיב יראה לי כי מעות של צדק' שהוקצו למצוה אינם בכלל של אחרי' כי דעת הקהל הוא על מעות של אחרי' שהם חייבים ליתן מס מהם שהבעלי' עצמן אם היו בידם היו צריכי' לתת מס מהם אבל מעות של מצוה אינם בכלל ופטורי' הן מהמס ע"כ והדברים ק"ו לנדון מהרשד"ם דהשתא בנדון הרא"ש שהסכימו בהדי' גם על של אחרי' אפ"ה פטר הרא"ש מטעמ' דכת' כי דעת הקהל הוא דוקא על מי שחייב ליתן מס ולא על של הקדש כ"ש בנדון הרב דלא פירשו בהדיא גם על של אחרים דפשיט' דנכסי דגוי פטורין דאינם חייבי' במס דגוים לאו בני חיובא נינהו במס ולאו בני מעבד מצוה נינהו ואע"ג דהרא"ש איירי בנכסי הקדש פשיט' מטעמ' דיהיב גבי הקדש מישך שייך נמי גבי נכסי גוי. וליכא למימר דח"ו לא שלטה עינא טבא דהרב ז"ל בתשובת הרא"ש דאיהו גופיה הזכירה בחי"ד סי' רי"א עי"ש וא"כ מ"ש הכא דלא הזכיר ולא נסתייע ממנה דאנכי הרואה דהרא"ש תנא דמסייע ליה בנדון זה. איברא דבעיקר תשובת הרא"ש יש מקום דקדוק ממ"ש בכלל ז' סי' כ"ט דתקנה שעושים בני העיר בסתם כל בני העיר. בכלל אעפ"י שעשאוה לצורך המס ויש מבני העיר שאינם פורעים מס כיון שלא הוציאו שום אדם ע"כ הרי דהתם לא אזיל בתר אומדנא דגם שאינו פורע מס חייב ומ"ש הכא דאזיל בתר אומדנ'. ואולי דשאני התם דאותו שאינו פורע חיובי מחייב מדינא אלא