חיים שאל חלק ב נח

פ"א דממרים (ועמ"ש בכללי הרב גט פשוט) וא"כ לא קי"ל כמ"ס בהא וגם בדין לברך בראש מגולה נראה דהוי מדרבנן מ"ד דאסור דכיון דאידך שרי לא מסתבר לומר דמאן דאסר הוא מדאורייתא ומאן דשרי הוא אפי' מדרבנן ומאחר שכן לפום מאי דקי"ל דבשל סופרים הלך אחר המיקל הוה פסקינן להתיר אלא דחזינן לרבינו ירוחם דאסר וקי"ל כוותיה. ובוודאי דטעם רבי' ירוחם משום מורא וכבוד שמים. ובלשון מרן בב"י יש להרגיש שכ' נראה שהוא מחלק דאמאי אפיקיה בלשון נראה והלא מפורש הדבר שהוא מחלקת. גם בלשון מ"ס פי"ג יש בו מן הדקדוק לא ע"ט האסף. והוי יודע שבענין זה כתבתי בעניותי באורך בס' הקטן ברכי יוסף ומחזיק ברכה שם בסי' ב'. ועבר"י אנכי הבאתי ראית מהרש"ל בתשובה מהמדרש והעליה. ועיין לשון המדרש שהביא רשב"ם בפירושו על התורה פ' ואתחנן ודוק הטב, ודע שכתבו האחרונים דהפירוק"א נחשבת ככיסוי ומיהו נהגו שלא לברך בלי כובע על ראשו. (ב) ואשר שאלת דהמנהג הוא שלא ליפול על פניהם ממוצאי י"הכ עד אחר ר"ח חשון ומרן בשלחו הטהור כתב בסי' קל"א דאין נופלים על פניהם בכל חדש ניסן ולא בין יה"כ לסוכות ומשמע דאחר אסרו חג סוכות נופלים ע"פ ע"כ דברי כת"ר. זאת אשיב אל לבי ואור עיני. הנה הרב פר"ח כתב שם סי' קל"א וז"ל ולא בין יה"כ לסוכות לאו דוקא אלא כל חדש תשרי עכ"ל ובמטו מיניה דמר דמוכח מדבריו דכתב זה בעד מרן ז"ל ולשון מרן כנגדו דדייק לו' כל חדש ניסן ולא בין יה"כ לסוכות ומוכח בהדיא דאחר אסרו חג הסוכות נע"פ. ותו דימים שבין יה"כ לסוכות טעמא רבא איכא דהן ימים שנבנה בית המקדש כמ"ש בבית יוסף. ומה הלשון לאו דוקא בענין זה. והנראה הוא שדעת מרן כן הוא דיפלו ע"פ אחר א"ח סוכות. אמנם נהגו שאין נופלים ע"פ כל החדש ממוצאי יה"כ ע"ס החדש. ואל תתמה על זה איך נהגו שלא כדע' מרן ז"ל ובפרט בארץ ישראל דמארי דאתרא הוא. דע דאשכחן כי האי גוונא בא"ה סי' ס"ב דין ט' שכ' דאין צריך כוס אחר לשבע ברכות וכן פשט המנהג. ועינינו הרואות דהמנהג בארץ ישראל ובארץ מצרים להצריך כוס אחר לשבע ברכות. וכיוצא בזה כתב מרן בגט דנהגו לכתוב בנפשיכי בשני יודין ובעה"ק צפת בזמן מרן נהגו לכתוב ביוד אחד וכמ"ש הרב המוסמך מהרים גלאנטי ז"ל בתשובותיו סי' ו' וסי' קכ"ד וכתב שם דשאל למרן עצמו על זה. והשיבו אם כך נהגו לא ישנו המנהג ע"ש והרי אפי' בדבר שמרן כתב שכך נהגו המנהג בהפך. ויתכן שלרוב קדושתו וטרדת לימודו לא דקדק וסבר שהמנהג כך ואינו כן. והוא הדין בזה שהמנהג היה מקדם שלא ליפול ממוצאי יה"כ ע"ס תשרי ומרן אגב דטריד בגירסיה ומשפטיו עם ישראל לא שת לבו בעת ההיא. ואולם טעם למנהג שלא ליפול ע"ס החדש כבר הר' שוירי כנה"ג האריך בזה בצדדין וצידי צדדין ועד אחרן מייתי מדברי מרן בב"י סי' תצ"ב שנתן טעם לג' תעניות שנהגו באשכנז להניחם עד חשון מפני שחדש תשרי מרובה במועדות ע"ש. והנני יוסיף לגדל ולחזק טעם זה במ"ש בילקוט סוף סדר פנחס א"ר לוי בכל חדש וחדש בקש הקב"ה ליתן מועד לישראל בניסן נתן להם באייר נתן להם פסח קטן בסיון נתן להם בתמוז היה בדעתו ליתן להם מועד גדול ועשו העגל ובטלו אב אלול ובא תשרי ופרע להם ר"ה כיפו' וסוכות אמר הקב"ה לאחרי' הוא פורע ושלו אינו נוטל תן לו יומו ביום השמיני עצרת תהיה לכם עכ"ל. ויתכן כי להראות שאנו שמחים במועדות שהחזירם לנו שפרא באנפי גאוני הדורות שלא ליפול ע"ס החדש להורות גילת ורנן על חזרת המועדות שאבדנו. ובשמחת החג אינו ניכר פרט זה כי גם שמרבים שמחה נראה שהוא על החג. לכן תקנו שלא ליפול ע"פ ע"ס החדש כדאמרן ודוק הטב. (ג) ומה שהקשה כת"ר על דברי הטור א"ח סי' תרכ"ט שכ' ענפי תאנה ובהם תאנים זמורות ובהם ענבים אם פסולתם מרובה על האוכל אז האוכל בטל ומסככין בהם ואם האוכל מרובה על הפסולת אין מסככין בהם עכ"ל ואמאי שינה מלשון הש"ס בבריתא דתני אם פסולה מרובה על האוכל כשרה ואם לאו פסולה וכיוצא בזה כתב הרמב"ם פ"ה. ותו דמלשון הטור שכתב ואם האוכל מרובה על הפסול' אין מסככין בהם משמע דדוקא כשהאוכל מרובה אין מסככין הא מחצה על מחצה מסככין. ומלשון הש"ס דתני ואם לאו פסולה מוכח דמחצה על מחצה אין מסככין עכ"ד כת"ר. והאר"ש תענה עינך לנכח יביטו דהרא"ש בפסקיו הביא לשון הבריתא כמ"ש הטור וכן כתוב בקצור פסקי הרא"ש. ומוכח דהכי גריס הרא"ש בגמ'. והרמב"ם גריס בש"ס כנסחא דקמן. וכבר ידוע דכמה זמני אשתכח לראשונים דיש להם גירסאות ונסחאות אחרות וא"כ ל"ק על הטור דהוא גריס כגירסת אביו הוא הרא"ש. ומיהו יש להרגיש קצת על מרן בבית יוסף שעל דברי הטור צדיק עת"ק נסחת הגמ' דקמן ולא יעי"ר דגירסת הרא"ש והטור נסח אחד וכל כי הא הו"ל לאודועיה כי ארחיה ארח לצדיק ומיהו לענין דינא שתי הנסחאות שוו בשיעוריהן ורוח אחד להן דבנסחת הרא"ש והטור קשיא דיוקא אדיוקא דמרישא דתני אם הפסולת מרובה כשרה משמע הא מחצה על מחצה פסולה אימא סיפא אם האוכל מרובה פסולה ומשמע הא מחצה על מחצה כשר. וארחא דמילתא בכה"ג לומר נעשה דכי דייקינן מרישא נדוק הכי הא מחצה למחצה נעשה כאלו האוכל מרובה ופסולה וא"כ לענין דינא שתי הנסחאות שוות. וכמה זמני איכא טובא דקשיא דיוקא אדיוקא וצריך לומר נעשה והש"ס לא קאמר כלום כידוע. וכל זה פשוט בעיני. (ד) ועל אודות מה שנהגו באתריה דמר דכי איכא חופה בחג יום יום מז' ימי חופה הם מזמיני' מחשובי העיר לסעוד עם החתן וכלה כל יום חדשים לבקרים ועורכים שלחן בבית החתן והקרואי' עם החתן אוכלים בבית בלי סוכה אי שפיר עבדי. נראה דלא נכון לעשות כן דאפי' לדעת הרמב"ם לא פטר אלא בני חופה והדבר פשוט וברור רבני החופה הם אותם האוכלים בבית החתונה כל ז' ימי חופה ימים ולילות עם החתן והכלה ואלו קראו בשמותם בני החופה אמנם אלה קרי"אי קרואי"ם והולכים בסעודה אחת ותו לא ולמחרת קר"או שם אחרים לסעודת מחר וכן על זה הדרך אלו אינם נקראים בני חופה ואלו הקרואים כל אנשי"ם דיין שעתן בסעודה א' ולאו בני חופה מיקרו וכן מוכח מלשון הר"ן שכתב דלא מיקרו עוסקים במצוה והא דפטירי מסוכה משום דמצטערים הם כל היכא דלא חדו בהדי חתן כל ז' ע"ש באורך אלמא בני החופה הם השמחים עם החתן כל ז' ומהיכא תיתי לפטור הקרואים בכל יום חדשים לבקרי' שאינם עם החתן אלא אותם שעות בלבד ביום ההוא לבד ומסתיין לפסוק כהרמב"ם במה שמפורש בדבריו דהיינו בבני החופה שהם האוכלים ושמחים עם החתן כל ז'. אבל בקרואי' שאינם מבני החופה נימא דיודה הרמב"ם דפטירי. וכבר ראיתי להרב גנת ורדים א"ח סי' י"ג מכלל ד' שהאריך בזה וצדד צדדים והעלה דהקרואים חייבים בסוכה ע"ש. ומה גם בזמנינו שכל בני החופה קורין ק"ש ומתפללי' ומניחין תפילין וגם החתן עצמו ועיין בכנה"ג סי' ל"ח מצדד בזה. אבל בזמנינו נתפשט המנהג כמ"ש מור"ם בתשו' ס' קל"ב ומהר"ש הלוי בתשובה והזכירה הרב כנה"ג ז"ל. וכמדומה לי קרוב לודאי שבעה"ק ירושלם ת"ו גם החתן ובני חופה קובעים סעודתן בסיכה. ותשובת הרב תה"ד סי' ז' לענין תפלה. המעיין יראה שדעת הרב תה"ד לחייב בתפלה כדע' הרא"ש. ואע"ג דקצת משמע מתה"ד דהקרואים נמי נקראו בני חופה יש לדחות כאשר יראה המעיין. באופן דיראה לדעתי הקצרה דהקרואים לא פטירי מסוכה וכמ"ש הרב גנת ורדים ז"ל

(ה) ומה שכתבת על ראית הרב מהר"י אירגז ז"ל בתשובותיו היקרות ס' דברי יוסף בסי' נ"ג עמ"ש הרב ב"ח א"ה סי' קס"ה דמי שנתקשר בק"ס לחלוץ ליבמתו ואח"כ אינו רוצה לחלוץ אלא תבעה להתיבם אין כופין אותו לחלוץ דהו"ל מתנה על מ"ש בתורה והקשה הרב הגדול מהר"א יצחקי ז"ל דאמאי הוי מתנה עמש"ב הא בדידיה תלי רחמנא אי בעי חליץ אי בעי מיבם. ועל זה כתב הרב מהר"י אירגז ז"ל דעם היות שתלוי ברצונו אין כח בידו להתקשר ולהתנות קודם לכן שכשתפול לפניו יפטרנה בחליצה והראיה מקדושין דף י"ט המוכר בתו ופסק על מנת שלא ליעד אותה אם רצה ליעד מיעד מפני שהתנה עמש"ב ופסקה הרמב"ם ספ"ד דעבדים הא קמן דעם היות דבדידיה תלי רחמנא דאי בעי מיעד אי בעי לא מיעד מ"מ אינו יכול להתנות ולהתחייב שלא ליעדה וה"ה בחליצה עכ"ד. ואתה קדוש מתקה לחיכך ראיה זו ולפי רוב הענוה דרשתני אביע אומר אם יש להשיב על ראיה זו ולעשות רצונך דרך מצותך ארוצה די"ו לכתוב שתי אותיות. שמע נא בן אחי טו"ב כי הראיה הלזו הביאה גם כן הרב דבר משה בראשון א"ה סי' כ"ו בשם מהר"ן יעקב אלגאזי ז"ל. והרב ז"ל כתב דאחר העיון יש לדחותה דלא אמרו דמקרי מתנה עמש"ב אלא משום דמצות יעוד ופדיה לא אתו בשעה א' דיעוד חל על האדון תכף בלקיחת האמה אבל מצות פדייה אינו מוטל תכף וכו' ולכן דין הוא דאם התנה שלא ליעד דהו"ל מתנה עמש"ב כיון דאם עדיין לא יתקיים מצות פדייה מחמת איזה עיכוב יכול לקיים מצות יעוד והוא התנה שלא ליעד הרי ביטל מצוה א' וביני ביני עומד' בעבדותה עד שיהיה יכולת לפדותה אבל ייבום וחליצה שתכף במיתת הבעל חיילי שתיהם בבת אחת והיכולת בידו לעשות או זה או זה א"כ אם יחלוץ אינו מבטל המצוה ואם התנה לחלוץ אינו מתנה עמש"ב זה תורף דבריו עש"ב. ובסגנון זה שכ' הרב ז"ל לדחות הראיה הזו יש להשיב דדיחוי זה חוזר ונראה דהראיה נביא אותה מיעוד לבד דכיון דהתורה נתנה רשות לאדון דאי בעי מיעד אי בעי לא מיעד כי מתנה שלא ליעד לאו מתנה עמש"ב הוא דהא אי בעי לא מיעד ומאחר דהלכה כרבנן דמיקרי מתנה עמש"ב הואיל דאי בעי מיעד ה"ה לחליצה ומאי אית לן אי לא מתקיים פדייה מאיזה סיבה, והי' אפשר לקיים דחיה זו בסגנון אחר בקיצור ונימא דשאני יעוד דאע"ג דיכול שלא ליעדה מ"מ בתנאי זה אינו עושה שום מצוה ומשו"ה הוי מתנה עמש"ב אבל האח המתנ' שלא ליבם אלא לחלוץ הנה בתנאי זה נמי מקיים המצו' דהחליצ' מצוה ומשום הכי לא חשיב מתנה עמש"ב ואין ראיה מיעוד לחליצה. עוד יש לדחות ראיה זו דבחליצ' מתנה מי שעליו המצוה אחיו של זה דאם תפול לפניו עליו מוטל ליבם או לחלוץ והוא מתנ' לחלוץ ובכי האי גונא נימא דתנאו קיים ואינו