חיים שאל חלק ב נו

י"ד סי' קפ"ב דרבו הוא מהר"ם והאגודה ומהריק"ו כתבו דמהר"ם אסר ומכח זה הגיה ומהר"ש התיר עש"ב. והוצרך הרב להוכיח סברת מהר"ם מתורת האגודה ומהריק"ו יען שבימיו לא נתפשטו בגלילותנו תשובו' מהר"ם בר ברוך עצמו הארוכו' דפוס פראג והקצרו' דפוס קרימונה. אמנם אנן בדידן עינינו הרואו' דעת מהר"ם מפורש בתשובותיו הארוכו' סי' ע"ג ובתשובו' הקצרו' סי' ק"א וסי' ק"ט דאסר בפה מלא להלוות מעות צדקה ברבית ובסי' ק"ט הנז' התיר להלוותם קרוב לשכר וכו' ע"ש. הגם הלום ראיתי בשו"ת הרשב"ץ בסופו בתשובו' הרב מהר"ר אברהם ן' טוואה ז"ל סימן ל"ד שגם הוא כתב דהא דתנן אין משתכרין במעו' עניים היינו בצדקה העומדת לחלק דוקא והביא ראיות להתיר אף רבית קצוצה ע"ש באורך וקשה דכל הראיו' שהביא הן הן הראיו' שהביאו הראשונים כמבואר בתשובו' דשייכי וזולתם. ועוד קשה דהתיר בפשיטו' רבית קצוצה ולא זכר שכמה מהגדולים אסרו ואפילו הרשב"א דרב גובריה התיר להלכה ולא סמך לעשו' מעשה. והגאון מהרש"ל ביש"ש סוף פ' החובל מפיו לפידים יהלוכו על המתיר

אתאן לדברי הירושלמי דמייתי מר וכ' דתרגמוה להא דאר"ע אין משתכרין בשל הקדש ובשל עניים משום פסידא כדברי מהרימ"ט וכת"ר עשה שלום בין הבבלי והירושלמי כמ"ש בקונטריסו ואלה הם דברי הירושלמי כהויתן. וכך היא שנויה על משנתנו דרבי ישמעאל אמר והשכר להקדש ור"ע פליג ואמר אין משתכרין וכו' אמרו בירושלמי אלא אם רצה יהא ההפסד שלו והשכר להקדש מותר כהדא בר זמינא אתפקד גביה מדל דיתמי וכו' והרב מהר"ר אליהו בפירושו פירש דקאי אדברי ר' עקיבא ומפרש טעמיה משום פסידא. וראיתי להרב קרבן העדה שהקש' עליו דא"כ אף לרבי עקיבא איכא מותר פירות כשמקבל ההפסד וסוגית הירושלמי בסמוך להפך לר"ע ליכא מותר ומשו"ה פירש דהא דקאמר בירושלמי אם רצה יהא ההפסד שלו אדרבי ישמעאל קאי דאמר והשכר להקדש דגם לרבי ישמעאל צריך שלא יהא הפסד להקדש זהו תורף דבריו בקיצור ע"ש באורך ואנא בריה קלה נ"ל דהפירוש מוכרח ומרווח כמו שפי' הרב קרבן העדה ומלבד מה שהכריח הרב עוד יש להכריח חדא דלשון אין משתכרין בשל הקדש ושל עניים מוכת דהוא מילתא פסיקתא דאין משתכרין משמע כלל. ותו דודאי רבי ישמעאל לא יחלוק על זה דיהיה פסידא להקדש ומאי דעתיה דר"ע דפליג עליה ואימא דרבי ישמעאל נמי זה דעתו דלא יהי' פסידא להקדש. הן אמת דלשון הירושל' דאמר אלא אם רצה וכו' לא א"ש אבל כבר נודע דהירוש' תני לישנא קליל' והיותר נכון למחוק תיבת אלא לבד ושפיר. וכפ"ז לא מיירי הירושלמי בדעת רבי עקיבא. ואל זה אביט להרב קרבן העדה בפירושו שכ' וז"ל אם אתה רוצה שיהא ההפסד לך לבדך והריוח לשניכם שרי דלאו רבית ממש הוא אלא אבק רבית ואף ע"ג דבדיקנני אסור ביתמי לא גזרו שלא יכלו מעותיהם וה"ה בשל הקדש לא גזרו עכ"ל וק' במ"ש דבהקדש לא גזרו דברבית קצוצה נמי שרי בהקדש כמ"ש בהדיא פ' הזהב וכ"כ הרשב"א ושאר גדולים כמבואר. ומבין ריסי עיני מהרימ"ט ז"ל נראה דמפרש הירוש' דקאי אר' עקיבא. אמנם נראה דהעיקר בפי' הירושלמי כמו שפי' הרב קרבן העדה דקאי אר' ישמעאל. ולכל הדברות קושית הרב משנה למלך על מהרימ"ט קמה וגם נצבה. שבתי וראה מ"ש כת"ר בסוף דבריו והיתה לבא"ר מ"ש הרשב"א שהביא הרב כפתור ופרח וזה שהקדש וכו' ופי' כת"ר פי' הענין דקי"ל דהקדש עניים מותר בר"ק ד"ת ומדרבנן הוא דאסור משום דאחיך כתיב וכו' ככתוב בקונטריסו והני מילי דמר לא נהלמו לי מכמה אנפי והצצתי בלשון של כו"ף דמייתי מר וכתוב. שם וזה שהקדש עניים מותר בר"ק דבר תורה וכו' ועל פי נסחא זו כתב מ"ש כת"ר וגם בהערותיו כתב דמה שסיים הרשב"א וזה שהקדש עניים אין לו מובן וכו'. על כן בא דברו לפרש לשון זה והוא דחוק ואתי מרחוק. ואעיקרא דדינא פרכא שכת"ר אגב שיטפיה העתיק הלשון בטעות ובנה עליו מצודים. ולשון הכו"ף הוא וזה שהקדש שמים מותר בר"ק וכו' והלשון מובן ודברי אמת נכרים דאגב שטפיה כתב מ"ש. ואין צורך לדקדק בדברי כת"ר בזה. ותסגי לן שבס' כו"ף עצמו הכל מתוקן ודי בזה. אחר הדברים האלה הנתנין למעל' ויהי דוד מכרכ"ר כמה כרכורים עד שמצאתי עיקר תשוב' הרשב"א שהביא הרב כפתור ופרח בס' הבתים להרשב"א כ"י הנמצא לאחד המיוחד הי"ו. ובבית י"ג דיני הקדש סי' א' כתוב וז"ל שאלת נכסי הקדש אם הם כנכסי יתומים להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד אם לאו דכיון דאמרו בכתובות אין עניות במקום עשירות ולפיכך אין משתכרין בשל הקדש אפי' בהיתר גמור. ובדברים אחרים שוים נכסי הקדש כנכסי הדיוט אנו אין אנו יודעין על אמיתתו הודיענו הדין. תשוב'. דברים הללו שאמרת אינן אמורים אלא בהקדש שמים כגון הקדש מזבח או הקדש בדק הבית אבל הקדש עניים אינו בכלל זה. ודע כי הקדש שמים מותר ברבית קצוצה דבר תורה דאחיך כתיב ולא הקדש ותניא פ' הזהב רבית ואונאה להדיוט ואין רבית ואונאה להקדש ואע"ג דמפרשי לה סתם בשקבל עליו לספק מד' ועמדו מג' לאו למימרא דבכה"ג בלחוד הוא דשרי דהאי אבק רבית ולא צריך קרא למשרי רבית דרבנן אלא משום דתניא בבריתא הרי שקבל עליו לספק סלתות מד' ועמדו מג' מספק מד' מפרש לה נמי לההיא דאין רבית ואונאה להקדש בכענין ההוא ואיהו קושטא דמילתא דאפילו ברבית דאוריתא שרי וכיון שקבל על עצמו לתת להקדש ג' סאין ועמד הגזבר והרויח לו זמן כדי שיתן ד' הרי זה מותר שלא אסרה תורה אלא לאחיך ולא להקדש. ומעות של הקדש עניים מסתברא שמותר וכו' כלשון שכ' הרב כפתור ופרח. ואחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת נחה שקטה האר"ש שהשואל נסתפק אם הוא בכלל מ"ש בכתובות אין משתכרין בשל הקדש דאין עניות במקום עשירות וכו' ועל זה השיב הרשב"א שאין הדברים אלא בקדשי שמים וכו' ובודאי שהשואל עינו ראה דשם נאמר אין משתכרין בשל עניים אך הוה פשיטא ליה דההיא בצדקה המתחלקת ואינה ענין לנדונו שהוא הקדש לעניים. גם עיניך לנכח יביטו שכתב ודע כי הקדש שמים מותר וכו' והיינו כמו שפירשתי אני הצעיר בלשון שהביא הרב כפתור ופרח. וחזה הוית להרב כנסת הגדולה סי' ק"ס ובתשובותיו סי' קפ"ב שהביא תשובת הר"ן כ"י שכתב וז"ל שאלת על מי שנתן נכסיו להקדש מעכשיו גופא מהיום ופירי לאחר מיתה וכו' אם מותר להלוותם ברבית וכו' ולאחר מיתתו אם לא פי' המקדיש שיתעסקו בו הגזברים באותו הקדש כמו שיראה בעיניהם כמנהג המקדישים ודאי אין להם רשות להלוותם ברבית ולא בשום עסק אחר מדאמרינן בשקלים אין משתכרין בשל הקדש וכו' ואם פירש המקדיש שיתעסקו בו הגזברים הרשב"א בתשובה התיר להלכה ולא למעשה ושמעתי שהרא"ה היה אוסר עכ"ל. ונראה דכונת הר"ן דכי לא פי' המקדיש שיתעסקו הגזברים וכו' אין רשאין להתעסק בהקדש כדתנן אין משתכרין בשל עניים. ומ"ש הר"ן מדאמרינן בשקלים אין משתכרין בשל הקדש וכו' כונתו אסיפ' דאף לא בשל עניים וכבר רמזה באומרו וכו' ואין נראה שכונתו על חלוק' אין משתכרין בהקדש דכבר כתב הרשב"א דה"ד קדשי מזבח או בדק הבית דוקא. ולכן הגזברי' יוציאו המעות על יד על יד לעניים או לת"ת. אך אם המקדיש פי' שיתעסקו הגזברים אז יהיה הקרן קיים לפירותיו ובזה התיר הרשב"א להלכה ליתנו ברבית. וא"כ חזר הדבר לחילוק אם הצדקה מתחלקת או לא כמש"ל ודוק היטב: סימן לג בכריכת מנעל חליצה

עתה אמת אגיד כי בענין כריכות מנעל חליצה הוו נהיגי פה עה"ק ירושלם ת"ו דעושין כריכות הרצועות מבפנים על הרגל ממש. וזה שנים בהיותי עומד ומשמש לפני מורינו הרב הגדול חד בדרא כמהר"ר יצחק הכהן זלה"ה שמעתי שהעיד שבאיזמיר עיר ואם נוהגים לעשות כריכות הרצועות מבחוץ וכן נוהגים במתא קושטנדינא רבתי ובכל גלילות טורקיא"ה וגם העיד שכך היו נוהגים פה עה"ק ירושלם ת"ו טרם לכתו לאיזמיר ככל אשר עושים בקושטנדינא ואיזמיר ושלוניקי ומצרים וגלילותיה. והאידנא דאתרמי חליצה בבית דיננו י"ב בשנת התק"ך אנן בעניותין הוינן בה בעיקרא דמילתא ובצפייתנו צפינו כי שרש כריכות אלו הם להדק הטב המנעל כמבואר בש"ס פ' מצות חליצה איכו השתא ניחזי אנן בעבור נעלים דמות צורות דנהיגי ברוב ישראל כי המנעל יש לו נקבים מאחוריו ופגמים מלפניו יסודתו בהררי קדש סברת המרדכי ומרן בש"ע כמבואר באורך בפי' סדר חליצה אות נ"ט וטעמא שיהיו רצועות נוגעות בבשר דלא ליהוי מעל דמעל. ובשגם הסברא תמוהה קצת דבש"ס פ' מצות חליצה אסיק דלית בהא מעל דמעל כמו שהקשה מרן בית יוסף לדברי סמ"ק שכתב דהאזנים לא יהיו זה על זה שהוא מעל דמעל וקשיתיה למרן דמגמרין משמע להפך וכן מהרש"ל אכיף ימא רבא ים של שלמה פ' מצות חליצה סי' ו' דחה דברי המרדכי מטעם זה וזו הלכה העלה שלא לעשות נקבים ופגימות ע"ש באורך. מ"מ אנן דסגינן בשלמות' כלנו מסובין אתכא דריש גלות' מרן בשלחנו הטהור וכותיה נקיטי' דתירץ בעד הסמ"ק דלכתחילה יש לחוש לזה הגם דדחיקא מילתא דא"כ אמאי אצטריך הש"ס לשנויי דבדיעבד במנעל לא משום גזרה דמרופט. כבר פשטה הוראה בכל גלילותנו כמרן. וא"כ מאחר דנקיטי' הך חומרא דהמרדכי א"כ מה מקום לכרוך הרצועות מבפנים דהוי מעל דמעל לסברא זו. ועוד שברצועות הכרוכות על הרגל מהדק הרגל לא המנעל ורפוי הוא ועינא דשפיר חזי בדברי המרדכי ומרן בש"ע יראה שכונתם לכרוך הרצועות סביב המנעל דוקא. והרי הוא כמבואר לכל מעיין. ופשוט. והנקבים ופגימות יוכיחו דאי הרצועות נכרכות מבפנים לא צריכי נקבים ופגימות. וכן מוכח בהדיא מסוף דברי מרן אות נ"ט הנז'. ומ"ש בסדר חליצה להרב בית שמואל אות ס"ו הרואה יראה שזה כונתו כדאמרן ומ"ש שם לפנים ר"ל לצד פנים שבו הקרסים והלולאות ופשוט. וגם בסדר חליצה למהרשד"ם ובסדר חליצה להרב פרח מטה אהרן ח"ב סי' כ"ה מוכח הכי. וכן בסדר חליצה להרב מהר"י חאגיז בהלכות קטנות משמע כן והוא