חיים שאל חלק ב נד

שהרי בתר הכי קאמר אלא לויים בשלמא מקרקעי לא מחרימי דכתיב כי אחוזת וכו' אלא מטלטלי לחרמי וא"כ הש"ס אמטלטלי קפריך ומשו"ה נקט טעמא בכהני' שהחרמין שלהם ואה"נ דהשתא דסבר דמטלטלי נתנים לכל כהן והיינו דקאמר שאין הכהני' מחרימין שהחרמין שלהם דאכתי לא ידע הקשא דמקיש מטלטלי למקרקעי אבל בתר דמשני דר"י מקיש מטלטלי למקרקעי תו לא שייך טעמא לר' יוסי שהחרמין שלהם כיון דמטלטלי ומקרקעי נתנין לכהן שבאותו משמר וטעמא כמ"ש הרמב"ם. ומיהו גם זה קצת דוחק בלשון הש"ס ובפרט במ"ש בשלמא כהני' כדאמרן ודוק היטב. (ו) דין כ"א. אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו כיצד כגון שהחרי' בנו ובתו ועבדו ושפחתו העברי' וכו'. זו משנה סוף פ' המקדיש והאי דנקט בנו כתב הרא"ש בתוספותיו כ"י דאגב בתו נקטה דבתו ואינך סד"א דזכות יש לו בהן ויכול להחרימן אבל בבנו אין לו זכות מן התורה ורבינו בצלאל בלקוטיו כ"י כתב דהר"י פירש משו' דה"א שזוכ' במציאתו מדרבנן יכול להחרימו. ומה שסיים הרמב"ם בנותן טעם שאין אדם מקדיש דבר שאין גופו שלו, הכי אמרו בפסיקתא וז"ל מאדם ולא כל אדם מלמד שהאיש מקדיש עבדו ושפחתו הכנעניים ולא עבדו ושפחתו העברי' שאין גופן קנוי ע"כ. והא דאמרו שאין גופן קנוי וכ"כ הרמב"ם שאין גופו שלו אע"ג דפ"ק דקדושין דף י"ז אמר רבא ואת אומרת עבד עברי גופו קנוי וכן נראה מדברי הרמב"ם פ"כ דעבדי' דין י"א פ"ש ובכ"מ. מ"מ אין גופן שלו רק עד שש שנים או אינך מילי דהעברי והעבריה יוצאי' לחירות ובכה"ג לא מיקרי גופן שלו וכמו שיתבאר. והא דדריש בפסיקת' מאדם ולא כל אדם למעוטי עבדו ושפחתו עברי'. הכי אמרי' בת"כ מאד' לרבות עבדו ושפחתו הכנעני' או אדם לרבות עבדו ושפחתו העברים ת"ל מאד' ולא כל אדם. אמנם שם בש"ס פ' המקדיש יליף מדכתיב בהמה מה בהמה שיש לו רשות למוכרה אף כל שיש לו רשות למוכרה. והרב קרבן אהרן כ' דנראה בעיניו דט"ס הוא בת"כ וצריך לגרוס כתלמודי דידן ע"ש. אמנם לא חזיתנהו להראב"ד ורבי' הלל בפירושיה' כ"י שהעירו על זה. והרא"ם פ' בחוקותי כתב וז"ל מן האדם כגון שהחרי' עבדיו ושפחותיו הכנעני' כדתנן פ' המקדיש וכו' ומעבדיו ושפחותיו הכנעני' ואמרו בגמ' מנא הני מילי דת"ר מאשר לו ולא כל אשר לו מאד' ולא כל אדם ותנן נמי המחרי' עבדו ושפחתו העברי' אינן מוחרמין שאין אדם מחרי' דבר שאינו שלו ובתו דהכא בבתו גדולה קמיירי דאי בקטנה שלו היא כיון דבידו למוכר' עכ"ל. ודברי הרב ז"ל קשים וכבר הקשו קצת עליו. ואני הדל ארחיב הדברי'. חדא כי האף אמנם בת"כ ובפסיקתא דרשו מאד' ולא כל אדם למעוטי עבדו ושפחתו העברי'. מ"מ מאי דאמרו בתלמודא דידן מאד' ולא כל אדם הדבר ברור דהכונה שלא יתרי' כל עבדיו הכנעניי' מעין דוגמא של מעלה דדריש מאשר לו ולא כל אשר לו וכמבואר בש"ס בתר הכי דאמרי' וצריכא דאי כתב רחמנא מכל אשר לו ה"א וכו' כתב רחמנא מאד' ולא כל אדם ואי כתב רחמנא מאד' דלא סגיא בלא עבודה וכו' ותו דבהדי' אמרי' בש"ס בהמה למה לכדתני' יכול יחרים אדם בנו ובתו עבדו ושפחתו העברי' ת"ל בהמה וכו' ע"ש. ומדברי הרא"ם כאן ולקמן בלשון הסמוך מוכח דסבר דמאד' ולא כל אדם דאמרו בש"ס היינו למעוטי עבדו ושפחתו העברים ובש"ס מבואר דמאד' ולא כל אדם היינו לאפוקי שלא יחרי' כל עבדיו אפי' כנעניים. ומיעוט עברים מדכתיב בהמה. ועלה על לבי לומר דלא כהתה עינו של הרא"ם ח"ו ובודאי ראתה עינו סוגיא דשמעתתא. אמנם סבר דמדכתיב מאד' מצינו למדרש שפיר למעט עבדו ושפחתו העברי' ומצינן נמי למדרש מאד' מקצת ולא כלן. ושתי הדרשות שקולות. וגם הסברא מסייעת לכל א' מהדרשות. וא"כ בכי האי גוונא דרשינן תרתי דמאי אולמא דהך דרשא מאידך דהסבר' מוכח' ככל דרשא מינייהו. וזהו על דרך מאי דאמרו פ"ג דערכין ושאר דוכתי הי מינייהו מפקת. וכן שנינו בת"כ מאד' למעוטי עבדו ושפחתו העברי'. ואע"ג דבש"ס לא מוכח דדריש מאדם אלא חציין ולא כלן מ"מ סובר הרא"ם דגם תלמודין סבר דאימעיטו עברים מאד' ולא יכחיש הש"ס דרשת ת"כ אלא דלרוחא דמילתא יישב הש"ס הדרשות כך והא אתא לאשמועי' הרא"ם בחכמתו עומק הש"ס ובהכי עלו זה הש"ס והת"כ כהוגן ודרשת בהמה לרווחא דמילתא. ויש לדרוש דרשות אחרות. ובזה יעלה שליש ישו"ב להרא"ם ז"ל. ואולם מ"ש הרא"ם דבבתו גדולה מיירי הדבר קשה דשם בש"ס מבואר דאפי' בתו קטנה אינו מחרי' דמה בהמה יש לו רשות למוכרה לעולם אף כל שיש לו רשות למוכר' לעולם

וראיתי במכתב לאחד קדוש שכ' ע"ד הרא"ם וז"ל הא דאמר הרב דבבתו גדולה מיירי לאו למימרא דבקטנה כיון דבידו למוכרה אם החרימה מוחרמת דפ' המקדיש מפורש דאף קטנה אינה מוחרמת אלא כונת הרב לטעמא דיהיב שאין אדם מתרים דבר שאינו שלו שזה אינו אלא בבתו גדולה דוק' דבקטנה שלו היא ואה"נ דמינה נמשך לקטנה שאין בידו להחרימה כיון שאינה ברשותו לעולם דדומיא דבהמה בעינן אלא שתנא יהיב טעמ' לבתו גדולה ומינה נמשך לקטנה אע"ג דהאי טעמא לא שייך בה מאחר דאינו דומיא דבהמה עכ"ל ודבריו לא האירו דמוכרח דהאי טעמא דיהיב במתני' שאין אדם מחרי' דבר שאינו שלו הוא טוב טעם אפי' לקטנה דאי אינו כי אם לגדולה אמאי תנא דמתני' נתן לנו מקום לטעות דנימא דקטנה מחרי' אלא מוכח דכונת התנא לומר דאין אדם מחרים דבר שאינו שלו לעולם וקטנה אינה שלו לעולם. והראיה מדברי הרמב"ם שהוא פוסק והו"ל לפרש דין קטנה המבואר בש"ס וסתם ולא פי' דכיון דכבר כתב לפי שאין אדם מקדיש דבר שאין גופו שלו הכונה שאין גופו שלו לעול' דומיא דעבד כנעני וכן פי' רבינו עובדיה במשנתנו וז"ל שאין אדם מחרי' דבר שאינו שלו ובתו נהי דיכול למוכרה בקטנותה אינו יכול למוכרה בנערותה עכ"ל. ולכל הדברות אמאי כתב הרא"ם דבר שאינו אמת ומניחו והולך לו והו"ל לו' דאין הדין כך כמ"ש בש"ס. ובצפייתנו צפינו להרדב"ז בביאורו בדין זה שכ' וז"ל פ' המקדיש במשנה וכו' ולא חילק התנא בין גדולי' לקטני' אע"ג דקי"ל בעלמא דבניו הקטני' הם קנינו של אדם מ"מ אינו יכול להחרימן שאין גופן קנוי לו כעבדי' וז"ש רבי' שאין גופו שלו עכ"ל וק"ק דמאי דאמרי' בעלמא דבניו הקטנים הזכרי' שהם קנינו של אדם אינו ענין לזה. ואעיקרא כתב הרא"ש דחלוקת בנו כדי נסבא כמש"ל. ובנותיו הקטנות אין טעמו מספיק לחלק בין גופן קנוי דעבד כנעני להן דאכתי נמי כיון דרשות בידו למכור בתו קטנה אימא דיכול להחרימה כמ"ש בש"ס אלא דהש"ס יהיב טעמא דאין יכול למוכרה בנערותה וזה כונת התנא שאין אדם מחרי' דבר שאינו שלו לעול' וזו כונת הרמב"ם כדאמרן. ואם נפשך לו' שלזה כיוון הרדב"ז נמי. דע לך דהרב קיצר את הרחב והעיקר חסר. ותו דהו"ל להרב זלה"ה להזכיר דברי הש"ס ודוק היטב: סימן ל"ב בדין אי שרי רבית או אבק במעות עניים. שקלא וטריא כתוב לחיי"ם

את זו שלח לי החכם השלם עצום ורב שליחא דרחמנא חסידא קדישא כמה"ר יוסף ן' סאמון נר"ו וז"ל. במ"ש הרב משנה למלך פ"ח מה' מתנות עניים

נשאלתי דין ד' עמ"ש מהרימ"ט בח"א סי' קמ"ד דטעמ' דאין משתכרין בשל עניים משום פסידא ולפיכך אין מותר להשתכר בהם אלא על ידי משכונות זהב וכסף וכגון דהבא פריכא וכיוצא והקשה הרב הנז' על זה ממ"ש בכתובות דף ק"ו דטעמא דאין משתכריו בשל הקדש משום דאין עניות במקום עשירות ובשל עניים משום דילמא מתרמי להו עניא וליכא למיתב ליה מידי ולפי הך טעמא אין משתכרין כלל אפי' במקום דליכ' פסידא. ועם דלכאורה הרב מהרימ"ט ס"ל כירושל' דשקלים פ"ד דס"ל האי טעמ' מ"מ צריך טעמ' אמאי שביק ש"ס דידן דמחמיר ומכ"ש במידי דהקדש דחמיר טפי ואני בחפשי לראות מקור תשו' הרשב"א דעלה קאמר מהרימ"ט הך דינא אנה ה' לידי ס' כפתור ופרח קדמון שנר' שדבריו מועתקים מדברי הרשב"א שכ' בפ' מ"ד ז"ל וכתב ה"ר תורת הבית על מאי דאמרי' בכתובות אין משתכרין בשל הקדש דוקא בהקדש מזבח או בדק הבית אבל הקדש עניים אינו בכלל זה וזה שהקרש עניים מותר ברבית קצוצה דבר תורה דאחיך כתיב ולא הקדש ותניא פ' הזהב רבית ואונאה להדיוט ואין רבית ואונאה להקדש ומעות של הקדש ענייה מסתברא שמותר להלותם קרוב לשכר ורחוק מהפסד כמעות של יתומים וקרוב אני לומר שאין רבית להקדש עניים וכו' ומ"מ לא למעשה וכו' ע"ש. והנה עין רואה אעפ"י שלא מצינו תורת הבית להרשב"א בדיני הקדיש ורבית פשוט. (ונראה דבזמן הרב כפתור ופרח שהיה כמעט בזמן הרשב"א לא היה להרשב"א ס' מפורסם אלא תורת הבית שהיו מעתוקים אותו בכל עיר ועיר כי לא היה דפוס. ולכן הזכיר הרב כפתור ופרח שהרב מחבר תורת הבית כתב והיינו בתשובת שאלה ופשוט) הוא דמרה דשמעמא דקאמר בעל כפתור ופרח הוא הרשב"א בעל תורת הבית לפי שסוף לשונו שהעתיק וז"ל ומ"מ לא למעשה אני אומר וכו' אבל להלוותן קרוב לשכר וכו' הוא ממש לשון תשובת הרשב"א שהעתיק מהרימ"ט ע"ש. ומעתה תגדל תמיהת הרב מש"ל על מהרימ"ט שנ"ט להרשב"א מטעם פסידא והרי דברי הרשב"א עצמו נאמרו עמ"ש בכתובות ושם נאמר בהפך. וטעם דלא פריך הרב מש"ל על הרשב"א עצמו דקאמר דהקדש עניים מותר להלוות בקרוב לשכר כה"ש בכו"פ אפשר זה הלשון נעלם מהרב ז"ל

עוד יש לתמוה על מהרימ"ט דקאמר דלדברי הרשב"א אמאי לא מוקמה בשל עניים משום דאין משתכרין בשל עניים והא ממקום שבא קאמר הרשב"א בהדיא דמ"ש בכתובות אין משתכרין בשל הקדש הוא בהקדש מזבח או בד"ה אבל הקדש עניים משתכרין וא"כ היינו דק"ל אמאי לא אוקמה בשל עניים. ועוד לכאורה לשון הרשב"א שהעתיק בכו"ף קשה להולמו דקאמר וז"ל הא דאמרו בכתובות אין משתכרין דוקא בהקדש מזבח אבל הקדש עניים מותר והרי תנן אין משתכרין בשל הקדש ולא בשל עניים וכן מה שסיים וזה שהקדש עניים לכאורה אין לו מובן. ואשר אני אחזה לי דדעת הרשב"א כסברת הגמו"י שהביא הב"י וכתבה מור"ם בי"ד