חיים שאל חלק ב נג

תמיהת הרא"ש דכהנים נתמעטו מאך לר"ש אלא דיהיב טעמא דשדי מיעוטא לכהנים לחוד כמדובר. ואע"ג דלהאי טעמא נפקא מינה אם החרים מטלטליו שהם ברשות אחר מ"מ על הרוב שהם בביתו מסתברא למעוטינהו מחרמין ולהכי שדי קרא לכהנים לחוד והשתא מעטינהו קרא בכל גוונא אימעיטו כהנים מחרמין וכמו שתירץ מז"ה ז"ל ודוק היטב. ורואה אני את דברי הרב מהר"י חאגי"ז בעץ החיים ומורי' הרב חזון נחום ז"ל שקיימו פסקו של רבי' עובדיה כוותיה ולא מטעמיה אלא דאשכחן בשמעתין דר' חייא בר אבין סבר דלא מקשינן מטלטלי למקרקעי וכר"ש וכיון דר' חייא בר אבין פסק כר"ש פסקינן כוותיה עכ"ד ולדעת הרמב"ם דפסק כר' יהודה ולא חש לר' חייא בר אבין דפסק כר"ש בשגם אזלינן בתרייהו דאמוראי בעלמא ופסקינן כהכרעתם. אפשר לומר כי טעמו ונימוקו עמו דבשלהי שמעתין אמרינן שמעה חזקיה בר בלוטי אזל ואמר' קמיה דרבי אבהו ולקיש מטלטלי למקרקעי לאו תנאי הוא דאיכא דמקיש ואיכא דלא מקיש ואיהו אמר כמ"ד לא מקשינן. כן הגירסא בש"ס מוגה מטהרת יד הקדוש הגאון מהר"ר בצלאל ז"ל אשר זכה לכמה גמרו' כתיב' יד וחידושי הראשונים ומתוכן יגי"ה אורו הגהות ונסחי דווקני בארש נכוחות והשפיע בצחצחות. ולפי גירסא זו דגריס ואיהו אמר כמאן דלא מקשינן מהאי לישנא שמעינן דלית הלכתא כוותיה אלא דאיהו אמר כך. ואתיא כי הא דאמו' רבנן קדושי שני המאורות הגדולי' רבי' ברוך בס' התרומה ה' ארץ ישראל והסמ"ג סוף עשין קל"ג דמדקאמר הש"ס קסבר שמעינן דאינה הלכה ובדלא אמר קסבר הלכתא היא ע"ש והאי דקמן דאמרי' ואיהו אמר דייקא לישנא דש"ס נמי דאיהו אמר ואנן לא אמרי' ולא קי"ל כוותיה. ואשכחן לאחרוני זמנינו הרב מהר"א הלוי ומהר"י זיין בגנת ורדים י"ד כלל ה' סימן ט' וסי' יוד דדייקי דדייקי דמריון בקמא דף י"א דמדקאמר הוא סבר אדם חשוב שאני אינה הלכה ע"ש. אכן יש לדקדק על זה מהא דאמרי' בברכות דף מ"ח ע"א לענין שבעה שאכלו דגן ושלשה שאכלו ירק וא"ר זירא ששה ודאי לא מיבעיא לי א"ל ר' ירמיה שפיר עבדת דלא מיבעיא לך התם טעמא מאי דאיכא רובא ה"נ איכא רובא ואיהו סבר רובא דמנכר בעינן ופסקו כל הפוסקי' דרובא דמנכר בעינן אלמא ס"ל לפוסקי' דהאי לישנא דאמר הש"ס ואיהו סבר לאו למעוטי דאנן לא ס"ל הכי אלא איהו סבר ואנן סברי' כוותיה ומעתה אזדא ליה האי דוקיא דדייקי רבנן בתראי דמדקאמר ואיהו סבר אדם חשוב שאני ש"מ דאינה הלכה וכן מאי דדייקינן משמעתין דאמר בהאי לישנא ואיהו אמר כמדובר. הן אמת דרש"י שם בברכות פי' וז"ל ואיהו סבר ר' זירא שהי' קובל ומתרעם על שלא שאל על הששה סבר דילמא רובא דמנכר וכו' ע"ש וכתב מרן בב"י סי' קצ"ו וז"ל והפוסקים כלם פסקו דרובא דמנכר בעינן ואם כדברי רש"י כיון דר' ירמיה פשיטא ליה ור' זירא מספקא ליה לא הו"ל למשבק פשיטותיה דר' ירמיה משום ספיקיה דר' זירא וכו' ומצאתי לאגור שכתב בשם אור זרוע ששה אוכלים וארבע' מצטרפי' בירק ונראה שהוא מפרש כפירש"י ופוסק כפשיטותי' דר' ירמיה עכ"ל מרן. ולפום האי דוקיא אין צורך לומר דהאור זרוע ס"ל כרש"י דר' זירא מס"פל דלפום ריהט' דברי רש"י צריכין ישוב דאין שום הכרח בש"ס דר' זירא מספ"ל והיה קובל ומתחרט אבל אפשר לומר דהאור זרוע סבר דהאי דוקיא דתלמודא אפיקיה בהאי לישנא וקאמר ואיהו סבר דרובא דמנכר בעינן דוקיא מעליא הוא למסמך עליה דלא קי"ל הכי ומשו"ה פסק כר' ירמיה ואף דר' זירא לא מספ"ל ופשיטא ליה דרובא דמנכר בעינן מ"מ אור זרוע פסק כר' ירמיה כיון דהש"ס קאמר ואיהו סבר מורה ובא דלא קי"ל הכי. ואפשר לישב קצת בעד רש"י דגם רש"י סבר דהוו דוקיא מעליא וכל היכא דאמרי' בש"ס כי האי לישנ' להורות נתן דלאו הלכתא היא וכיון דאיהו סבר הכי דקי"ל כר' ירמיה שפר קדמיה לפרושי דגם ר' זירא מספ"ל. ופי' האי דאמרי' ואיהו סבר רובא וכו' על דרך ההיא דפ' הספינה דף ע"ד והוא סבר דילמא שבועתא דמבול הוא ע"ש. ומ"מ רוב הפוסקי' שפסקו שם דרובא דמנכר בעינן מוכרח דס"ל דהאי דוקיא דקאמר תלמודא ואיהו סבר לאו דוקיא הוא כל עיקר ואנן נמי סבירא לן הכי והויא הלכתא (ואחר זמן רב כתבתי בס' הקטן ברכי יוסף א"ח סי' נז"ר לישב הכלל הזה ולא תקשי משמעתא דרוב' דמנכר דיש לומר דהך דוקיא אהני דוקא אי הסברא והדעת נותנת נגד הסברא ההיא אז אנו עושים עיקר מדקדוק הזה והתם ברוב' דמנכר דעת הפוסקים ז"ל דהסבר' מסכמת דרובא דמנכר בעינן ומשו"ה לא חיישי דקדוק זה ע"ש ובמחזיק ברכה שם ואפשר לומר קצת בסגנון אחר דהך דוקיא אהני כל שהסברא אינה להפך אבל אם הסברא להפך לא חיישי לדקדוק זה והתם ברובא דמנכר דעת הפוסקי' דהסבר' איפכ' דבעי' רובא דמנכר ומש"וה לא חשו להאי דוקיא. ואין צריך שהסבר' מסכמת לדקדוק כמ"ש בברכי יוסף וכאמור ועיין מ"ש בעניותי באחורי תרעא דף ק"פ ע"ש ודוק במה שכתבתי כאן). ולכל הדברות ולכל האמירות למאי דקמן אין צורך לכל זה דהרי כי אמרה חזקיה בר בלוטי האי שמעתא קמיה דר' אבהו הקשה לו ר' אבהו ולקיש מטלטלי לקרקעות וכ"כ רבי' גרשון מאור הגולה בפירושו כ"י וז"ל שמעה חזקיה בר בלוטי להא דאמר ר"ח בר אבין אמרה קמיה דר' אבהו אמר ליה אמאי אמר נותנם לכל כהן שירצה ולקיש מטלטלין וכו' ע"ש וא"כ הרי ר' אבהו סבר כר' יהודה דמקשינן מטלטלי למקרקעי ומש"וה פריך על ר' חייא בר אבין ואף דמשני דר"ה ס"ל כר"ש מ"מ הרי ר' אבהו סבר להפך דפסקינן ככללין דר' יהודה ור"ש הלכה כר' יהודה ושפיר פסק הרמב"ם ככללין וכר' אבהו. וגם משינויא דמשני ולאו תנאי היא מסגנון דברי התרצן מוכח דהלכ' כר"י אלא דליכא לאקשויי על ר"ח בר אבין דכיון דפלוגת' היא מצי למימר אנא דאמרי כהאי תנא. אמנם אי הוה פשיטא ליה דבהא הלכה כר"ש לא היה מתרץ בסגנון זה אלא הוה א"ל דר"ח בר אבין דינא קמשתעי ולו שומעין שאמר כהלכה. ומינה מוכח דלא כרבי' עובדיה דסבר דרבי אית ליה כר"ש דהא הו"ל לשנויי דר"ח בר אבין אתי כרבים והכי הלכתא דר' יהודה יחידאה הוא אלא ודאי דאין הכרח דרבי סבר הכא כר"ש. וא"כ קי"ל כר"י אלא דתריץ יתיב דאין לתמוה על ר"ח בר אבין דאמר לך אנא דאמרי כהאי תנא

וראיתי להרב מהר"ם חאגיז בלקט הקמח משניות שכתב עמ"ש הרב תוספת י"ט דמה שכתב הרמב"ם בפירושו אין הלכה כר"י צ"ל הלכה כר"י דקי"ל ר"י ור"ש הלכה כר"י. וז"ל עמ"ש התוס' בשבת דף ע' עמוד ב' ומהריק"ו שרש קס"ה עכ"ל וכונתו דמהריק"ו שם כתב דכל הכללים לא נאמרו אלא על דינים הנהוגים ולא על הבלתי נהוגים וכן משמע מהתוס' בשבת דף ע'. והן הן דברי הרב חוות יאיר סי' נ"ד ושם כתב הרב חוות יאיר דע"פ כלל זה יתורצו כמה תמיהות שתמה תי"ט בקדשים וטהרות ורמו קצתם ותחילת דיבר רמז דברי הרב תי"ט הללו. (וכבר הרמ"ת ז"ל העתיק כל כללי הרב חוות יאיר אשר בסי' צ"ד הנז' וקבעם בקונטריס אסיפת הכללים המודפס סוף ס' כריתות דפוס אמשטרדם וכל הקונטריס המופלא ההוא פעולת צדיק הארי הח"י ולא הוזכר אלא ברמז נמרץ בדברי המדפיס ע"ש) ואני בעניי כתבתי במקומו' שונים בכלל זה ועיין מ"ש אני בעניי בקונט' יעיר אזן בכללים מערכת ה' אות י"ג. עתה אקום להבין דברי הרב חוות יאיר והרמ"ח במאי דקמן דלפי קוצר דעתי דבריה' קשים דהכא אין כאן תמיהא לישב עם הכלל הזה דהרב תי"ט מביא וקורא אשר מצא בנסחת א"י המדוייקת ועשה לה סמוכות ונראין הדברים דט"ס נפל בנסחא דקמן שכ' וז"ל וסדר דברי ר' כך הוא נראין דברי ר"י לר"ש בקרקעו' ורבי לא ביאר דעתו במאמר זה ולפיכך איך הלכה כר"י עכ"ל ודברי' ככתבן מבלי כלל ר"י ור"ש הלכה כר"י אינם מובנים דמפשט דברי רבי שאמר נראין דברי ר"י בקרקעות ודברי ר"ש במטלטלין שומע אני שהוא מכריע ביניהם ואם היה כך על הרוב אין הלכה כר"י במטלטלין וא"כ איך כ' הרמב"ם דמאחר דכונ' ר' לומר נראין דברי ר"י לר"ש והוא לא ביאר דעתו לכך איך הלכ' כר"י דמשמע דאם לא היה פירוש דברי רבי כך אלא שהוא מכריע אז הלכה כר"י ועתה אין הלכה כמותו ותהי להפך וא"כ הדבר מצד עצמו מוכח דט"ס הוא ומה גם שכך נמצא בנסחא המדוייקת כאשר השב"ח השבי"ח הרב תי"ט בהקדמת סדר קדשים ומעתה אין כאן שום תימה לתרץ על פי כלל מהריק"ו. וכבר בעניותי כתבתי במ"א דהאי כללא לא צייתינן ליה דהרמב"ם והראב"ד והסמ"ג ורבינו עובדיה שפוסקי' הלכות בקדשי' וטהרות סברי הפך הכלל הזה ולא מפלגי בין קדשים וטהרות לעלמא. ותו דאפי' לפי כלל מהריק"ו נראה דבהא לא אהני לן דחרמין איכא בזמן הזה והמחרים מטלטלין נותנם לכהני' כמ"ש הרמב"ם וסמ"ג. ואמרו פ"ק דע"ז המעריך והמחרי' בזה"ז אם בהמה וכו'. ועמ"ש אני בעניי בריש קונטריס אחורי תרעא בס"ד. ומ"ש הרמב"ם שהרי הוא אומר בשדה כי אחוזת עולם וכו' ומטלטלין הוקשו וכו'. טעמו טעם לשבח ואע"ג דבש"ס אמרי' ור' יהודה בשלמא כהני' אין מחרימין שחרמין שלהם וכו' אלמא לר' יהודה טעמא דכהני' משום דחרמין שלהם. כבר כתב הרב לחם משנה וז"ל הך קרא מייתי ליה רבינו לכהני' ולויים אע"ג דלכהני' אמרו פ' המקדיש טעמא אחרינא משום דחרמין שלהם לפי שהתוס' כתבו פ' המקדיש דההוא טעמא דכהני' דקאמר משום דחרמין שלהם אינו עיקר הטעם דהא צריך ליתנם לכהני' שבאותו משמר אלא לרווחא דמילת' נקט הכי ועיקר הטע' מקרא דאחוזת עולם וכו' ע"ש אמנם לא היה הרב צריך לזה דדברי רבי' ברור מללו דבש"ס אמרו הכי כי פריך לר' יהודה התינח כהני' אלא לויים מטלטלי לחרמי והוא הטעם דיהיב ר"ש לכהני' לאפוקי לויים אבל למאי דקי"ל דגם לויים אינ' מחרימין לא יצדק טע' זה לכהני' שהחרמין שלהם שהרי לויים נמי לא מחרמי אלא טעמא כמ"ש הרמב"ם מילתא דשוייא לתרוייהו לכהני' וללוים וכמ"ש ברישא הרב לח"מ גופיה. והתוס' הוצרכו לזה משו' דקשיא להו דהיכי קאמר הש"ס שהחרמין שלהם והלא שדה החר' צריך ליתנ' לכהן שבאותו משמר ומשו"ה הוצרכו לומר דלרוחא דמילת' וכו' והוא דוחק דלא שייך לרווחא דמילתא כיון שהטע' שהחרמין שלהם אינו אמת דצריך ליתנו לכהן שבאותו משמר. ולולי דברי התוס' אפשר לו' דכי פריך הש"ס ור' יהודה בשלמא כהני' אין מחרימין שהחרמין שלהם וכו' אמטלטלי קאי