חיים שאל חלק ב נב

מטלטלי למקרקעי וכמ"ש מרן בכ"מ. וכבר בעניותנו הוכחנו דעת הרמב"ם לקמן דין ז'. אמנם רבי' עובדי' בפירושו פסק כר"ש דלא מקיש מטלטלי למקרקעי והלויים מחרימין מטלטלין ולפי זה אם החרי' מטלטלין נותנן לכל כהן שירצה וכר' חייא בר אבין. ולקמן דין ז' הנה הבאתי מ"ש האחרוני' לתת סמך לדברי רבינו עובדיא ז"ל ועלימו תטוף מילתי בס"ד. ושם כתבתי בעניותי לסמוך דעת רבי' עובדיא ז"ל מדברי הפסיקת' כאשר עיניך תחזינה ועוד אני בעניי אומר לסייועי מילתיה דרבי' עובדיה מהא דאמרי' בירושלמי פ"ד דחלה ר' ירמי' בעא קומי ר' זעיר' מנין שהחרמין לאנשי משמר וכו' ר' אחא ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל חרם קדש קדשי' הוא לה' מה קדשי קדשי' לאנשי משמר. מעתה אף המטלטלין וכ"ת ה"נ והתני' מה בין קרקעות למטלטלין אלא שהקרקעות לאנשי משמר והמטלטלין לכל כהן ר' יוסי בר בון ר' חייא בשם רב ששת אישי ה' ונחלתו יאכלון מה אישים לאנשי משמר אף נחלה לאנשי משמר ע"כ הרי סתם גמרא דירושלמי וכמה אמוראי ס"ל דמטלטלין לכל כהן שירצה ולפ"ז לא מקשינן מטלטלי למקרקעי וחזר הדין דהלויים מחרימין מטלטלין כר"ש דלא מקיש וכהלכתיה דרבי' עובדיא. ולדעת הרמב"ם שפסק דגם מטלטלין נותנן לכהן שבאותו משמר וכר"י נראה דיש להסכי' גם הירושלמי הזה. והן קדם אבא אעיר בירושלמי דלפי מה שביארנו בתלמודין דר"י ור"ש פליגי אי. מקשינן מטלטלי' לקרקעות א"כ לר"י גם מטלטלין הם לכהן שבאותו משמר ולפ"ז מוכרח דהך בריית' דמייתי בירושלמי דקתני המטלטלין לכל כהן ר"ש היא דלא מקיש וא"כ מאי פריך בירושלמי מעתה אף המטלטנין וכי תימא הכי נמי והתניא וכו' הא מוכרח דהך בריתא אתיא כר"ש ור"י פליג דמקיש ולדעתו ה"ה דמטלטלין נמי נתנין לאנשי משמר וכיון דפלוגת' דתנאי מאי פריך למאן דסבר כר"י וליכ' למימר דלפי הירוש' פשיט' ליה דהלכ' כר"ש בזה להכי פריך דהרי גמר אומר וכי תימא ה"נ והתניא וכו' משמע דלאו משום דפשיט' ליה דהכי הלכת' פריך דדחיק' ליה דהני אמוראי אתו דלא כהלכת' דאף דמצו לומר אנן כר"י ס"ל מהדר ליתובי מילתייהו כהלכה דהרי גלי לן טעמיה הירושלמי דפריך מעתה אף המטלטלין דזו כחו הבריית' דקתני דמטלטלין לכל כהן ולפי האמור מאי קושי' ההיא ר"ש היא. ותו דבכלל הני אמוראי הוא רבי אבהו ואשכחן לרבי אבהו בתלמוד' דידן דסבר כר"י דפריך אשמעתיה דר' חייא בר אבין ונקיש מטלטלי למקרקעי. והגם דמרן בכסף משנה כדין זה כתב בתוך דבריו ומקשה עלה בגמ' ולקיש מטלטלין לקרקעות מ"מ הדבר ידוע דרבנן בתראי טרידי בגרסייהו ולא קפדי בזה וזמנין דכתבי דמקשה גמרא וידעי דלאו סתמ' דגמ' אלא הוא אמורא. ותו דמרן בזמנו כבר נתפשטו ספרי הדפוס ובם יהנה ואדרב' משום דהש"ס בדפוס שכיח לא קפדי בלישנייהו דספרי הש"ס מצויים. ויותר היו נזהרי' הראשוני' דכשהש"ס היה בכ"י ויש חילופי נסחאות היו מדקדקי' בלשונם לומר מי בעל דברי'. באופן דאין ראיה מדברי מרן לשבש ולמחוק ספרינו דהן הן הספרי' שהיו לפני מרן ז"ל על הרוב ובפרט בספרי הש"ס (האמנם ידוע דספרי המחברי' כגון שבלי הלקט ותורת הבית וא"ח וכיוצ' היו למרן כ"י ואח"כ נדפסו ולא עט האסף פה בעניני' אלו). ותו דראיתי לרבי' גרשון מאור הגולה ז"ל בפירושו כ"י דפי' בהדיא דר' אבהו מקשה אדר"ח בר אבין ולקיש מטלטלין לקרקעות ולפ"ז דר' אבהו ס"ל דמקשי' ואף מטלטלין נותנן לכהן שבאותו משמר מאי פריך בירושל' א"ר אבהו מעתה אף המטלטלין

לכן נראה דאפשר דכונת הירושלמי הכי הוי דנהי דהך מילת' אי מקשינן מטלטלי למקרקעי ואי הלויים מחרימין מטלטלין הוא פלוגת' דתנאי והלכה כר"י אמנם כפי מאי דאמרי הני אמוראי דחרמין לאנשי משמר מקרא דכל חרם קדש קדשים א"כ ה"ה מטלטלין שנתנין לאותו משמר וכפי דרשא זו לא תליא הך מילת' בפלוגת' דר"י ור"ש אי מקשינן מטלטלי למקרקעי דאף דריש סבר דהלויים מחרימין מטלטלין דלא מקיש מ"מ בענין זה דנתנין לאנשי משמע דילפו מכל חרם קדש קדשים הדין נותן דגם ר"ש אזיל ומודה דגם מטלטלין נתנין לאנשי משמר דכתיב כל חרם קדש קדשים והיינו דפריך בירוש' מעתה אף המטלטלין כלומר לפי לימוד זה א"כ אליבא דכ"ע אף המטלטלין לאנשי משמר והתניא וכו' וא"כ האיכא תנא דסבר מטלטלין לכל כהן וא"כ מוכרח דהחרמין לאנשי משמר לא נפק' מהאי קרא דאי מהאי קרא מי איכא למ"ד דנתנין מטלטלין לכל כהן הא לדבריך לא תליא בפלוגתא דר"י ור"ש. ומשני דילפינן מקרא דאישי ה' ונחלתו. ומעתה תלי בפלוגתא דר"י ור"ש דמר סבר מקשינן ומ"ס לא מקשי' ולפי זה אין ראיה מהך סוגיא דירושל' כלל ואתי שפיר מה שפסק הרמב"ם כר' יהודה וכמבואר. ועוד אפשר לומר לדעת הרמב"ם דאף דבירוש' מוכח דהלכה כר"ש אנן פסקינן להפך והטעם דנראה מבעל הלכות גדולות דף ק"ך דאליבא דבני מערבא ר' יהודה ור' מעון הלכה כר' שמעון וכמ"ש בעניותי בס' הקטן שער יוסף דף קי"ד ע"ג ומעתה אין ראיה מהירושלמי היכא דפוסק כר' שמעון נגד ר' יאודה דבשלמא לתלמודן דסבר הני כללי פ' מי שהוציאוהו כי חזינן דנקיט תלמודין הפך הכלל אזלינן בתריה דהכלל הוא בסתמא היכא דלא מוכח דהלכה כחולק כנודע. אמנם כי אשכחן בירושלמי דנקיט כר' שמעון אין ראיה דמאחר דהירושלמי סבר בעיקר הכלל להפך הכא אכלליה סמיך ולאו דבפרטו' הכריע הש"ם ירושל' בפרט זה דהלכה כר"ש וכמבואר. אלא דיש לעמוד בזה דזמנין דמשכחת דרב פסק כר' שמעון ופסקו הפוסקים כוותיה דרב אף דרב לית ליה הני כללי כמבואר פ' מי שהוציאוהו. וטעמא דכיון דהני כללי דפ' מי שהוציאוהו הם היכא דלא אתמר הלכה לא כמר ולא כמר וחזינן דרב פסק כר"ש נקטינן כוותיה דאפשר דאף למאן דאית ליה הני כללי הכא פסיק כר"ש וכמו שכתב הריטב"א בחידושי עירובין דף מ"ז ע"ב ולפ"ז ה"ה נימא היכא דמוכח בירוש' דפסיק כר"ש דאנן נמי נפסוק כר"ש אף דהירושלמי סבר בעיקר הכלל להפך מעין דוגמא דפסקינן כר"ש היכא דרב פסק כוותיה אף דרב לית ליה הני כללי

אמנם נראה דמהא לא תיהוי תיובתין חדא לשינויא אחריתי דמשני הריטב"א התם דפסקי' בהנהו כרב משום דהלכה כמקל בעירוב. ולפ"ז הכא אתי שפיר דאין הלכה כירושלמי משום דהירו' סבר הלכה כר"ש ולא פסקינן כרב נגד כללין אלא בדין עירובא. ואם נפשך לומר דהעיקר כשינוייא דהריטב"א אחרינא דהרי המצא ימצא מיני דלא הוו בעירובין ופסקינן בכי האי גוונא כרב. והא דמשני הריטב"א הוא לההיא סוגיא דוקא אמנם בעלמא מודה הריטב"א דלית לה פתרי אלא כאידך שינויא: מ"מ יש לחלק דבשלמא היכא דבתלמודא דידן מייתי מימרת רב דפסק כר"ש וכיוצא נגד הכלל אז פסקינן כוותיה דמסתמא האי פסקא דפסיק רב הוי אליבא דכ"ע אף למאן דכייל הני כללי דאי לאו הכי סתמא דתלמודין דאית ליה הני כללי הו"ל לבאר בפירושא או מכלל דהאי פסקא דרב לא סליק לדידן. ומדחזינן דתלמודין שתיק להאי פסקא דרב הכי נקיטינן משא"כ כי חזינן דש"ס ירושלמי פסיק כר"ש או לא פסקינן כוותיה דאמרי' דמשום דש"ס ירושלמי סבר בעיקר הכלל דהלכ' כר"ש משו"ה סבר הכא כר"ש ואין לנו שום גילוי דהאי פסקא הוי אליבא דכ"ע. ועוד יש לחלק דבשלמא כי חזינן דרב פסק כר"ש נקיטינן כוותיה משום דרב לא סבר הני כללי בשום אופן ולא הכריע ולא קבל דהלכה כחד מינייהו ושקולים הם ובכל ענין צריך להכריע הלכה כמאן דמסתבר טעמיה אמטו ל הכי כי חזינן דרב פסיק כר"ש וכיוצא הדברים מוכיחים דרב ראה בעיני חכמתו דמסתבר כר"ש וכיוצא ופסיק כוותיה. ומאחר שכן מאחר דרב מסתברא ליה כהך תנא קרוב הדבר דאף למאן דאית ליה הני כללי מודה לרב דהכא שאני דמסתבר טעמי' דאידך וכסברת רב. אמנם הירושלמי דאית ליה האי כללא איפכא דר' יהודה ור' שמעון הלכה כר"ש אף דמוכח מסוגיי' הירוש' דהלכה כר"ש לא קי"ל הכי דאמינא האי דנקיט בירוש' כר"ש לאו דמסתבר ליה טעמיה אלא דהכי כייל הירושלמי דהלכה כר"ש ובהא אנן דאית לן בעיקר הכלל איפכא קי"ל בכללין דהלכה כר' יהודה ודוק היטב

(ה) דין ז'. אבל קרקע או מטלטלין של כהנים ולויים וכו' כתב מרן בכ"מ משנה בסוף (פ"ז) דערכין. ורבינו עובדיה בפירושו פסק כר"ש דאמר הכהנים אינם מחרימין שהחרמין שלהם הלויי' מחרימין שאין החרמין שלהם דמדנחית רבי לפרושי מילתיה דר"ש במה מודה לר"י ש"מ דהלכה כר"ש. והקשו עליו הרב תי"ט והרב קול הרמז עש"ב. ואני בעניי מצאתי סמך לסברת רבינו עובדיה דבפסיקתא פ' בחוקותי לא מייתי אלא סברת ר"ש ומוכח דהגאון רבי' טוביהו מחבר הפסיקת' דעתו לפסוק כר' שמעון ובודאי דטעמו דמשמע ליה דר' סבר כוותיה והוו ליה תרי לגבי ר' יהודה. ואין זה ענין למ"ש הרב קול הרמז דאין למדין הלכה ממשנה דהכא ענין אחר דלמדנו דר"י יחיד הוי והלכה כרבים

וחזה הוית בלקוטי רבי' בצלאל אשכנזי זלה"ה בערכין דף כ"ח ע"א שהביא משם הרא"ש בתוספותיו שכתב וז"ל רש"א הכהנים אינם מחרימין שהחרמין שלהם כלומר אם יחרימו הרי הם זוכים מיד ותימה לי מה נתינת טעם הוא מ"מ יהא חרם וימעלו בו עד שיאמר אני רוצה לזכות בו וכי תימא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו נפקא מינה אם החרים מטלטליו שהם ברשות אחר וצ"ע עכ"ל וחזיתיה למז"ה מהר"א אזולאי ז"ל (בעל חסד לאברהם) בפי' המשנה אשר לו כ"י שהביא קושית הרא"ש הלזו וכתב עלה ואפשר לומר דהאי טעמא דקתני שהחרמין שלהם אינו עיקר הטעם דעיקר הטעם משום דמיעטן הכתוב מאך כל חרם כדשנינו בת"כ עכ"ל ואני הדל ברגליו אעבורה והיתה לבאר הא מילתא דהנה בת"כ אמרו יכול הכהנים והלויים יהיו מחרימין ת"ל אך דברי ר' יהודה רש"א הכהנים אינם מחרימין שהחרמי' שלהם וכו'. ונראה דלעולם כלהו דרשי מאך ר"י מעיט כהנים ולויים ור"ש מעיט כהנים ויהיב טעמא ר"ש אמאי מוקי מיעוטא דאך לכהנים לחוד לז"א שהחרמין שלהם ר"ל ולזה אני דורש אך למעט כהנים דמסתברא למעוטינהו. וכן ראיתי להרב קרבן אהרן שכתב דלר"ש תיבת אך לא מעיט אלא חרמי כהנים. ומעתה מתרצתא