חיים שאל חלק ב נא

אי גרסינן דברי ר' אליעזר ביו"ד וכ' וז"ל וקשה קצת דאם הנסח האמיתי דברי ר' אליעזר ביו"ד אמאי לא פירש בכסף משנה דמשום דר' אליעזר הוא שמותי אף דראב"ע סבר כן לא פסקו הפוסקי' כמותו כמו מן הטעם שכתב הוא דכיון דתנן דברי ר' אליעזר משמע דרבנן פליגי עליה עכ"ל. והרב שושני' לדוד כתב על מה שהגיה הרב תוספת יום טוב בדברי רבינו עובדיה שכתב ואין הלכה כראב"ע אלא לכתחיל' לא יחרים שצ"ל ואין הלכה כר' אלעזר וז"ל ונרא' לקיים גירסת הס' דאין חידוש לומר דאין הלכה כר"א דשמותי הוא אלא הזכיר ראב"ע לומר דאע"ג דראב"ע נמי ס"ל כוותיה אין הלכה כמותו ונתכוון למ"ש ג"כ הכ"מ אלא דמ"מ משום דהוא מאריה דשמעת' מ"ה כתב כן קודם שפי' דברי ראב"ע אדקאי בדברי ר"א עכ"ל. ומצאתי לרבי' הלל בפירושו לתורת כהנים כ"י דכתב על בריית' זו דברי ר' אלעזר היינו ר' אלעזר בן שמוע. וכן ראיתי להר' פרי חדש בהגהותיו סוף הלכות ערכין שכ' וז"ל אל יפזר יותר מחומש וכו' ופסק כראב"ע ולא כר' אלעזר משום דר' אלעא ס"ל כוותיה ועוד דראב"ע גדול מר' אלעזר דהא ר"א תלמיד רבי עקיב' וראב"ע חבירו של רבי עקיב' עכ"ל והו"ל למימר נמי משום דסתמ' דתלמוד' פריך מדר' אלעא למר עוקב' ומוכח דהלכ' כוותיהו כמש"ל. ולמדנו מדבריו דגרסי' ר' אלעזר וכמ"ש רבי' הלל דהוא ר' אלעזר כן שמיע תלמיד ר' עקיב'. ואף אם הגירס' ר' אליעזר ביו"ד ליק מה שהקשה הרב מהר"ש עדני למרן בכ"מ דמרן יהיב טעמ' דרבנן פליגי עליה דשויא לתרוייהו לר"א ולראב"ע. גם מה שיישב הרב שישנ' לדוד לרבינו עובדיה אינו מחוור דהול"ל ואין הלכה כר"א וראב"ע אלא לכתחיל' וכו' או הול"ל כמ"ש הרמב"ם והלכ' כת"ק דלכתחי' וכו'. גם מ"ש הרב לחם משנה פי' המשנ' דרב' עובדיה גריס להפך במשנתנו דברי ראב"ע אמר ר' אלעזר ומה וכו' אינו מחוור דבכל הספרי' משנה וגמר' ותוספת' וספרא ופסיקת' כגירסתנו. והעיקר כמ"ש הרב תוספת יום טוב

(ג) דין ג'. ואפי' תפילין שבראשו. בבתר' דף קנ"א ע"א גבי אמר נכסי לפלניא אמרינן תפלין אקרי נכסי דתנן המקדיש מעלין לו תפיליו. איבעי' להו ס"ת מאי כיון דלא מזדבן דאסור לזבוני לאו נכסי הוא או דילמ' כיון דמזדבן ללמוד תורה ולישא אשה נכסי הוא תיקו. ופשט' דמילת' דהאי בעיא גם למקדיש היא. וכן כתב הרב משנה למך בדין זה וז"ל ומיהו ס"ת הוי בעיא דנא איפשיט' ע"ש. וחזה הוית להריטב"א בחידושיו לבתרא כ"י שכתב וז"ל איבעי' להו ס"ת מאי פי' אע"ג דמטלטלין הוא דנקנה באגב קא מיבע' לן אם חשיביתו גורם לו שם בפני עצמו כלשון בני אדם שאין כוללין אותו בלשון נכסי וכו' דאסור למוכרו אא"כ ללמוד תורה ולישא אשה כדאית' פ' בני העיר ולא איפשיט' אלא לחומר'. ונראין הדברי' דדוק' ס"פ אבל שאר כתבי הקדש הרי הם בכלל נכסי' עכ"ל ומ"ש ולא איפשיט' אלא לחומר' לכאור' נרא' דכוונתו כמ"ש דבעיית הש"ס אמקדיש הוי ומשו"ה כתב דהוי לחומר' דמשום חומר' דהקדש ס"ת בכלל. אמנם אין נרא' כן דעת הרמב"ם שכתב פי"א דזכיה דין ט"ו והתפילין עם שאר נכסים הכל בכלל הנכסי' אבל ס"ת יש בו ספק אם הוא בכלל נכסי' או אינו לפיכך חם תפס אין מוציאין מידו. ונרא' דס"ל להרמב"ם דה"ה במקדיש נכסיו הוי ספק ואם תפס הגזבר אין מוציאין מידו. והכ' סתם ולא ביאר דין ס"ת וסמך על מ"ש בה' זכיה. דא סבר הרמב"ם דלגבי הקדש אזלינן לחומר' והס"ת בכלל כמ"ש הריטב"א לפי הנרא' מכולהו הו"ל הכא לאשמועינן דס"ת בכלל אלא ודאי מדלא פרט אלא. תפילין ש"מ דדן ס"ת הוא ספק דינו כדין ההדיו' וכמ"ש בה' זכיה. ברם אם כונת הריטב"א כמ"ש לשונו מגומגם ועוד דהו"ל לבאר דבריו דבמקדיש לחומר' ובניתן לקילא דבעיית הש"ס בין אמקדיש בין אנותן ואמא כתם וכתב דהיא לחומר'. ותו דהרב הנמקי שמעתיה דהריטב"א בפומיה כולי יומא וכמו דמייתי הכא מ"ש בשאר ספרי' והול"ל נמי דהריטב"א פסק לחומר'. ותו כי אנכי הרוחה להריטב"א שם פ' מי שמת לעיל בבעיית ש"מ שהקדיש כל נכסיו אם יכול לחזור כשעמד דהאריך בה ומוכח דדעתו דתיקו דממונ' ולקול' ונכסי' בחזקת נותן קיימי ואף דאמרי' בחולין ספק לקט לקט כבר פירשו בירושלמי דההי' במתנות עניים דוקא ע"ש באורך אלמא אף במקדיש נקט לקול' דנכסי בחזקת נותן קיימי ומאחר שכן איך פסק הכא לחומר' אף דנימ' דבמקדיש איירי. וכן דעת הרמב"ם פ"ט דזכיה ורוב הפוסקי' בש"מ שהקדיש כל נכסיו דאם עמד חיזר כמבואר בח"מ סימן ר"ן בבית יוסף וכנסת הגדול' שם. ותו דכתב הרשב"א סי' תרנ"ו דאפי' מי שפסק התם לחומר' התם הוא שההקדש הקדש בודאי אלא שאנו מסופקי' לכשיעמוד אם חוזר בו אם לאו אבל היכא דמספק' לן אם חל ההקדש מספק אין מוציאין ממון מיד בעליו ע"ש ולפי דבריו הכא דמספ"ל אם חל ההקדש על הס"ת או לא לכ"ע אין מוציאין אותו מיד בעליו וא"כ איך כתב הריטב"א בזה דנקיטינן לחומר'. ועמ"ש הרב לחם משנה פי"א דזכיה דין ט"ו ובתשובותיו סי' רי"ו ע"ש. ואולי ט"ס נפל בדברי הריטב"א. ומ"ש הריטב"א בצדדי כבעיא ועוד דאסור למוכרו וכו' נראה דכונתו דמיבעי' לן אם נכלל בלשון נכסי דמספ"ל אי מצד חשיבותו או מצד דאסור למוכרו אינו נכלל בלשון נכסי. או"ד דאפ"ה נכלל בלשין נכסי. ומשמע קצת מדבריו דלא הוה גריס צדדי הבעיא בש"ס כגירסתנו אלא הוה גריס ס"ת מאי תיקו. וכן משמע ממ"ש הריטב"א והתוס' שם דאסור למוכרו וכו' כדאית' פ' בני העיר. והלא הכי אמרו בסוגיין. וכן משמע מהרי"ף והרא"ש והר' הנמקי יוסף כאשר יראה הרואה בדברי קדשם. ואחזה אלכי להרב לחם משנה בדין זה שכתב וז"ל ואפי' תפילין שבראשו ובהי זכיה גבי ש"מ שנתן כל נכסיו כתב רבי' דהוי ספק אם נכנס ס"פ בכלל וכאן כתב כן משום דשאני הכא דאמר כל ונכנס ס"ת בכלל אי נמי מקדיש בעין יפה הוא מקדיש ואפי' לא קאמר כל נכסי ס"ת בכלל עכ"ל ושותיה דמר לא גמירנ' חדא דאין שום הוכח' מדברי הרמב"ם בדין זה דס"ת נכלל בהקדש כאשר למראה עיניו ישפוט בכל הרואה. ותו מ"ש דהדבר תלוי אם אמר כל ומוכח דה"ה בנותן אי אמר כל ס"ת בכלל. והדבר מבואר בדברי המרדכי פ' מי שמת שם ובתשובת הרשב"א שהבי' מרן בבית יוסף סימן רמ"ח דאפי' אמר כל נכס אין ס"ת בכלל כיון דהוי בעיא וקאי בתיקו. ותו מה שצדד דשאני הקדש דמקדיש בעין יפה מקדיש ואפי' לא אמר כל ס"ת בכלל קשה דאי הכי היכי פשיט' להו לש"ס התם פ' מי שמת גבי אמר נכסי לפלני' דתפילין בכלל ממתני' דהמקדיש נכסיו מעלין לו תפיליו דילמ' לגבי הדיוט אין תפילין בכלל ושאני מקריש דבעין יפה מקדיש. ותו דאי הכי מאי פריך בש"ס בערכין דף כ"ד ע"א גבי ההוא גבר' דזבנינהו לנכסי אתא לקמיה דרב יימר א"ל סליקו ליה תפילין ופריך מזי קמ"ל מתני' היא המקדיש נכסיו מעלין לו תפיליו ומאי קשיא טובא קמ"ל דההיא במקדיש דבעין יפה הוא מקדיש אבל זביני דבעין רעה הוא מוכר אימא נא קמ"ל ואדרב' איכ' למפרך איפכ' דמנ"ל לרב יימר לאשויי זביני להקרש והרי אפי' נותן דבעין יפה היא נותן מספ"ל אי ס"ת בכלל ובמקדיש פשיט' לן דהוא בכלל לפי תירוץ שני דהר' לח"מ הנז'. ותו אעיקר' התירוץ צריך סעד לתומכו דלענין זה דעין יפה נותן ומקדיש כי הדדי נינהו דהלכ' רווחת דנותן בעין יפה נותן ובנותן מספ"ל אי ס"ת בכלל. ותו יש לגמגם בדברי הרב לח"מ כי הנה הרמב"ם בה' מכיר' פכ"א פסק דאי זבן כל נכסי אפי' תפילין בכלל וכתב הרב לח"מ גופיה פ"א דשאל' ופקדון דדעת הרמב"ם לחלק בין מוכר דבעין רעה הוא מוכר לנותן דבעין יפה הוא נותן וכן שואל בעין יפה הוא משאיל ולכן לגבי נותן פי"א דזכיה ולגבי שואל פ"א דשול' לא הצריך הרמב"ם שיאמר כל דלגבי מתנה ושאל' אפי' בחוסר כ"ל אהניא ליה עין יפה כאלו אמר כל וגם הרב משפט צדק ח"ב סי' י"א והרב ש"ך סי' רי"ח הסכימו כן בדעת הרמב"ם ומאחר שכן מאי דתריץ יתיב הרב לח"מ הכא ברש' דהתם בה' זכיה אין ס"ת ודאי בכלל אלא ספק משום דלא אמר כל לא יבצר מן הגמגום דהא מר הוא דאמר דדעת הרמב"ם דגבי נותן אהניא ליה עין יפה כאלו אמר כל. ויש לישב. הן אמת דקצת יש להרגיש להני רבוואת' דתפסו במושל' דדעת הרמב"ם דדוק' גבי זביני הצריך לומר כל א"כ הכא בדין זה אמאי הוצרך הרמב"ם לומר וכל מי שהחרי' או הקדיש כל נכסיו דדוק' גבי מוכר בעינן כל. ותו ק"ק על דברי הרב לח"מ הנז"ל דהנה בעיית הש"ס בס"ת היא אי אקרי נכסי והוא בכלל נכסי' אי לא כמבוא' בצדדי הבעיא לפי גירסתנו וכיוצ' בה ביארו רשב"ם ובס' התרומות שער א' ח"א סי' ח' והריטב"א והרב הנמקי יחד כלם פירשו דבעיתנו אי ס"ת בכלל נכסי' או לא וכ"כ הרמבים פי"א מה' זכיה אבל ס"ת יש בו ספק אם הוא בכלל נכסי' או אינו ומאחר שכן שהבעיא הוא אם הוא בכלל נכסי' מאי אהני הרב לח"מ בהני בי תרי שינויי דמשני דבדין זה ס"ת בכלל מטעם שאמר כל או דבעין יפה הוא מקדיש. ולפי האמור כ"ל לא ידענ' היכי אהני דס"ת מקרי נכסי או על עין יפה. ושתים זו שמענו הן בם מועל לכלול כל מידי דמתקרי נכסי משא"כ ס"ת דלא איקרי נכסי לצד אחד מהבעיא. ובזה ראיתי להרב ש"ך סי' רי"ח ס"ק ה' שכתב דאי לאו ההיא דפ' מי שמת אפי' אמר כל לא הוי כל המטלטלין בכלל דמאן לימא לן דאקרי נכסי ע"ש. וכיוצ' בדבר כתב הריטב"א בחידושי בתרא דף ס"א וז"ל ואי אמר ארעת' מיעוט ארעת' שתים ובזה אין הדמים ראיה וכו' דקי"ל כרבנן שאין הדמים ראיה וכו' וא"ת ומאי שנא ממוכר שור לחבירו ונמצ' נגחן דחזינן אי דמי נכסת' י"ל דלא דמי דהכ' ובההי' דצמד בקר אין אומרי' לרבנן הדמים ראיה לעיולי מילת' בלשון שא נו במשמעות הלשון משא"כ בשור שאין הדמי' ראיה אלא על גלוי דעת שבו אם לקחו לחריש' או לטביח' וזה ברור עכ"ל הרי שכתב הריטב"א דהגם דזמנין דהדמי' ראיה. גם לרבנן מ"מ אינם ראיה לעיולי מילת' שאינו במשמעות הלשון וה"ה הכא לצד שאין ס"ת בכלל נכסי' מאי אהני כל או עין יפה לעיולי לס"ת כיון שאינו במשמעות נכסי'. ויש לישב קצת כאשר יראה המעיין

(ד) דין ה'. ואחד המחרים קרקע או מטלטלין הרי אלו נותנן לכהן שבאותו משמר. פסק כר' יהודה דמקיש