חיים שאל חלק ב מט

עכ"ל והמעיין יראה דממ"ש רש"י ביומא דף ס"ו וע"ז דף י"ג אין ראיה אך ממ"ש רש"י בביצה דף ל"ו לבד משמע דכן הלכה כמ"ש לעיל ולא מוכח מכמה דוכתי כמ"ש הרב הנז'.. ומ"ש רש"י בערכין דף כ"ח יש לדחות ודוק הטב. ויש ראיה לדעת הרמב"ם דסתם חרמים לכהנים ממאי דאתמר בי מדרשא פ' קרח מאלמנה א' שהיה לה שדה וכו' ושוב אמרה הרי הן חרם ובא אהרן ובניו ולקחום שנאמר כל חרם בישראל לך יהיה ע"ש בילקוט. אלמא סתם חרמים לכהנים והיא ראיה להרמב"ם. והגם דאין מביאין ראיה מהגדה. הרמב"ם סבר דהוא גילוי מילתא מאחר דאיכא פלוגת' בגמרין וזאת אומרת דהכי הוה עובדא דאהרן. אמנם הרא"ש סבר דכיון דרב ורב יהודה סברי דסתם חרמים לבדק הבית ורב יהודה עביד עובדא הרי הדבר מפורש בגמרין איפכא ולא חיישינן לאגדה זו דקרח לאפושי רתחא אמרה ולאו קושטא הוא כלל ודוק

(ב) דין ב. מחרים אדם מצאנו וכו'. יש להסתפק אי לכתחילה יכול להחרים כל צאנו או כל בקרו והיכא דלית ליה מתרווייהו פשיטא דלא יחרים אלא מקצת מאשר לו אבל כשיש לו צאן ובקר בזה יש לחקור אי יכול להחרים כל הצאן או כל הבקר מי נימא דקפיד רחמנא אפרטי פרטות דאף דיש לו מין בהמה צריך שישאיר לו מכל בהמה צאן ובקר. או דילמא בפרט אחד מותר האדם מן הבהמה שהשאיר לו צאן והחרים הבקר אי נמי החרים הצאן והשאיר הבקר סגי ולאו דוקא כתב הרמב"ם מצאנו ומבקרו. הן אמת דממה שסיים הרמב"ם וכתב אבל לא יחרים כל בהמתו ולא כל עבדיו משמעו דאכללו' מין בהמ' קפיד רחמנא דלא יחרים כל בהמתו וכו על מין עבדים אבל אם החרים צאן ואכתי פשו פרים בני בקר או אם החרים עבדיו והשאיר שפחותיו כדין עשה ולא אזהר רחמנא כי אם אכל בהמתו ואכל עבדיו. אמנם אכתי יש להסתפק דנהי דמסיום דברי הרמב"ם הוכ"ח תוכי"ח דאינו מוזהר אלא על כללות המין וכדאמרן מיהו אפשר דלמצוה מן המובחר לא יחרים כל צאנו אף דיש לו בקר והיינו שכתב הרמב"ם מחרים אדם מצאנו ומבקרו כלומר דלמצוה מן המובחר הגם דיש לו כמה מיני בהמה עכ"ז לא יחרים כל מין אחד אבל אזהר' ליכא אלא בכללות כל הבהמה. ומצאתי בלקוטי רבי' בצלאל ז"ל לערכין כ"י שכתב על דף כ"ח ע"א וז"ל מצאנו ומבקרו מעבדיו ומשפחותיו לכאורה הוה משמע שאם החרים כל צאנו אעפ"י שנשאר כל בקרו לא הוי חרם וכן אם החרים כל עבדיו אעפ"י שנשארו שפחותיו מדקתני מצאנו משמע מקצת צאנו ולא כל צאנו וכן כלם ואי אפשר לומר כן דאמרו בגמרא מה"מ ומייתי בריתא דדרשי מאדם ולא כל אדם ומבהמה ולא כל בהמה משמע דאם נשאר לו מקצת אדם או מקצת בהמה הוי חרם וצ"ל דמצאנו ומבקרו הכל א' וכן מעבדיו ומשפחותיו. הרא"ש ז"ל. עין רואה דהרא"ש ז"ל הוכיח במישור דאם נשאר לו מקצת אדם או מקצת בהמה הוי חרם והוא ז"ל קבע דבריו בסברת ר' אלעזר דאם החרים אינם מוחרמים דזהו מה ששנינו במשנתנו וממנו נקח לדידן דקי"ל דאם החרים הכל הוי חרם כמו שפסק הרמב"ם והסמ"ג עשין קנ"ב דמאי דהוי חרם לסברת ר' אלעזר יכול להחרים גם לכתחילה דדוקא כל בהמתו אינו יכול להחרי' וכדמשמע מסיום דברי הרמב"ם וכדאמרן. ומהבריתא שהוכיח הרא"ש דאם נשאר לו מקצת אדם הוי חרם מינה שמעינן נמי מה שנסתפקנו אי איכא מצוה מן המובחר שלא להחרים כל צאנו אף דיש לו בקר וכיוצא דהא קרא קאמר אך כל חרם אשר יחרים איש לה' מכל אשר לו מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו ותנינא בבריתא דמייתי הש"ס מכל אשר לו ולא כל אשר לו מאדם ולא כל אדם מבהמה ולא כל בהמה משדה אחוזה ולא כל שדה אחוז' וכיון דמאי דאזהרה שמענו שלא להחרים הכל מהאי קרא ומפרשינן בבריתא מאדם ולא כל אדם מבהמה ולא כל בהמה ונראה דיכול להחרי' מקצת אדם ומקצת בהמה כמ"ש הרא"ש דלא קפיד אלא אכללות אדם ואכללות בהמה א"כ מהי תיתי לן דאיכא מצוה מן המובחר שלא להחרים כל צאנו אף דאית ליה בקר הא קרא דמיניה שמעינן שלא להחרי' לא קפיד אלא אכל מין אדם ואכל מין בהמה ותו לא. והכי רהטא שמעתין דאמרינן וצריכא דאי כתב רחמנא מכל אשר לו ה"א כל דאית ליה לא לחרים אבל מן אחד לחרם כוליה כתב רחמנא מאדם ולא כל אדם וכו' ע"ש אלמא ליכא קפידא אלא במין אדם כלו וכיוצא. ותו נשמעיניה מן הדא שכתב הרא"ש ז"ל סוף לשונו וצ"ל דמצאנו ומבקרו הכל אחד וכן מעבדיו ומשפחותיו דהרי פירש ז"ל מאי דתנן מצאנו ומבקרו לאו דוקא וכן מעבדיו ומשפחותיו הכל אחד וא"כ ודאי ליכא מצוה מן המובחר שלא להחרים כל צאנו אם יש לו בקר דהא קאמר מחרים אדם מצאנו ומבקרו ופי' הרא"ש דהכל אחד ור"ל דיכול להחרים כל צאנו וקצת מבקרו וא"כ ליכא מצוה מן המובחר בזה דהא קאמר מחרים אדם. ומלבד דכבר הרא"ש פירשה הכי הוא מוכרח קצת פי' זה במשנה דהא קתני עלה ואם החרים את כלן אינם מוחרמים וכבר מפורש דאם החרים כל צאנו הוי חרם כל שהשאיר מן הבקר וא"כ מוכרח דמאי דקתני מחרים אדם מצאנו ומבקרו הכל אחד ואין הכונה מקצת צאנו אף שיש לו בקר דעלה קאמר ואם החרים את כלן ואם נפשך לומר מצאנו מקצת צאנו אף דיש לו בקר א"כ אם החרים כל צאנו לא הוי חרם לר"א דקתני עלה ואם החרים את כלן אינם מוחרמין וזה לא אפשר. אמור מעתה דמצאנו ומבקרו לאו דוקא אלא ר"ל מקצת בהמתו וכיון דפירושא דמתני' הכי הוי מינה למדנו דאין בזה מצו מן המובחר דהא מחרים קאמר. ומעתה לא תידוק מ"ש הרמב"ם מחרים אדם מבקרו ומצאנו דלישנא דמתני' נקט ומאי דמפרשינה במתני' נפרש בדבריו. אחרי כן חזון נראה אלי הם דברי מורינו הרב חזון נחום ז"ל שמצא כתוב קצת דברי הרא"ש הנזכ' והוא מן הרב מהר"ר שלמה עדני ז"ל בספר מלאכת שלמה כ"י והסכים הרב חזון נחום דלמצוה מן המובחר לא יחרים כל צאנו אף דיש לו בקר וכתב דזה דעת הרמב"ם והרא"ש ע"ש באורך ודין גרמ"א אשר לא ראה כל דברי הרא"ש כהוייתן. ובעניותנו כבר הוכחנו מדברי הרא"ש ומתניתין ומתניתא דליכא בזה אפי' מצוה מן המובחר ככל אשר ראו עיניך. ומדברי הרא"ש הנז' הנך רואה דגריס בבריתא הנז' מבהמ' ולא כל בהמה כגירסתנו אבל ראיתי להרב קרבן אהרן ז"ל שכתב וז"ל מבהמה ל"ג ליה דהא לא כתיב מבהמה אלא ובהמה וכן בגמ' ל"ג לה וגם בצריכות לא זכרה אלא אחר שאמר הצריכות אמר כלהו צריכי בהמה למה לי עכ"ל וגם רבינו עובדיה בפירושו השמיטה. אמנם הרב ברכת הזבח והרב צאן קדשים לא הגיהו הבריתא וגם רבי' בצלאל ז"ל שהגיה סדר קדשים מכמה נסחי כ"י לא הגיה בזה כלום. והרא"ש בתוספותיו מייתי לה כאמור. ולכן נראה שאין למחוק הספרים דהגם דבקרא כתיב ובהמה מ"מ מ"ם מאדם קאי עלה נמי ודרשי' מאדם ולא כל אדם מבהמה ולא כל בהמה אלא דהכתו' נקט ובהמה להורות דלא נצרכא אלא לגלות על האדם דמה בהמ' יש לו רשות למוכרה וכו' אבל לעולם דהשתא דכתיב ובהמה מוכרח לפרש מבהמה ולא כל בהמה דמ"ם מאדם מושך עצמו ואחרת עמו לומר מאדם ומבהמה דודאי אינו יכול להחרי' כל בהמתו. וגרסינן לה שפיר בבריתא וק"ל

והנה מרן בכ"מ כתב דמדקאמר דברי ר' אלעזר אע"ג דרא"בע משמע דסבר כוותיה משמע לרבינו דרבנן פליגי עליה וכן מפורש בתוספתא ופסק כוותייהו שאם החרי' הכל הוי חרם וכ"כ בפירוש המשנה עכ"ל. והרב חזון נחום ז"ל כת' וז"ל ותמהני דאם ש"ס דילן ס"ל כההיא תוספתא הול"ל זו דברי ר"א אבל חכמי' אומרי הכל מוחרם. ועוד הא קי"ל אכין ורקין מיעוטין והול"ל לש"ס ורבנן האי אך מאי דרשו ביה גם מלשון דברי ר"א אין ראיה דרבנן פליגי דלעולם התוספתא משבשתא ומאי דנקט דברי ר"א היינו משום דראב"ע פליג עליה דפליגי בדר' אילא וכו'. ונראה לישב דהרמב"ם ס"ל דאף דהכתו' בחרמין ה"ה בקדשי מזבח וב"ה שהרי כתב בסוף ה' ערכין לעולם לא יקדיש וכו' וכיון דס"ל להרמב"ם דכל הקדושות שוין הא תנן פ"ו המקדיש נכסיו מעלין לו תפיליו א"כ סתם משנה דלא כר"א וכו' והא דלא קאמר הש"ס ורבנן האי אך מאי עבדי ליה משום דהוא דבר פשוט דרבנן ס"ל דאך מיעוט ומאד' הוי מיעוט והוי מיעוט אחר מיעוט לרבות שאם בדיעבד החרי' הרי כלן מוחרמין עכ"ל. ומאי דקשי' ליה למר דאם הש"ס ס"ל כההיא תוספת' הול"ל זו דברי ר"א וכו' אלא ודאי משבשתא היא לק"מ דזמנין טובא דרבנן פליגי ולא הוזכרה סברת רבנן אלא ברמז כי הכא ובש"ס לא קאמר זו דברי וכו' והש"ס מלא על כל גדותיו בכמה דוכתי כיוצא בזה כידוע. ומה שהקשה דהו"ל לש"ס לאקשויי ורבנן האי אך מאי עבדי ליה. אשתמיטיתיה בריתא מפורשת בת"כ דדריש אך למעוטי חרמי כהני' ולויים שאינ' חרם ע"ש והש"ס אבריתא דת"כ סמיך ומ"ה לא פריך לרבנן אך מה דרשי ביה. ואי נמי משכחת דפריך הש"ס כיוצא בזה ומשני ומייתי בריתא דת"כ. זכור אל תשכח דאיכ' דוכתי דלא פריך ומשני וסמיך אבריתא דת"כ. וטעמא דאיכא סתמא דתלמודא דהנך אמיראי לא ידעי בריתא ופריך ומשני כלומר דהמקשן לא ידעה והתרצן הודיעו ואיכא סתמא רתלמודא דאותם אמוראי' ידעי לה ומש"וה לא פריך ולא משני. וכבר ידעת דשנות דור ודור האמוראי' שקלי וטרו במתיבתייהו והוו כמה שקלא וטריא מדור דור ורבינא ורב אשי סדרו כולהו סתמי ושקלא וטריא בתלמודא דקמן ואין כאן מקום להאריך בזה. ולכל הדברות הרב ז"ל נראה דלא זכר בריתא דת"כ כמבוא'. ומה שהוסיף להקשות הרב הנז' דאין ראיה דרבנן פליגי דאימא דכ"ע סברי דאין מוחרמין כי פליני בדרב אילא והתוספת' משבשתא. אין כאן תימה דכיון דשנינו בתוספתא הכי ואיכא למימר דרמיזא במתני' מאן ספין ומאן רקיע לומר דהתוספתא משבשתא. ואולם אכתי יש להעיר בסגנון זה דהשתא דתנינא בתוספתא דרבנן פליגי וסברי דמוחרמין. ודאי כאן שנה רבי דברי ר' אלעזר להורות דהוא יחידאה ורבנן פליגי עליה ועל מי סמך רבינו הקדוש שנב דמאי דקתני דברי ר' אלעזר כונתו דרבנן פליגי דמוחרמין. והלא יכולנו לפר' דמאי דקתני דברי ר"א בלשון מחוזקת היינו דראב"ע פליג עליה שלא יבזבז יותר מחומש ונטעה לומר דאליבא דכ"ע אינן מוחרמין והו"ל לר' למנקט לישנא דנשמע מיניה דרבנן פליגי דמוחרמין. ואפשר לומר דאי כ"ע ס"ל דאינן מוחרמין הו"ל לרבי