חיים שאל חלק ב מח

ע"ש. וק"ק דבנר דייק על הסמ"ג איך פסק כעולא נגד רב. והלא הסמ"ג כתב דפסק כרב כאמו' והא הו"ל להקשו' על הסמ"ג דרב ס"ל איפכא כמדובר. ואפשר דמהרש"ל פשיטא ליה דט"ס נפל בדברי הסמ"ג וסמי מהתם רב. אך ק"ק במ"ש דהגם דראיותיו ברורות לפסוק דסתם חרמים לב"ה מ"מ לא מצא גאון דפסק כן נסמוך עליו ולכן טוב להחמיר לחוש לדברי הרמב"ם והסמ"ג דהרי רבינו ירוחם נתיב י"ט ח"א כתב וז"ל ואם הקדיש או העריך או החרים סתם חרמי' לבדק הבית והוא כהקדיש עכ"ל אלמא דרבינו ירוחם חולק על הרמב"ם והסמ"ג וס"ל דסתם חרמים לב"ה והגם שאח"ך הביא דברי הרמב"ם שכתב פ"ח דאזיל לטעמיה דסתם חרמים לכהנים ע"ש מ"מ מוכח דדעתו כמ"ש ברישא בסתמ' דסתם חרמים לב"ה. והרי רבי' ירוחם דקאי כותיה. וגם מדברי הרא"ש שהביא הטור בי"ד סי' ס"ו דבכור אין צריך להקדישו מוכח דהרא"ש פוסק כריב"ב דסתם חרמים לב"ה וכפשט' דסוגיין דרב פסק כריב"ב ולרי"ב א"צ להקדישו סבר כר' ישמעאל כמבואר בסוגיין וכמ"ש הרב לח"מ והרב משנה למלך בדין זה ופ"א דבכורות ע"ש במש"ל וכ"כ רש"י בביצה דף ל"ו והר"ן שם פ' משילין והדבר קשה על מהרש"ל שכתב דלא מצא גאון הפך הרמב"ם והסמ"ג והרי רש"י והרא"ש והטור ורי"ו והר"ן ס"ל דלא כהר"מ והסמ"ג (ועמ"ש בעניותי בס' הקטן מחב"ר א"ח סי' של"ט ושיורי ברכה י"ד סי' ש"ו)

ודע דהרשב"א בחידושיו לנדרים על דף יו"ד מהש"ס כתב כהרמב"ם והסמ"ג דסתם חרמים לכהנים כאשר עיניך תחזינה משרים

והנה הגם שכתבנו בעניותנו בסמוך דאפשר דמהרש"ל פשיטא ליה דט"ס נפל בדברי סמ"ג במה שכתב שכך פסקו רב ועולא וצ"ל שכך פסק עולא. מכל מקום נראה דנסחתינו בדברי הסמ"ג היא אמיתית חדא דהסמ"ג כתב אח"כ ואין הלכה כרב יהודה והול"ל ואין הלכה כרב ורב יהודה. ותו דמצאתי לרבי' מהר"א ממיץ בספרו ס' יראים סי' שנ"ח שכתב וז"ל כל המקדיש נכסיו בלשון חרם וכו' צריך ליתן לכהן וכו' דתנן פ' המקדיש וכו' ואמר רב הלכה סתם חרמים לכהנים ואמר עולא סתם חרמים לכהנים ורב יהודה אמר סתם חרמים לב"ה ועשה מעשה והצריך פדיון לההוא דאחרימנהו לנכסי הלכך חוששין לדברי רב יהודה והמחרים נכסיו צריך פדיון ואפי' על ש"פ יחול לחלל נכסים הרבה וכו' ואע"ג דשמואל בדיעבד קאמר ה"מ בזמן שב"ה קיים אבל בזה"ז אפי' לכת חילה וכיון שרב ועולא ס"ל לכהנים אם החזיק כהן בהן אין מוציאין מידו עכ"ל. ונראה דאע"ג דרב יהודה הצריך לחללו על ד' זוזי לפרסומי מילתא כדאתמר בש"ס. והרן פ"ק דע"ז מכח זה הקשה על הרי"ף שכתב לחללו על ש"פ. מ"מ רבי' מהר"א ממיץ לא חש להא דארבעה זוזי דדעתו ז"ל לפסוק כרב ועולא דפסקו סתם חרמים לכהנים אלא דיש לחוש לרב יהודה ומכיון דלחששא בעלמא הוא תסגי בש"פ. אלא דאכתי ק"ק דהו"לל דיחללנו על ש"פ ויתננו לכהני' דבזה הוא אליבא דכ"ע אז ישאל על ההקדש כמ"ש מהר"של עש"ב. ואלו הרב ז"ל לא כתב אלא דאם החזיק כהן אין מוציאין מידו ומוכח דאם לא החזיק יחללנו על ש"פ והרי הוא שלו ונהי דנפק מר י"ח מסברת רב יהודה אכתי סברת רב ועולא דס"ל לכהנים וגוזל מהכהנים. ואפשר דדעת הרב ז"ל דאנן מספ"ל אי הלכה כרב ועולא או כרב יהודה דעביד עובד' וקי"ל מעשה רב ומאחר שכן אזלינן לקולא דיחללנו על ש"פ ובהא מקלינן דלא ליבעי ד' זוזי והרי הוא שלו דהמע"ה דליתי כהן ראיה דהלכ' כרב ועולא אמנם אי תפס לא מפקינן מיניה. כן נראה לכאורה. אדהכי והכי עין רואה דכתב בפי' דאמר רב דהלכ' סתם חרמים לכהנים ושוב כתב דרב ועולא סברי לכהני' וזה כדברי הסמ"ג. ומעתה אין לתלות הדבר בט"ס אלא דקשה טובא דכולא שמעתת' מוכחא דרב סבר לב"ה וככל אשר דברנו

ואפשר לומר בדוחק דקשיא להו להרא"ם והסמ"ג דכיון דרב פסק סתם חרמים לב"ה וגם רב יהודה תלמידו עביד בה עובדא איך עולא פליג עלייהו ואמר אי הואי התם הוה יהבינהו לכהנים והלא מדברי רב פרכינן אאמוראי כדפרכינן ממתניתין ומתניתא כמבואר פ"ק דביצ' דף ט' וכמ"ש רש"י ותוס' שם וקשיא עליה דעולא. ואם נפשך לומר. ס"ס יש להעיר דמסתמא עולא שמע מימרא דרב וא"כ אמאי לא קאמר מימרא שלימה דהלכה דסתם חרמים לכהנים ולא ידענו דעתו אלא מדקאמר אי הואי התם יהבינהו לכהני דמהא קאמר הש"ס אלמא קסבר עולא סתם חרמים לכהנים. ואמטו להכי סברי הר"א ממיץ והסמ"ג דרב יהודה ועולא פליגי בדעת רב דאמר הלכה כריב"ב דרב יהודה סבר דהיינו כריב"ב דגירסתנו וכרבנן דידיה דסתם חרמים לבדק הבית וכדאמרינן בש"ס למאי דאפכיתו ותניתו וכו'. אמנם עולא מכח דאיהו סבר דהלכה דסתם חרמים לכהנים מטעמים הידועי' לו מפרש נמי דברי רב דמאי דקאמ' הלכה כריב"ב היינו ריב"ב דידיה כגירסתו דאגמריה רביה במתני' דכדתניא בבריתא דהיינו לכהנים ובהא א"ש דרב יהודה ועולא כל חד ס"ל כדפסק רב לפי בפירושו כדברי רב והשתא בשגם הש"ס פי' למילתיה דרב דפסק כרבנן דידיה עם כל זה שפר קדמיהו דהרא"ם והסמ"ג דדעת רב כעולא וס"ל דמעיקרא כי לא הוה ידעינן מאן דפסק סתם חרמים לכהנים מהדרינן לאוקומי' מילתיה דרב כרבנן דידיה דדחיק' ליה לתלמודא דרב פסק כיחיד ומשו"ה דחקינן לפרושי דברי רב דה"ק למאי דאפכיתו וכו' אמנם השתא דאשכחן עולא דפסק סתם חרמים לכהנים ומוכרח דלא פליג אדרב אלא דסבר דרב נמי כן דעתו כאמור ודאי אית לן למימר דזהו כונת רב משום דהכי רווחא מילתא דרב טפי דאלו למאי דמפרש הש"ס מעיקרא צריך לדחוק ולומר למאי דאפכיתו וכו' ותו איכא דוחקא טובא כההוא פירושא דאי רב פסק ברבנן דידיה אם כן אין חידוש בפסק ההלכה דהדבר ידוע דמסתמ' הלכה כרבנן וצ"ל דמאי דאת' רב לאשמועי' באומרו הלכה כריב"ב היינו דגירסתנו מוטעת והלכה כריב"ב דהיינו רבנן לפי האמת וכפ"ז לא הו"ל לרב לומר הלכה כריב"ב חדא דיש מקום לטעות דהוא כריב"ב לגירסתו ומנא ידעי' דכונתו לגירסא מוטעת. ותו דלא אשמועינן חידוש בפסק ההלכ' אלא דהגירסא מוטעת ולא הו"ל למנקט כי האי לישנא אלא הו"ל אמר רב מוחלפת השטה כדאמרינן בעלמא בכי האי גוונא וממילא ידעינן דהלכה כרבנן לפי הנסחא האמיתית. אלא דעם כל זה כי היכי דלא לפסוק דלא כרבנן דידיה דחקינן כרישא ומפרשינן כדפריש הש"ס וכסוגית קמא. אבל למאי דקאמר הש"ס בתר הכי דעולא סבר לכהנים ומוכרח דיפרש נמי דברי רב הכי. רווחא טפי פירושא דעולא במילתיה דרב דריב"ב דידיה קאמר והיינו דקאמרי הרא"ם והסמ"ג דרב ועולא פסקו לכהנים כנ"ל לישב דעתם בדוחק. והרב ברכת הזבח כתב לישב דעת הרמב"ם וז"ל ונראה דהרב פסק כסתם מתני' דתמורה דף ל"ב דתנן קדשי מזבח מקדישין אותן הקדש עילוי ומחרימין אותם ומפרש בבריתא דהיינו חרמי כהנים ואפי' רב הונא התם ס"ל דסתם חרמים לכהנים אלא דחרמי עילוי קדשי מזבח ס"ל שהם לבדק הבית ואתותב משני ברייתות וכו' וגם התוס' כתבו שם דהסוגיא כולה אתיא כרבנן דהכא וכיון דסתם מתני' ורב הונא ועולא ושתי בריתות ס"ל כרבנן דמתני' פסק כוותיהו עכ"ל. ולי הדל והדיוט נראה דאין ראיה מסתם מתני' ושתי בריתות דהתם דסתם חרמים לכהנים דהבריתא דקתני קדשי מזבח שהקדישו לחרמי כהנים מה שעשה עשוי דמינה מותיב לרב הונא אין ראיה כלל דדילמא איירי במפרש ואומר שיהיה חרם לכהנים אבל לעולם דסתם חרמים לב"ה. גם מסתם מתני' ובריתא אין ראיה דמאי דקתני ומחרימין אותם היינו בין חרמי כהנים בין חרמי ב"ה וכל חד כדיניה הא בסתם הא במפרש. והכא לא איירי התנא אלא לאשמועינן דחל עליהם וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה שם וז"ל ומחרימין אותם ר"ל חרמי כהנים וכ"ש חרמי בדק הבית עכ"ל והברית' דנקטה חרמי כהנים היינו לרבותא וכ"ש חרמי ב"ה. וא"כ מתני' אפשר לפרושה אתרוייהו ואין ראיה דסתם חרמים לכהנים ואפי' אי לא הוה קתני מחרימין אלא אחרמי כהנים לחוד אין ראיה דאימור דכמפרש בהדיא לכהני' איירי. גם מ"ש דהתוס' כתבו דכולא סוגיא אתיא כרבנן. לא ראיתי שכתבו התוס' שם אלא דלפום ריהטא רב הונא אתי כרבנן לך נא ראה. והכין חזינא להרב מש"ל דגם הוא כתב דהרמב"ם אסוגית תמורה סמיך דרב הונא סבר הכי ודייק נמי מסתמא דתלמודא דפריך והא רב הונא קרא קאמר. אבל לא הכריח מסתם מתניתין ובריתות ע"ש. ובתוספתא דיש תמורה שנינו מחרימין אותם ומקדישין אותם הקדש עילוי אלו הם חרמים האומר חרם זה לכהן אלו הן הקדשות האומר הקדש זה לבדק הבית ע"ש

ולפום ריהטא יש להעיר לדעת הרמב"ם ודעמיה שפסקו דסתם חרמים לכהנים מהא דאמרו בנדרים דף י"ט ע"ב אמאי דתנן ר' יהודה אומר סתם תרומ' ביהודה אסורה בגליל מותרת סתם חרמין ביהודה מותרין בגליל אסורים שאין אנשי גליל מכירין את חרמי הכהנים ופריך הא מכירין אסורין אלמא ספיקא לחומרא אימא סיפא סתם חרמים וכו' הא מכירין מותרין אלמא ספיקא לקולא אמר אביי סיפא ר' אליעזר בר צדוק היא וכו' והשתא אי סתם חרמים לכהני' מאי פריך מסיפא דמשמע הא מכירין מותרין אלמא ספיקא לקולא לעולם דספיקא היא לחומרא והתם לאו משום ספיקא אלא מדינא דאם אינם מכירין חרמי כהנים הגם דקיימא לן סתם חרמים לכהני' מכל מקום דאינם מכירין חרמי כהנים סתמן לב"ה וזה האומר כחרם הוא לב"ה אבל אי מכירין הדר דינא דסתם חרמין לכהנים וזה האומר כחרם היינו כסתם חרמין ומותרין ולאו משום דספיקא לקולא ומאי קושיא ומאי פירוקא דאוקמה כתרי תנאי וכן יש להעיר במאי דאוקמא הש"ס דסיפא ר"א בר צדוק ומשמע דלר' יהודה סתם חרמין נמי ביהודה אסורין אף דמכירין חרמי כהנים דספיקא לחומרא ומאי ספיקא איכא הרי סתם חרמים לכהנים. וכן יש להעיר לדעת הרא"ש וסיעתו דפסקו סתם חרמים לב"ה לר"א בר צדוק איך סתם חרמים ביהודה מותרים כיון שמכירין חרמי הכהנים ומה יושיענו שמכירין חרמי הכהנים הרי קי"ל סתם חרמים לבדק הבית. ויש לישב ולחלק כאשר אחר הרואה עיניו יחזו וראיתי בס' לחם משנה פי' המשניות שכתב סתם חרמי' לבדק הבית מדברי רש"י בכמה דוכתי בגמ' דמייתי משמע דכן הלכה