חיים שאל חלק ב מו

בדברי הרמב"ם יש לו מקום והנה אמת נכון והרב' גדולי' סברו הכי ומה שפסק מרן דמספרי' כעין תער בזקן מותר כ"כ הריטב"א דכן הוא שורת הדין וכן נראה מריב"ן והרב נמקי יוסף והגהת סמ"ק ורבי' ירוחם והכלבו ורבי' ישעיה. אמנם החרד וירא את דבר ה' יש ליזהר כמ"ש הר' תה"ד והריטב"א. ומאי דכתיבנ' עוד על עושי' בסם המשיר השער בס' הקטן חיים שאל דשרי ע"ש באורך כן ראיתי עתה להרב גור אריה דשרי נמי ע"ש. והנלע"ד כתבתי הצעיר והפעוט חיים יוסף דוד אזולאי ס"א: סימן כח קסת נחוצ"ה. בשם הגט עלתה נצה. שאהבה נפשי רח"ם רחמתי"ם לראש אענדנו. מושבח ועומד משירי אהודנו. כמה"ר נר"ו אלהים יחננו ויברכנו. כי"ר: בריש כל אתוון כל תופשי משוט תמלאמו נפשי שלמ"י נדבה מאלפי רבבה. הן כל יקר ראתה עיני זה כתב ידו ובשגם הוה עובד' וח"ש בעיני דין גרמ"א דחליש לבאי ותקיל לי כולי גופאי. עם כל זה אזרתי חיל להשיב לכת"ר שני האותיו"ת האלה. מ"ש בענין השם. עתה אמת אגיד כי מכתבו הראשון הבנתי שאיזה מישראל קורין שם זה ועל זה כתבתי דאם ניתן כשר. ועל פי מונח זה כל הראיות שהביא כת"ר יש לדחותם. כי הלא מראש בש"ס חשו לצאת י"ח מסברת תנא דאינה הלכה והנה עמך ספרי דבי רב בתראי ובתראי דבתראי בכל הרואה אתו ממולא"י לצאת ידי חובה מספקו' וספיקי ספיקות. וכבר נודע דבמתא מחסי"א קושט' זמנין דיהבי ד' גיטין כמפורס'. וכבר מהראנ"ח חשש אפי' לשם שלא נודע כלל ובא רעהו מהרימ"ט ותקן. והגם כי מרבותנו פליגי על מהרימ"ט. אנו בעניותנו כבר ענינו ואמרנו דכי איכא שם מיהא טוב לעשות כהוראת מהרימ"ט ז"ל וכך נהגו רבותנו ואנן יד עניי נקיטנא בשפולי גלימייהו וכך נהגנו אחריהם ואף גם זאת כאחת מהם: ואילם האידנא חזיתיה למר יודיע דרכיו דשם זה של גוים. וכל ישראל לא קרו לה אלא בשמה ובכי הא לא הי' צריך לראיו' אלו והדבר פשוט הלכה רווחת אצלנו הספרדי' דשם של גוים לא חיישנא ליה ככתוב בספרי רבני הספרדים א"כ יכול ליתנו לכתחיל' אי ליכא פורת' דישראל דקרו לה הכי. ולענין ולאתרי' כי תשובות הרבני' כ"י האידנ' ליתנהו גבאי והנה הנם בביתי ובחומותי אבל הדבר מפורש בספר המאור הוא ס' גט פשוט. אמנם צ"ל בס' יד אהרן. ולא יכול יוסף כי דנא כתבה די רשים מהנכנס' עם האדם במרחץ. ועל אשר לא כתבו הסימני' לא עיכב ובודאי דהשליח הכר יכירנו הטב הדק ויש לו סימן בו. ומה גם אם לא יצא מתחת ידו ואין צריך קיום ופשוט. ויהי הקצ"ר על רז"ה דנא רזי לי רזי ואני אמרתי בחפזי עלץ לבי באהבתו חדא"י נפשאי: סימן כט חתימ"ה לחיים

שאלת ראובן אשר ייבם אשת אחיו ומתה בלי זש"ק ואחיו הבעל הא' נתחייב בירושה כתקנות העיר דאם מתה האשה בלי זש"ק חצי הנדוניא שדי אחיזר"י. ואחיו היבם יצא לטעון שתקנת העיר היא דוקא בבעל ולא נתבא' שם שגם היבם אשר ייבם אשת אחיו עליו תהיה תקנ' זו ומוקמינן ליה אדינא שהבעל יורש את אשתו. ויורשי האשה טוענים שהיבם נכנס במקום אחיו בכל מכל יורנו המורה ושכמ"ה

ראיתי את השאלה ואת אשר נגזר עליה מאת רב נהורא"י שמאיר עיני חכמים בהלכה הרב השלם בישרא"ל גדול שמו הפוסק נר"ו כמעט שעברתי רובי תורתו אני קרתי ושתיתי שתי"ה היתה נקראת מיין דכיון מיין צלילן ורואה אני העמיק הרחיב בראיות תלמודיו' כמגדל בנוי לתלפיו' וסברות ישרות והיו למאורות זו אף זו מן התוכחו"ת הוכיח במישור מכמה טעמי' שזכו יורשי האשה והיבם נכנס בחיובים שנתחיי' הבעל וארוכ"ה לו עלתה הלא בספרתו. ונוסף עוד דאיכא שבועה מהיבם בנשואי אחיו שהוא מתחייב בכל חיובי אחיו כפי מנהג המקום. ובדאיכא ספק איסורא לא משגחינן בס' ממון לומר המע"ה ואייתי בידיה ראיה על זה מחולין דף קל"ד שמנה ספיקות בגר. ומאי דמשמע מהר"ן יש לומר דבנ"ד מודה. ומה גם דיש כמה טעמים שונים. וכן מוכח מתשו' ס' גנת ורדים א"ה כלל ד' סי' י"ד וסי' ט"ו. ולקיים שפיר גזרתו רחושי מרחשן שפוותאי נפלאות מתורתו ונהניתי מיושר דעתו ובקיאותו ואולם להיותי עסוק באיזה עניני' שונים חובות שקבוע להם זמן. לא יכלתי להפסיק באמצע פרק להשתעשע ברובי תורתו. אמנם לענין דינא אנכי אהיה עם פיהו ופיו כפי ופי כפיו וזאת תורת העולה שזכו יורשי האשה במחצית הנדוניא כהלכתיה ובטעמי' של הר' הפוסק נר"ו כמו שהוכיח מהראשוני' ואחרוני' ומהש"ס ומתשובת גנת ורדים. ודע דתשובת גנת ורדים היא תשובת הרב פרח מטה אהרן ז"ל בשניות סי' ע"ז. והדין דין אמת כמ"ש הרב הפוסק נר"ו ודבריו אינם צריכי' חזוק קל וחומר מאיש שוגה ומפתי. אכן לבלתי סור מן המצוה באתי על החתום סדר אל מול פני המנורה אם אתן שנ"ת מבש"ר אתן אמר יאמר העבד מעפר דל מאשפות הצעיר וזעיר חיים יוסף דוד אזולאי ס"ט: סימן ל הגהות על הרמב"ם ה' ערכין פ"א ופ"ד

א הרמב"ם ה' ערכין פ"א דין א'. הערכין הם נדר מכלל נדרי הקדש שנאמר איש כי יפליא נדר וכו'. הקשה מורינו הרב חזון נחום זלה"ה ריש ערכין דפ"ק דר"ה דף ה' דריש לה' אלהיך אלו הדמין הערכין החרמין משמע דאי לא כתיב ה' אלהיך לא הוה שמעינן ערכין אע"ג דכתיב נדר בערכך. ועוד הוסיף לגדל ולחזק הקושיא מדברי התוס' ע"ש. ואני בעניי אומר דדברי הרמב"ם הם ברייתא מפורשת בת"כ בהאי קרא דנדר בערכך וז"ל נדר בערכך הקיש נדרים לערכין מה נדרים בבל תאחר לשלמו אף ערכין בבל תאחר לשלמו עכ"ל עיניך הרואות דבת"כ מגופא דקרא שמעינן דערכין איתנהו בבל תאחר כמ"ש הרמב"ם. וקצת יש להעיר על הרדב"ז ז"ל בביאורו הור"ה גבר ברייתא דר"ה דף ד' דעלה בעי הש"ס דף ה' מנא הני מילי ומייתי קרא דלה' אלהיך כאמור. ולא ביאר הרב מ"ט רבינו יליף לה מגופיה דקרא שלא כדברי הש"ס: ועדיין צריכין אנו למודע"י ליתובי הך ברייתא דר"ה דמפקא לערכין מלה' אלהיך דהלא ממקומו הוא מוכרע דכתיב נדר בערכך והש"ס בנזיר דף ס"ב קאמר בפשיטות מכדי הא איתקש נדרים לערכין. גם בריש ערכין אמרו בש"ס דהכל לאתויי מנוול ומוכה שחין סר"א נדר בערכך כתיב כל שישנו בדמים ישנו בערכין וכו' קמ"ל נפשות כל דהו הרי דאצטריך נפשות משום דהקשא מעליא הוא. וכן בדין דבכה"ג דמוכח ומופנה נרא' דלכ"ע אדם דריש היקש מעצמו כמ"ש בס' הקטן שער יוסף דף ע"א ע"ד ע"ש. ושמא הא פשיטא דערכין דאיתנהו בבל תאחר מגופיה דקרא אנו למדין ולה' אלהיך אצטריך לאינך דהו"א דוקא ערכין ולא שאר קדשי בדק הבית. וברייתא דר"ה נקט ערכין אגב אינך וק"ל

(ב) דין ב' מ"ע לדון בדיני ערכין כאשר מפורש וכו'. רש"י והתוס' כתבו בריש ערכין וז"ל ערך כתוב בפרשה. נדר דמי עלי ושמין וכו' והרב צאן קדשים הגיה ברש"י ותוס' ותמה על הרב ברכת הזבח שלא העיר והוא טעות דמוכח דבערכין לא שייך שומא וכו' ע"ש. ועם האדון הסליחה דהדבר פשוט מאד דרש"י ותוספות בתחילה מפרשים מהו ערך ומהו נדר. וכתבו ערך כתוב בפרשה ופירוש נדר דמי עלי ושמין וכו'. ואחר באו לפרש המשנה מעריכין וכו' והרב הנז' חשב שכתבו רש"י והתוס' ערך כתוב בפרשת נדרים וזה גרם לו לכתוב מה שכתב. ולמה שהבין והגיה לא ידענא איך הונח לו לשונם שכתבו ערך כתוב בפ' נדרים ומה ענין פרשת נדרים כאן והו"ל לימר פרשת ערכין והדברים פשוטים. (ג) הא דלא אשכחן כינויין בערכין. כתבו התוס' שם וז"ל בנזיר ונדרים הזכיר כנויין שלא להזכיר שם שמים לבטלה וכאן לא חשש להזכיר שלא היו מזכירין שם שמים על הערכין עכ"ל וק"ק דזו מחלוקת ר' יוחנן וריש לקים בנדרים דף יו"ד דר' יוחנן ס"ל לשונות גוים הם וריש לקיש סבר לשון שבדו להם חכמי' וידוע דהלכה כר' יוחנן והכי רהט' סוגיא דהתם דלשון נכרים הם. ונפקא מינה מפלוגתייהו דלמ"ד לשון שבדו להם חכמים אין להוסיף עליהם ולמ"ד לשון גוים הם הולכים בכל מקום ובכל זמן אחר הכינויי' והכי מוכח בירושלמי ריש נזיר. וכן הרמב"ם פ"א דנדרי' דפסק כר"י כתב דהולכין אחר לשון כלל העם במקום ובזמן והסמ"ג לאוין רמ"ב אחר שכתב לשון הרמב"ם גמר אומר וכן אמר ר"י כינויין לשון גוים הם. וא"כ ק"ק על התוס' דנקטו בפשיטות דשם הזכיר כנויין שלא להזכיר ש"ש לבטלה והיינו כר"ל והו"ל למנקט כר' יוחנן דהלכתא כוותיה. וכן יש להעיר על הרא"ם בפסקיו ריש נדרים שכתב הא דתקינן כינויין לשבועות כי היכי דלא לימא שבועה לה' וכו' דאמאי נקיט כר"ל. הן אמת דבירוש' ריש נזיר מחלפא שיטתייהו דר"י ור"ל. מיהו אנן אגמרין סמכינן כנודע. איברא דיש מקום לחקור דהגם דבעלמא נקיטינן כתלמוד בבלי דהוא בתרא. מ"מ בסברת ר' יוחנן מיהא הו"ל למנקט כירושלמי כיון דר' יוחנן חיבר תלמוד ירושלמי. אמנם אני הד כתבתי במ"א בזה דכי היכי דהבבלי אחר רב אשי היו מוסיפין וגורעין אמוראי בתראי. כן הוה בירושלמי דבתר ר' יוחנן אמוראי דבמערבא פיחתו והותירו. והדרן לכללין למיזל אחר בבלי דהוו בתראי אמוראי בבלאי ובקיאי בתלמודא דבני מערבא כמו שכתבו הראשונים נ"ן. והרא"ש בפירושו לנזיר כ"י מביא דברי רבי יוחנן ור"ל כגמרין ועיין להרשב"א בחידושי נדרים

(ד) דין ג'. עיין בס' הקטן ברכי יוסף י"ד סימן רנ"ח אות ו' מה שהארכתי בעניותי בדין זה ובסוגיית הש"ס דשייכי ע"ש באורך

(ה) שם היה מבן אחד ושלשים יום וכו'. מרן הביא סוגית פ"ג ודברי התוס' ר"ה ופדויו וכתב דרש"י ל"ג הכי עש"ב. ומהר"ר בצלאל ז"ל הגיה בש"ס נאמר כאן למעלה ונאמר להלן מבן