חיים שאל חלק ב מא

הכל ושלא יגלח בערב הרגל כמעט לא אפשר ואם יהיה הוא ס' רחוק ובתוך המועד ודאי מנוול ונמצא דאדרבא תקנתם שלא לגלח כדי שלא יכנסו מנוולים בערי' אלו זה קלקלתם שהם וודאי מנוולי' באמצע הרגל ובי"ט האחרון וגדל צמרם. וכבר קיימו וקבלו כל ישראל שלא לגלח זקנם בחש"מ והמגלח זקנו בחש"מ ענש יענש. משום דגזרת רז"ל אין לה ביטול. וכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו. וה"ה בנ"ד אף שהכל בל' יום מנוולים ומצטערים צריך לקיים תקנת רז"ל שיהיה איזה הפרש שוצטער יותר באב ואם משאר מתים ואין לעקור תקנתם מכל וכל כדאמרן. ולמאי דאתאן עלה מ"ש ר' שמואל בר יצחק דכשב"ד קבועים בכל יום ליתא לתקנתא דנשאת בד'. נראה דכונת רב שמואל בר יצחק דכי תקון רבנן דבתולה נשאת בד' הכי תקון דזה דוקא כשב"ד קבועים בב' וה'. ובהכי ניחא מאי דקאמר ר"ש בר יצחק אבל קודם תקנת עזרא שב"ד קבועים בכל יום אשה נשאת בכל יום ופריך מאי דהוה הוה ומשני ה"ק אי איכא ב"ד וכו' וצריכין אנו למודע"י אטו ר"ש בר יצחק לא נשמר לדבר נכונה ודיבר מה שאינו צריך לנו והצריך יכחידנו תחת לשונו. אמנם ר"ש בר יצחק בחכמה יסד אר"ש ורמו דכבר היה לעולמי' קודם תקנת עזרא שב"ד קבועים בכל יום ובודאי שהתקנה מבוררת ומפורשת דוקא כשב"ד קבועים בב' וה'. ומשם נלמוד דאי איכא ב"ד קבועים בכל יום אשה נשאת בכל יום. וזה לא הוצרך לפרש דודאי לא אתא נקודם תקנת עזרא דמאי דהוה הוה. שוב ראיתי בשיטה מקובצת לכתובות שהעיר על זה וז"ל קשיא לי למה ליה למתלייה דיניה רב שמואל בקודם תקנת עזרא כלל לימא בקצור ל"ש אלא שאין ב"ד קבועים בכל יום אבל ב"ד קבועים בכל יום אשה נשאת בכל יום וי"ל דרב שמואל הוה קשיא ליה היכי מצינן למימר דתקנת חכמי' תעקר כלל והלא תקנות חכמים הם תקנות קבועות שאפילו שיתבטל הטעם לא תתבטל תקנתם כדאיתא בכמה דוכתי ותקנה זו תקנה קבועה היא דאפי' מקמי שמדא לא עקרינן לה ותריץ לה רב שמואל דממתני' הוא דשמעינן הכי דאי בעו רבנן לתקוני בהחלט דאפי' שיתבטל הטעם לא תתבטל תקנתם לא ה"ל למתני' לפרושי טעמא שפעמים בשבת וכו' אלא ה"ל למתני בהחלט בתולה נשאת ליום ד' בלא טעם אבל השתא דקתני טעמא במתני' שפעמים בשבת לומר דמעזרא איתא להאי תקנה וכו' דאי איכא ב"ד האידנא כקודם תקנת עזרא אשה נשאת בכל יום ומאי קאמר רב שמואל לא שנו פירוש' דמתני' קאמר עכ"ל. וכן ראיתי שכתב הריטב"א בחידושיו וז"ל אי איכא ב"ד דקבועים האידנא פי' והא קמ"ל דאף על גב דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו שאני הכא דמעיקרא כשנשנית משנתנו על דעת כן נשנית דכי איכא בתי דינים הקבועים בכל יום דליהדר דינא כדמעיקרא עכ"ל. וכונת הריטב"א והרב בצלאל מבוארת דהתנא במשנתנו גילה דהתקנה בפירוש היתה כל זמן שב"ד קבועים בב' וה'. ומכל זה נשמע מה שאמרנו דתקנת חכמים בסתם שלא גילו בש"ס דהיתה בפירוש כשהדבר כך וכשיתבטל תתבטל. הוא תקנה עולמית דדבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו וה"ט דאיסור גלוח בחש"מ כדקאי קאי. וה"ה לנ"ד דצריך לעשות הפרש בין שאר מתים לאב ואם כדתקון רבנן. והדברים ק"ו דהרי מוכח מכמה דוכתי דתקנת רז"ל אף אם בטל הטעם תקנה לא זזה ממקומה וכמ"ש הרב המגיד פ"ג מה' מאכלות אסורות עמ"ש הרמב"ם דהורו הגאונים דגבינה שהגוים מעמידין בעשבים אסורה וע"ז כתב הה"מ דעת הגאונים הוא דעת נכון דכיון דהגבינה נאסרת במנין אעפ"י שבטל הטעם לא בטלה גזרה שכל דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו וכו' שאפי' במקומות שידוע שמאוס להם חלב טמא ולא יערבוהו. וידוע שאין מחליקין וכו' וידוע שמעמידין אותה בציצי הפרחים אע"פ כן גבינה שלהם אסור' מפני שהוא דבר שנאסר במנין עכ"ל. וכן מביא הרב פר"ח י"ד סי' קי"ו ס"ק ב' מכמה סוגיות ודברי התוס' והר"ן. והעלה דבדברי' שכשאסרו בתחילה לא אסרו אלא כשיש תשש כגון מים אחרונים משום מלח סדומית וגלוי משום נחשים ובמקומות שאינם מצויים לא גזרו ולא נכנסו תחילה בכלל הגזר' וכיוצא בהם בזה יש להתיר במקום שבטל הטעם דכך תקנו מתחילה. אבל תקנות קבועות כלליות כגון שאלה בה' פסח ל יום מקודם ועשיית מלאכה בע"פ מפני הקרבן אף שבטל הטעם לא בטלה התקנה עיין בדבריו באורך. ויש סעד לדבריו מדברי הרמב"ן בחידושיו לע"ז על דף י"ג ע"ש ודוק בדבריו ומדברי הריטב"א פ"ק דכתובות שהבאתי בסמוך וכ"ש בנ"ד דלא בטל הטעם דכבוד או"א חמור בכל מקום ובכל זמן רק נתחדש צרעת הזקן ומנהג רע ומר זה אחר כמה מאות שנים שנחתם התלמוד ודאי שתקנתם לעשות הפרש בין או"א לשאר מתים במקומה עומדת. ומה שכתב השואל במכתב לאמר שיש טוענים שכך הוא המנהג. לזה אומר שכפי הנשמע נעשה בקרוב ואין לילך אחר מנהג שאינו כהלכה. ואפי' אם חכם הורה לאיסור ונהגו העם בחושב' שמן הדין אסור ושוב נתברר שאינו אסור. מותרים כל העם לנהוג התר. ואינו ענין למ"ש דברים המותרים וכו' וכמו שכתבתי במקומו. וק"ו בנ"ד שזה המנהג עוקר תקנת חכמים לגמרי שאין הפרש בין אב ואם לשאר מתים כמו שתקנו רז"ל ודאי אין לילך אחריו כפי דעתי הקצרה. ועיין במנהגי האיסור להרב פר"ח א"ח סי' תצ"ו סעיף ב' וסעיף ג' וסעיף יו"ד ומה שכתבתי אנכי איש צעיר בקונטריס שיורי ברכה י"ד סי' רי"ד משם הרב הגדול מופלא בדורו מהר"ש עמר זלה"ה אב"ד ור"מ דק"ק מארוויקוס יע"א וכל פרוודהא ודוק היטב כי קצרתי

ועוד כתב השואל דהיו א' או שנים שלא היו רוצים לגלח בל' אך אם יום יעמדו על אביהם אחר ל' ויהיו נקראים ביום כ"ט והזהירום באדרע וחיל שיגלחו יום ל'. ולי ההדיוט נראה שאם כנים הדברים כמ"ש השואל שלא יפה עשו. להזהיר שלא יעשו כתקנת חכמים לחלק בין אב ואם לשאר. ואי חיישי משום לא תתגודדו הלא כבר כתב הרב נאמן שמואל סי' יו"ד לענין גלוח בימי העומר בל"ג או בל"ד דמיום א' למחרתו לא שייך לא תתגודדו ע"ש. ותו דאעיקר' תקנת חכמים שאמרו עד שיגערו בו חביריו כך היא דכל א' יגלח ביום חלוק מהשאר. לפי מה שרוצה ויכול לסבול. ויגערו בו חביריו ורעיו הבושים להיות בחברתו שזו היא הגערה באמת דתקון רבנן. ואם כן נמצא דמתחילה לאו כל אפיא שוין וא' יגערוהו במספר סמוך לארבעים וא' קודם וא' אחר מ' וכיוצא וכן המנהג פשוט בארץ הצבי ובכל גלילו' טורקיא"ה שכל א' על אב ואם נשאר כשיעור שיכול לסבול ושיגערו וזמנו של זה לא כזמנו של זה כמפורסם. ולענין מה ששאל השואל בכתבו היכא שאירע יום כ"ט בערב שבת שהשלשיה בשבת אם יגלח. דע דהר' כרם שלמה סי' כ"ח התיר לגלח בע"ש אף דלתספור' ל' יום ע"ש ועיין להרב בית דוד בסופו מ"ש עליו. ויראה המעיין שמה שהקשה על הרב כרם שלמה וכן על מ"ש מור"ם בדרכי משה בדברי המרדכי ע"ש באורך לא קשיא מידי כמו שיתבאר למעיין מתוך דברו דרכי משה עצמו. אמנם בשגם הלכה כדברי המקל באבל אף בפוסקים כמו שנאמר. מכל מקום בדין זה כבר פשט המנהג מקדם קדמתה לאסור התגלחת ביום כ"ט ובמקום דהמנהג פשוט בדור דורים לאסור תו אין להקל מטעם הלכ' כדברי המקל וכמו שכתבתי בעניותי במקומות אחרים ודוק כי קצרתי

סימן כד שאלת ממני ידיד נפשי מה עמדי בישוב הני תרי פסקי דרמו אהדדי דקי"ל דמלך מדינא צריך לעמוד בב"ד כמ"ש פ"ב דסנהדרין ינאי המלך עמוד על רגלך וקי"ל כרבנן דמלך אינו חולץ דהוא בזיון כמו שכתב הרמב"ם ואלו ת"ח מעיד מעיד מיושב והוא חולץ ושכמ"ה

תשובה אחא משבחא למה זה תשאל לשמי. באתרא דזקוקים לחמו בלחמי. ואולם להפיק רצונך באר"ש באנו ואני בתומי. רחמנא ליצלן מכסופא דשמי'. ואען ואומר. דבר זה נבוכו בו האחרונים וגדול הדור מהרח"א ז"ל בעץ החיים פ' בשלח דף ע"ב אסקיה בצ"ע. (וכונת הקושיא דת"ח רוצה לקיים המצות ומוחל על כבודו ומוחל שהדיינים בישיבה כי כן הוא מצותן וכבודו מחול כמ"ש הטור ומרן סי' רמ"ד רק שכתבו שיעשה לו הדור קצת והכי אמרו בש"ס פ"ק דקדושין דף ל"ב והכא דמצות הדיינים בישיבה אפי' הדור קצת לא בעי דידע הת"ח דמצותן בישיבה ומחלי וכבר אמרו רז"ל שהקב"ה אמר לאברהם שב ואתה סימן לבניך שהם יושבים ואני עומד. ומאי דאמר ר"נ אפרח עלי בר אווזא משום דאשת חבר לא ידעה ולא מחלה ודוק היטב ואפשר לומר דרוב הפוסקים ס"ל דעדות ע"ה מיושב בדיעבד כשר כמו שמבואר בדברי מרן בבית. יוסף בח"מ סי' טו"ב וסי' כ"ח וכ"כ התוס' בזבחים דף י"ו ע"א. והשתא לגבי מלך אמרינן שיעיד מעומד וכן א"ל שמעון בן שטח לינאי עמוד על רגלך ויעידו בך ואינו בזיון אם יעמוד ולכך אמר לו שיקיים מצותו. אבל חליצה הוא ביזוי ואתי שום תשים שתהא אימתו עליך ודחי מצות חליצה דהמלך מתבזה דבעינן וירקה בפניו ומשו"ה אינו חולץ. אבל הת"ח בעדות שהוא למצוה ולא לעכובא דגם ע"ה אם העיד מיושב העדות כשר משום כבוד התורה מותר להעיד מיושב ואהני יקרא דאוריתא לשוויי כמו ע"ה בדיעבד. אמנם מצות חליצה היא מצות ה' כמות שהיא ואין הת"ח חושש שיש בה בזוי שהוא רוצה לקיים מצות ה' כמות שהיא דהתם אין הפרש בין לכתחילה לדיעבד. אמנם מלך כיון דהעמידה לפני ב"ד אינו זלזול והיא מצוה מן התורה הנה זה עומד לפני ב"ד דכבוד ת"ח עדיף מכבוד המלך. וחזה הוית להרב משאת משה בח"מ סי' ס"ג שעמד בזה והבי' משמא דגבר' רבא מהר"ח אלפאנדארי זלה"ה שתירץ דכל מצוה שעיקרה משום כבודו של ת"ח כגון מצות ועמדו שני האנשים שהיא לכבודם של ת"ח ת"ח גופיה פטור וכתב על זה דמלבד דמי מפיס דמצות עמידה משום כבוד הדיינים ולא גזרת מלך הרואה יראה דליתא דבאמת אמרו התם האי עשה והאי עשה פי' ועמדו ואת ה"א תירא עשה דכבוד תורה עדיף ואי כדברי הרב הלא גם עשה דעמידה לפני הדיין משום כבוד תורה נגעו ביה ומאי עדיפותא דאידך עשה טפי מועמדו דמדחי מקמיה אלא ע"כ עשה דעמידה לפני הדיין אין לו ענין וסרך כלל לתורה ולתעודה רק כשאר מצוה דעלמא והיינו דקליש האי עשה כנגד כבוד תורה ופשוט עכ"ל. ולי ההדיוט יש לישב דברי הרב מופת הדור מהר"ח אלפאנדרי ז"ל ולא לדחותם באמת הבנין דליתא. ומ"ש מלבד דמי מפיס וכו' איני מכיר דהרי הרב מהרח"א ז"ל אתי לתרוצי קושית מהר"ם הלוי ז"ל ותריץ יתיב בזה ולמאן דאתי לתרוצי סוגיא