חיים שאל חלק ב מ

בשבעת ימי הפרשה עכ"ל אלמא משמע מסתמות דבריו דפסק כרבנן וחייבת מדאורייתא דדירה בע"כ שמה דירה. אמנם נראה לפטור ממ"ש הרמב"ם ופסקו מרן דסוכת החג ובתים של ספינה פטורים שנעשו לדירת עראי. ואף הלאזאריטו מהוי לדירת עראי. והגם דכתב מרן בבית יוסף סוף סי' רפ"ו שדין שואל בית בח"ל כדין השוכר ומטי בה משם ה"ר מנוח וכתב שם דטעמא דבח"ל פחות מל' יום פטורה דהוי דירת עראי ע"ש והי' מקום לו' דיותר מל' יום הוי דירת קבע והבתים של לאזאריטו נהי דאין נותנים שכירות מ"מ הוי כהשאילום. אבל נרא' דכיון דעיקר הלאזאריטו לדירת עראי פטירים הבתים דהוי כבתים של ספינה דהשוה אותם הרמב"ם לסוכת החג דאפי' בא"י דחייב מיד פטור. ובתים של ספינה זמנין טובא דידעי באמדנא ורגילו' דמשכי טפי מל' ואפ"ה פטורי. ולכי תידוק דירת ישראל בבתים אלו גרע משאלה דבשאלה יש שואל כפי' ומשאיל מתרצה אבל הכא זהו חק העיר ליכנס שם זמן בע"כ ולא דמי לשאנה ולא ללשכת כ"ג. ומה גם דכבר כתבנו לפיל דהממונה רשאי להחליף הבית ושילך לבית אחר. ומעיקרא בשוכר מגוי איכ' פלוגת' דרבוואתא דר"י פסק דשוכר מגוי פטור כמ"ש בהגמ"יי והגם דקי"ל כהרמב"ם בשוכר מגוי דחייב והכי פשטה הוראה. מ"מ בנ"ד נרא' לכ"ע דפטור דאין זה ביתו אפי' לדירת עראי כיון שיכול להוציאו מבית זה לבית אחר.. ועתה נתחדש לי מפי מגידי אמת דזמנין מחליפין מלאזאריטו זה ללאזאריטו אחר והוה עובדא בדאיכא אינשי טובא בלאזאריטו זה ולא נשא אותם הלך הלכו האישי"ם ללאזאריטו אחר. ובכי האי נראה דהוי דירת עראי לכ"ע. ועוד בה דמסתמא כיון שהם בתי מלכות לא יוכל לקבוע מזוזה בדלת כהלכה גם שכיריה בקרבה ימחו בידו מכמה טעמים וכדאי בזיון וקצף. ועמ"ש אני הדל בספרי הקטן פתח עינים פ"ק דיומא ע"ש. הכלל העולה דלפי דעתי הקצרה הדרים בזמן מה בלאזאריטו לשמור חקיו של אדוני הארץ גם לפי מה שהגידו דזמנין דהויא חלופי מלאזאריטו ללאזאריטו צריכין לערב ולשכור רשות מהממונה אשר מינהו הדוכוס להנהיג הלאזאריטו ופטורים מלהניח מזוזה בבתים שדרים בהם. וכן הוא המנהג

סי' כג על אודות אשר נהגו באחת הערים דעל אב ואם כשהחזן עושה התשלום ביום ל' כמנהג שאחר תפלה בבית הכנסת אומרים השכבות ופ' לא יבא עוד וכו' ברגע ההוא אומר החזן לכל מי שהוא אבל על או"א שיגלח. ואמרו כי זה שני' ערער אחד מהם שאין לגלח על אב ואם רק אחר ל' ונאספו יחד שאר חכמי העיר והתירו. ואתה קדוש הכרח הכרחתני לגלות דעתי בזה ושכמ"ה

תשובה אנכי איש צעיר ידעתי בינ"י ידעתי מי הוא האוסר וראיתי דבריו בכ"י ממש וטעמו כי מרן בב"י סי' ש"ץ כתב דגערה אחר ל' ובתוך ל' לאו כלום הוא ואין לומר הלכה כדברי המיקל אלא בתנאים עכ"ד בקיצור. ונראה דבדין חלקו עליו שאר החכמים דהלכה רווחת דהלכה כדברי המיקל אף בפוסקים כמו שנראה בהדיא מדברי מרן בית יוסף בכמה דוכתי ונהירנא חדא בסי' שצ"ו ע"ש. ותו נעלם מהרב האוסר הנז' דברי הרב שיירי כנה"ג א"ח סי' תקמ"ח בדין זה עצמו דהורה דגערה מהני ביום ל' דהלכה כדברי המיקל אף בפוסקים. וגם האחרונים הרב נאמן שמואל סי' מ"א והרב בית דוד סי' קצ"ב והרב דבר משה חי"ד סימן פ"א העלו כן והזכרתי דבריהם בס' הקטן ברכי יוסף י"ד סי' ש"ץ. ועוד אני אומר דאפשר לומר דמ"ש מרן בבית יוסף דדעת הרי"ף והרמב"ם דלא מהני גערה תוך ל' נראה דכונת מרן דאחר ל' שכתב הוא אחר מקצת היום. ותוך ל' היינו עד יום כ"ט כאשר יראה המעיין. ועיניו תחזינה משרים דמכל מקום הראיות שהביאו לזה הרב נאמן שמואל והרב דבר משה יש לדחותם. אמנם נראה בעיני דיש לחלק בין גלילותנו לערי אדום דבמקומינו דרובם ככלם נהגו שלא לגלח באב ואם עד עבור איזה ימים או שבועות אחר ל' וגוערין בהם. אז אם אירע שגערו ביום ל' לאסטניס מהני ובהכי מיירי האחרונים הרב כנה"ג והרב נאמן שמואל והרב בית דוד והרב דבר משה כי הדז"ל היו בגלילותנו כי גלילות טורקיא"ה דרובם ככלם נשארים בלי גלוח כמה זמן אחר ל' ודברי חכמים קיימים דיש חילוק בין אב ואם לשאר. וכשתסתכל יפה בדברי הגהת סמ"ק סי' נ"ז אתה הראת לדעת דכל עצמו לא אתא אלא להתיר בערב הרגל. ולהלכ' כתב דאם אינו ערב הרגל אם צערו מותר. אבל לא אצטריך לי' האי דינא למעשה דהם נוהגים להחמיר ג' ירחים או יותר רק להלכה קאמר. ומאי דשר"ו חכימיא רבנן בתראי הנז' כבר אמרנו דדבריהם באתרין דרובא דעלמא בחלקו"ת ישיתו בין אב ואם לשאר. וגם זה שגערוהו ביום ל' האיכא גערה לפי מה שהוא אדם. וגם בבקר פסקו לו ל' בבית הכנסת. ואחרי בו ביום גערו בו. חבל בעיר הנז' שבכל אדם בעת שפוסקים הנ' אומרים למי שהוא על אב ואם שיגלח. נמצאת תקנת חכמים בטלה לגמרי ואין הפרש בין אב ואם לשאר ואינו ניכר החילוק כי אם באמירה קלה בעת פסיקת הל' שאומריה לו שיגלח. ובכי הא דבטלה תקנת חכמים לגמרי גם הרבנים הנז' יודו דלא נכון לעשות כן לעקור דברי חכמים כי בבת אחת פוסקים הל' ואומרים לו לגלח וקבעו לעשות כן לכל ונמצא דאין הפרש בגלוח בין אב ואם לשאר כי על הכל מגלחין יום ל' תיכף אחר תפלה. ואם היתה תקנת חכמים מתקיימת בצד מה החרשנו זכר לדבר ממ"ש הרב ט"ז בי"ד סי' קי"ז דכל דבר שהתירו הכתוב בפירוש אין כח ביד חכמים לאסור והשיג עליו הרב חוות יאיר סימן קמ"ב דהכתיב לנכרי תשוך ואסרוהו רז"ל שעא ילמד ממעשיו. ורבנן בתראי אמור רבנן בטעמא דלא כ' הרב ט"ז אלא שאין כח ביד חכמיה לאסור לגמרי מכל וכל וה"נ רז"ל לא אסרו רבית גוי לגמרי אלא ביותר מכדי חייו אסרו לע"ה ולת"ח אפי' יותר מכדי חייו מותר וכיון דאכתי פש שריותא בצד מה לית לן בה. ומעין דוגמא וזכר לדבר בנ"ד אם תקנת חכמים מתקיימת באיזה אופן הנה מה טוב. אבל לעקור תקנת חכמים לגמרי שאין הפרש בין אב ואם לשאר דכלם מגלחין אחר תפלת השחר ביום ל' לא אריך למעבד הכי. ויש להביא ראי' ממאי דאמרי' פ"ק דכתובות דף ג' ע"ב דתניא מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הרביעי וכו' ומסכנ' ואילך נהגו העם לכנוס בשלישי ולא מיחו בידם חכמים ובשני לא יכנוס ואם מחמת האונס מותר וכו' מאי סכנה אלימא דאמרי בתולה הנשא' ליום הד' תהרג נהגו לגמרי נעקריה אמר רבה דאמרי בתולה הנשאת ליום הד' תבעל לטפסר תחילה האי סכנה אונס הוא משום דאיכא צנועות וכו' ולעקריה גזרה עביד דבטלה ותקנתא דרבנן מקמי גזרה לא עקרינן. וכתבו התוס' וז"ל תקנה מקמי גזרה דרבנן כי פריך לעיל לעקריה לא משני תקנת דרבנן מקמי גזר' לא עקרינן כדמשני הכא משום דלעיל פריך ולעקרוה ויקבעו יום אחר כיון דאינו מכוון אלא להעביר' על דת כשיקבעו יום אחר נא יחושו ולא מעקירא תקנתא דרבנן הואיל ויהא יום א' קבוע אבל הכא פר"ך ולעקרוה ולא יהא שום יום א' קבוע שאם יקבעו יום אתי ובעיל באותו יום ולהכי משני מקמי' גזיר' לא עקרינן תקנתא דרבין שלא יהא שום יום א' קבוע עכ"ל, והנה מדברי התוס' מוכח דכי עקרי תקנתא דרבנן מיום אל יום שפיר דמי ולא שמה עקיר' ולכאור' יש להעיר דהא בריש מגילה אמרינן דאי ס"ד אנשי כנה"ג י"ד וט"ו תקון אתו רבנן ועקרי תקנתא דתקינו אנשי כנה"ג והתנן אין ב"ד יכול לבטל וכו' אלמא אפי' מיום אל יום נחשב' עקיר'. והרב פרי חדש בנימוקי מים חיים הקש' ממ"ש התוס' שם דף ה' ע"ב גבי מאי דאמרינן ובקש לעקור ט"ב ממקומו והקשו התוס' והא אין ב"ד וכו' ותירצו דרצה לעוקרו מטי ולקובעו בעשירי ומוכח דכי עקר מיום ליום אחר לא שמה עקיר' והא מריש מכילתין מוכח איפכא כדאמרן. והרב בני חיי בלקוטים הביא קושיא זו ופריק לה בתלתא פירוקי ויש בהם איזה גמגום לא ע"ט האסף. אמנם משמעתין לא קשיא דכיון דאיכא סכנה דאמרי בתול' הנשאת ליום הד' תהרג להכי שרי לעקור מיום אל יום והא מיהא מתקיימת בצד מה תקנת רז"ל אמנם התם בריש מגיל' בטעם קל לא עקרינן מיומא דתקינו רבנן. וכן בההיא דטפסר אי הוו עקרי מיום אל יום כיון דאיכא מקצת סכנ' וכיוצא שרי אלא דמאי דפריך ולעקריה בטפסר היינו לגמרי ולהכי משני גזרה עבידא דבטלה ותקנתא דרבנן מקמי גזר' לא עקרינן

הראת לדעת דאפי' מקמי שמדא לא עקרינן גזר' דרבנן לגמרי ואפי' מיום אל יום לא עקרינן אלא כי איכא סכנה כוללת או במקצת. וכ"ש בנ"ד כי לפי מנהג הזה עוקרין תקנת רז"ל מכל וכל שהם תקנו דבאב ואם גם שעברו ל' דבשאר מתים יגלח עוד יוסיפו צרה לגדל פרע עד שיגערו חביריו ולפי מה שכתב השואל בעירו עקרו תקנת רז"ל מכל וכל דא"וא ושאר מתים שוו בשעריהם וליכא אלא אמיר' קלה כמות שהיא מהחזן בעת שפסקו הל' דלא חשיבא כלום כי תקנת רז"ל שיצטער יותר על או"א משאר מתים ואמירת החזן מה זו עושה ומ"ש האחרונים לאסטניס דמועיל גערה ביום שלשים כבר כתבנו לעיל והדבר מבואר. ואם נפשך לומר ממקום שבאת תברא בצדה דשם פ"ק דכתוכות דף ג' מקמי הכי אמר רב שמואל בר יצחק לא שנו אלא מתקנת עזרא ואילך שאין בתי דינין קבועים אלא בשני וה' אבל קודם תקנת עזרא שבתי דינין קבועים בכל יום אשה נשאת בכל יום קודם תקנת עזרא מאי דהוה הוה ה"ק אי איכא בתי דינין הקבועים האידנא כקודם תקנת עזרא אשה נשאת בכל יום וכן פסקו הפוסקים ולדידן איך רב שמואל בר יצחק רצה לעסור נטוע תקנה קבוע' דאפי' משום שמדא לא עקרינן. אלא דכיון שהטעם של התקנה בטלה שבתי דינים קבועים בכל יום ממילא בטלה התקנה. והכא בנ"ד תקנת רז"ל היתה בימי האמוראי' שהיו מגדלים זקנם ואיסור התגלחת הי' לגלח הראש. אז תקנו רבנן שעל אב ואם יוסיפו על ל' עד שיגערו בו מפני שעל הרוב לא יהי' כ"כ צער על שער הראש אכן בערים האל שמגלחים זקנם כבר בל' יום הוא צער גדול וגנאי לשבת עם חביריו ותקנתם בטלה דע לך כי לא מחכמה שאלת על זה דהרי אסרו רז"ל לגלח בחש"מ כדי שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול. וידוע דבימי התנאים והאמוראים וזמן הגאוגים ואיזה זמן אחר הגאונים לא היו מגלחים זקנם כלל. כי הדבר מפורסם דבערי האיברופא נתהוה מנהג זה מאיזה זמן מפני סיבה לגוים ונמשך בעוה"ר לישראל בהכרח מפני גוים שנושאים ונותנים עמהם. ועתה בחול המועד שגדל זקנם מצטערים ומוולים