חיים שאל חלק ב ל

ושאל מחילה ונשבע שזה היה לרגעים מחמת הכתב שסבל מחויב שותפו להעביר החטא ולא יקום ולא יטור לבטל השותפות אלא ירחיב לבו לקיים שבועתו באמת וכתמים. ואם נפשך לומר דהרי אמרו בירושלמי בקמא והביאו הס מג והגמי"י פ"ב דתשו' דמוצ"א ש"ר אין לו מחילה עולמית. וזה שכתב בכתבו גנב וגזלן הוא הוצאת שם רע כמתבאר ממ"ש מהרש"ל בתשובה סי' כ"ח וסי' ק"א ומהר"ם מלובלין סי' מ"ו ובהא לא נאמר לא יהא המוחל אכזרי כמ"ש הסמ"ג ומהרי"ל ומהרי"ו והרב מהרש"ל בים של שלמה פ' החובל סי' ס"נ והרב תרומת הדשן סי' ש"ז ובכתביו סי' רי"ב ע"ש. מה אומר חדא כי הן בעון חולל"נו ובזמנינו זה דבר רגיל לומר על הסוחרים שהם גנבים וגזלנים ואין כונתם שהם גנבים וגזלנים ממש רק שיודעים לעשות תחבולות כמקח וממכר וחילופיהן עד שהם מרויחים. ועל כן אפשר שאין בזה דין מוציא שם רע ממש מאחר שרגילים בזה ואין כונתם לומר גנב וגזלן ממש א"כ לא יהיה חמור כל כך כדין המוציא שם רע הגם שודאי הוא איסור גמור. ועוד יש קצת זכות בנ"ד שהוא לא אמר לשותפו גנב וגזלן בפני עדים ולא אליו לבדו רק כתב בכתב ידו למי שכתב לו כך והשיבו על פי מדותיו וסבר שיהי' בסוד גדול ביניהם אלא שמקבל הכתב נתנו בכיסו וגם כתבים אחרים ונפל זה הכתב בדרך בבלי דעת ובא ליד שותפו. ובכי האי גוונא גרע ממוציא שם רע דעלמא והי' נראה למצוא סמך דהכתב גרוע מהדיבור משמעתא דשילהי פ' נגמר הדין במאי דיואב הרג אוריה על פי כתב שכתב לו דוד הע"ה ואמרו שם דעמשא ואבנר טובים דדרשו אכין ורקין שלא לקיים מצות המלך נגד התור' ויואב לא דרש. צדיקים שהן בפה ולא עשו והוא באגרת עשה. ומהכא משמע דאמירה בפה יותר חשובה מהכתב שמגדילים הענין שהן בפה שהוא יותר חמור ולא עשו והוא באגרת דקילא ועשה וה"ה בנ"ד שהיה בכתב קל הוא יותר מאמירה ויש לצרף לזה סברת עשרה שליטים שהביאם הרב כנה"ג י"ד סי' ר"י דסברי דנשבע בכתב אינו חייב לקיים ועיין בשו"ת נודע ביהודה ח"מ סימן ל' דף קל"ב ע"ג דלא זכר מלהקת הפוסקים שרמז הר' כנה"ג ועמ"ש בברכי יוסף א"ח סי' תפ"ט ע"ש ואין כאן מקום להאריך. אמנם כד דייסת פורתא עיניך תחזינה דהסבר' נראית איפכא דיכול האדם לדבר הרבה בפיו וכי יתפוס איש למדבר למה אמרת כו"כ יכחיש או יתקן דבריו באופן נאות כי הדברים פורחים באויר ועם כל זה הוי מוציא שם רע וכ"ש אם איש יכתוב ידו על ספר אין לו תקנה והוא חטאת קבועה וצ"ל כי שאני התם גבי מלכות דכך גזר ה' כל איש אשר ימרה את פיך פיך למעוטי כתב וכ"כ הרב גנת ורדים י"ד כלל ג' סי' ט' ע"ש ושבועה שאני דבעי ביטוי שפתים אך לענין שם רע חמור הכותב שם רע וא"כ בנ"ד שזלזל בכתב ודאי חמור כאלו אמר בפיו. ברם עדיין יש צד זכות לומר דלא דמי למוציא ש"ר דעלמא דמתכוין להוציא ש"ר. אבל הכא לא כיוון לכך רק השיב למי ששלח לו דברים כאלה על פי מדותיו ונמצא שהוא לא הוציא ש"ר וסבר שיהיו דברים מכוסי' וסתומים ולא עלה על לב שיאבד הכתב כי אדרבא הוא ציוה לו שתיכף לנטילה קדמה קריע"ה והאח לפניו. ומכל זה נראית סברא אלימתא דאין השותף שכתב הכתב בסוג מוציא ש"ר וככל אשר אמרנו וענינו וצריך למחול לו כמ"ש הרמב"ם כמדובר. ועוד נשמיעיניה מן הדא שכתב הרב תרומת הדשן סי' ש"ז ובפסקים וכתבים סימן רי"ב דטעמא דהירושלמי דש"ר אין לו מחילה היינו דדילמא איניש שמע באפוקי קלא ולא שמע בפיוסא וא"כ אם כתב ש"ר בסוד לאהובו מעיקרא הקול לא נשמע ובפרט בגוונא דנ"ד. ועוד הן בה שראיתי להרב פר"ח בא"ח סי' תר"ו שכתב וז"ל לשון הירושלמי פ' החובל אין לו מחיל' עולמי' ומיהו מסתברא שיבקש ממנו מחילה ואם מחל יש לו מחיל' אלא שכונת הירושלמי היא שאם אינו רוצה למחול עולמית דשפיר עביד ולא הוי אכזרי עכ"ל. וכבר קדמו הרב מהרש"ל בים של שלמה קמא פ' החובל סי' ס"ג שכתב וז"ל ומ"מ נראה שמדת ענוה וחסידות הוא שיכול לכוף את יצרו ולמחול במחיל' גמור' עכ"ל וכן מוכח מדברי הרב תרומת הדשן סי' ש"ז שכתב וז"ל ואם ירצה ראובן שלא למחול לו כלל ולנטור לו איבה על כך אינו עובר על מה שהזהירו רז"ל שלא יהא המוחל אכזרי וכו' ע"ש וכיוצא בזה כתב בפסקים וכתבים סי' רי"ב ע"ש. הרי דדייק הרב לומר ואם ירצה וכו' אינו עובר וכו' מכלל שאם רצה למחול אף למוציא ש"ר זכור לטוב ומחילתו מחילה. וכן דקדק מור"ם בהגה סי' תר"ו שכתב ואם מוציא ש"ר אינו צריך למחול לו. אינו צריך דייסא הא אם מחל יפה עושה ומחול הוא. ועל פי זה יש להרגיש על הרב שיירי כנה"ג סי' תר"ו שכתב על דברי מהר"י ווייל סי' קצ"ב וז"ל ומ"ש שאם הוציא ש"ר אין לו למחול הם דברי הסמ"ג וכו' והגמ"יי פ"ב מה"ת מהירושלפי (דפ' החובל) הדא דתימא בשלא הוציא עליו ש"ר אבל הוציא עליו ש"ר אין לו מחילה עולמית וכ"כ בתרומת הדשן סי' ש"ז ובכתביו סי' רי"ב וכתב הב"ח ומ"מ הנמחל לא יניח מלבקש מחילה עכ"ל ומפשטן של דברים משמע דאין לו למחול ואזהרתיה מהכא וכפשט הירוש' דקאמר אין לו מחילה עולמית וע"ז קאמר וכ"כ בתה"ד בכתביו. וק"ק דהול"ל דבתה"ד וכתביו משמע דאם ירצה יכול למחול כמו שכתבנו בעניותנו וכ"כ מהרש"ל ביש"ש כאמור. וכן נראה גם מדברי מור"ם כדאמרן וגם מדברי הרב בית חדש שכתב יש לו לבקש מחילה אפי' הוציא עליו ש"ר שמא ימחול לו עכ"ל משמע דאי בעי מחיל והרב שיירי השמיט סוף הלשון וכל כי הא הוה ליה לאודועי. אתה הראית לדעת דמדברי כל הגדולים מוכח דאם רוצה יכול למחול אף ש"ר ומ"ש בירושלמי אין לו מחילה עולמית היינו שאינו אכזרי אם אינו מוחל. ובנ"ד לכל הדברות ולכל האמירות הרי כותב הכתב שאל מחילה ונשבע. ושותפו מחל לו והסבירו פנים זל"ז וכמ"ש בשאלה. ואחרי כן מה מקום לטעון דרוצה לבטל השותפות הנמצא כזה מוחל ונוקם ארכבה אתרי ריכשי וכן לא יעשה

עוד יש לסיים השותפות דהרי כתב מרן בב"י סימן קע"ו דלדעת הרמב"ם אי שותף עבר טל תנאי השותפות או פשע אפ"ה אינן יכולין לחלוק אלא משלם מה שהפסיד והשותפות במקומו וכן פסק מור"ם בהגהה שם דין ט"ו וכתב ודלא כיש חולקין והוא המרדכי. ומינה שמעי' בק"ו לנ"ד דהרי לדעת הרמב"ם אם עבר ופשע וקלקל בשותפות אפ"ה אין השותף האחר יכול לבטל השותפות אף שעשה מעשה מקולקל. אלא דינא הוא דישלם מה שהפסיד והשותפות במקומו וק"ו בנ"ד כי לא היה מעש' ולא דיבור המזיק לשותפות רק דיבור שנגע בכבוד השותף דודאי אינו בטל השותפות. ואפי' לדעת המרדכי לא אמרה אלא במעשה ביש בגופו של השותפות אבל בנ"ד שהוא דיבור בעלמא ולא קלקל בשותפות אפי' בדיבור ודאי השותפות קיים ואין פוט"ר וכ"ש שכבר שאל מחילה ומחל לו והשתא חזינן כאלו לא היו דברים מעולם והשותפות הנה זה עומד כל הזמן אשר גבלו ביניהם. והוי יודע כמעט שעברתי על כל סעיפי הרב כנה"ג בסי' קע"ו ועל כל גדולי האחרונים שאחר הרב כנה"ג המובאים בס' חידושי סופרים כ"י ועל כמה ספרי אחרוני' הנדפסי' אחריו הנמצאים אתי במחיצתי ולא מצאתי שמץ מנהו מעין דוגמא לנ"ד. ומוכח דטענה כזו בנ"ד אינה טענה. (ומעין דוגמא כתב הרמב"ם בתשובה כ"י דאין להסיר שום ממונה ממינויו ואם יצא קול ונתקיים העדות אינו מן הדין להסירו אם קבל עליו מה שהוא חייב עכ"ד וכזה ראה וקדש בנ"ד)

ואגב אומר כי זה שנים רבות הי' לי הצעיר ויכוח עם גדול א' בשותף שעבר על התנאי ונמשך הפסד אבל היה גרמא והגדול הנז' ריבה וקבץ חבילות של תשובות להוכיח דגרמא פטור גם בשותף מתשובות מהר"ם הקצרות סי' ט"ו ומהרש"ך ח"ב סוף סי' ג' וססי' צ"א והרב המביט ח"ב סי' ד"ן והרב פרח מטה אהרן ח"ב סי' פ"ה. ואני ההדיוט אמרתי דאין מקום פטור באותו נדון לשותף משום גרעא. דלא אמרו ז"ל דגרמא פטור כשותף אלא בשלא עבר תנאי השותפות אבל אם עבר התנאי ומזה נמשך ההפסד אף בגרמא חייב. ואין ראיה שתשוב' הרב פני משה ח"ב ססי' מ"ט למתבונן בדבריו. ונהירנא דנתעצמתי בענין זה והודה הגדול הנז' לדברי וע' תשובת מהרימ"ט סי' ק"י. ולי הדל הדבר ברור דכשעבר על התנאי חייב אף אם הוא גרמא ולבסוף הסכים הגדול הנז' עמי. וזהו ריש מילין מן המו"תר בפי. ומורינו הרב בזרע אברהם ח"מ סי' י"ח כתב דהסכים בשתיקה מהני ולא זכר שהוא מחלוקת האחרונים ומהריב"ל והסמ"ע וסיעתם פליגי על מהרש"דם ומהראנ"ח ויעויין כמש"ל וכנה"ג ומשם בארה. והרב פרח מטה אהרן לא בא בפיו תשוב' מהרשר"ם דשתיק' כהסכמה. וממ"ש הרב כנה"ג מהדורא בתרא בח"מ סי' קל"ח ועיין באחרוני זמנינו. הן הן הדברים הנקנים באגב. ויהיה הקצר אמיץ והי' לכם לזכרון

מעתה נבא למה שנסתפק השואל אם הודה השותף מתוך מריבה לבטל השותפות אי סני בהא. ודע כי בזה ראיתי בחידושי דינים כ"י למורינו הרב מהר"י הכהן ז"ל שכתב בענין זה וראיתי להעתיק דבריו. וז"ל אם יהיה אופן הפיטור מתוך מריבה. מדברי מהרימ"ט סימן קי"ח מבואר שאינו כלום וכן נראין דברי הרב פני משה ח"א ריש סי' ע"ז ומבואר בדרכי נועם ח"מ סי' ג' ועיין במפה סס"י של"ג. ומזה דנתי בראובן ושמעון שנשתתפו בפתח סוחר בשותפות הסרסרות בשעבוד גופם וקנין ושבוע' שלא להתפרד ולהיותם שותפין ליטול חלק כחלק וכו' עד משך זמן מה. ובהמשך הזמן נפל הפרש ביניהם ודברי ריבות עד שאמר א' לחבירו מוחלין אנו זה לזה השבועה שיש בינינו לקיים השותפות והשיבו האחר הן וא"ל המתן עד שאביא עדים והלך וחזר אצלו וא"ל האחר אין רצוני למחול עד שאחשוב ושוב אמר דאינו מוחל. והשותף האחר טוען שמעת שא"ל הן הוחלה שבועתו. דאין הדין עמו מהטעם הנז'. ועוד שלפי הדקדוק מדברי הפוסקים נראה שצ"ל בפירוש הריני כאלו התקבלתי ואף לדעת החולקים וסתמי בפירושו נראה דהכא לא שייך לומר כאלו התקבלתי שהרי אין הריוח מצוי ועתיד לבוא הוא ואינו בידם ורשותם וגם לא ידע מאי דקמחיל. וההיא דמהר"ם אלשקר סי' צ"ח עיקר סך ההפרש ידוע היה אלא שגזרת הדיינים לא נודעה וכיון דהעיקר ידוע הוי דבר קצוב כמ"ש ז"ל לדעת הרמב"ם אבל הכא מי ידע מאי דמחיל ועדיפא ממה שהובא בפוסקים שהרי אינו ברשותם ולא בא לעולם ולא קציב ובסילוק מדבשב"ל יש מחלוקת וכולי האי שיפרש. ותו דהכא מדין מחילה אתינן עלה דמחילה כקבלה לפי דברי התה"ד לדעת מהרמ"א ובמחילה הסכמת האחרונים דאמרינן מי ידע דמחיל כיון דליכא מעשה ועיין בפני משה ח"ב סי' ל וסי'