חיים שאל חלק ב כח

הרי דהרב הנמקי ז"ל קא פסיק ותני דתרי שותפי לא מעכבי אהדדי ומבין ריסי עיני הראב"ד ז"ל נראה דמוקי לה בשני שותפין מדנפשיהו וכן מוכח מפי' הראב"ד ז"ל שהביא שם בס' אסיפת זקנים ביתר הסוגיא וכן מוכח מדברי הריטב"א ז"ל בחי' שהר"א מפרשה בשותפין מדנפשייהו וזה ברור וכן היה מפרש הר"א לדברי הרי"ף זיל בתרי שותפי וכדמוכחי פשטן של דברי הרי"ף ז"ל ואשמועינן הר"א ז"ל דמצי חד מעכב אאידך בגו זימני' ולא דמי לפועל ואי הר"ש די וידש ז"ל הבין דגם הרי"ף והר"א ז"ל מוקמי לה בקבלנים שקבלו עסקא מב"ה ס"ס איכא למידק עליה דגם בהא חידושא איכא דתוך זמנם מצי חד לעכב אחבריה ולא דמי לפועל וכדבעי' למימר קמן בס"ד, ותו דהן לו יהי דהוה פשיט' לן דמעכבי אהדדי מ"מ הוה מצי מוקי לה הרי"ף בקבעו זמן ולא תיקשי מאי למימרא דהו"א דמצי אמר ליה הב לי פלגו רווחא וקמ"ל דאידך מצי א"ל רווחא לקרנא משתעבד ואי א"נ אי מטי לך פסידא וכו' א"ל מזלא דבי תרי עדיף. ותו דמנ"ל להר"ש די וידש ז"ל דהרי"ף והר"א ז"ל מפרשי לי' בקבלנים ולא בשותפין דדברי הרי"ף והר"א ז"ל נראין דמפרשי לי' בשותפין וכ"נ ממ"ש הרז"ה ז"ל בס' המאור וז"ל מצאתי במקצת נוסחאות מדוקדקות ומוגהות הני בי תרי דקבילו עסקא בהדי הדדי ולזו הנוסחא דעתי נוטה שהענין נותן שממון של אחרים הוא ועם הפי' הזה אין אנו צריכים לכל הדקדוקים שדקדק בה הרי"ף ז"ל ע"כ הרי דהבין דהרי"ף ז"ל מפרשה בשותפין מדנפשייהו. ונראה מדברי המאור דסבר נה מר כהרב הנמקי ז"ל דשותפין דעלמא לא מצו מעכבי אהדדי ולהכי אוקמא בקבלנים. וממוצא דבר איכא למידק על הרב הנמוקי ז"ל דבגמר דבריו כתב וז"ל וה"נ כתב הרי"ף ז"ל בהלכות כשקבעו זמן א"נ שיש זמן ידוע למכור הסחורה וכו' ע"ש. ומכללן של דברים אמורים הראת לדעת דהרי"ף ז"ל לא אוקמה בקבעו זמן ולא זכר שם קביעות זמן כלל ואיה מקום מצא הנ"י ז"ל שכ"כ הרי"ף ז"ל. והנה מדברי הרמב"ם ז"ל דנקט למילתיה בשותפין נראה דמפרש לה לדרבא נמי בשותפין כפי' הרי"ף והר"א ז"ל. וחזה הוית להר' בני אהרן ז"נ בתשובה סי' ט"ל שהקש' דלהר"מ ז"ל וסיעתיה דס"ל דה"ה בשותפין דמעכבי אהדדי אמאי פירשו לדרבא בקבלנים ותי' דלשון עבוד עסקא הכי משמע ורבא סירכא דמימרא קמייתא נקט עש"ב וי"ל דמנ"ל להרב ז"ל דהו"מ ז"ל מפרשה בקבלנים דאף דמדברי מרן ז"ל הכי משמע מ"מ לא פסיקא לן מינתא ויכולים אנו לפרש דהר"מ ז"ל מוקי לה בשותפין וכמ"ש הרב ב"ח ז"ל וכן בדין דהר"מ ז"ל כל היום תמיד צדיק עת"ק סוגי' כצורתה ושמעתתא בפומיה ואלו הוה מפרשה בקבלנים. גם הוא הוה נקט מילתיה בקבלנים, ומ"ש הרב הנז' דעבוד עסקא הכי משמע. אחרי נשיקת הרצפה זה אינו דשפיר מצינן לפירושה בשותפין ויגיד עליו רעו בפ' אלו מציאות דף ל"א ופ' אז"נ דף נ"ט דעבוד עסקא איירי בשותפין וכמ"ש הב"ח ז"ל והא איכא סהדא רב' המאור דהוה קשה ליה לאוקומה בממון של אחרים עד דדק ואשכח בנוסחי דוקני דגרסי הני בי תרי דקבילו עסקא וכ"נ שהיתה גי' התוס' ז"ל ועיין במ"ש לקמן בס"ד. והנה התוס' ז"ל כתבו וז"ל וא"ת ואמאי נקט בכה"ג ולא נקט האי מאן דקביל עסקא מחבריה וי"ל לפי שהמקבל יכול לחזור קודם הזמן וכו' דפועל יכול לחזור בו וכו' ע"ש. ויש לדקדק דמאי ק"ל אמאי נקט בכ"הג די"ל דנקט בכה"ג לאשמועינן רבותא טפי דכל אלו החלוקות לא הוו שייכי בחד דקביל עסקא דלא שייך ביה חלוקת עסקא להדדי משתעבד ולא חלוקת מזלא דבי תרי עדיף וי"ל דקושטא השמיענו התו' ז"ל

אחרי כתבי ראיתי להרב בני משה ז"ל סי' ג' שדקדק על הרב הנמקי ז"ל כמ"ש דהרי"ף ז"ל אוקמ' בשקבעו זמן כמש"ל דהרי"ף לא אוקמה אלא בלא הגיע זמן מכירת הסחורה כנז' ושם ראיתי שדקדק בלשון הרי"ף ז"ל מרישא לסיפא וכתב דבדברי רבוותא דאתו למפסק דינא אין לומר נעשה ע"ש. ואשתמטיתיה מ"ש מהריב"ל ז"ל בח"ג סימן ס"ג שישב דברי הטור בתירוץ נעשה והביאו הכנ"הג בכללי שבסוף א"ח ע"ש ועיין פר"ח מ"א ח"א סי' ד'. עוד ראיתי להרב בני משה ז"ל שדקדק על הרב הנמוקי ז"ל במ"ש דמדאוקימנא לה במקבלים וכו' דלכך נקט במקבלי עסקא מב"ה משום דאמרי' דאפי' אמר נפלוג רווחא מצי אידך לעכב דרווחא לקרנא משתעבד ובממון עצמם יכול לחלוק הריוח כי לא נשתעבד אלא הקרן אבל הריוח למאי נשתעבד עש"ב. ונראה דאי מהא לא איריא דמצית לאוקומה בשותפי ולפרש כמו שפירשה הר"א ז"ל הובא בשיטה מקובצת ובשיטת הריטב"א ז"ל וז"ל ואי א"ל נפלוג רווחא רווחא לקרנ' משתעבד שמא יבא הפסד בקרן ויתמעט העסק מוטב שימלא הריוח את החסרון ויהי' העסק שלם עכ"ל. עוד ראיתי להרב הנז' שהק' על הנ"י ז"ל דמ"ש מההיא דפ' כל הגט דתנן בג' פרקים מוכרים וכו' למאי הלכתא לשותפי ופי' ר"ח ור"ת דעד זמן זה יכולים לעכב ואמאי התם אינו יכול לחזור ולחלוק עד הזמן כפועל וכו' עש"ב. ונראה דלא דמי ההיא דפ' כל הגט לדין הר' הנמקי ז"ל דאף דבקבעו זמן ס"ל דיכולים לחלוק בתוך הזמן כפועל מ"מ היכא דאיכא פסידא בחלוקה שחינו זמן מכירת הסחורה אף בסתם יכול לעכב כיון דאיכא פסיד' אם ימכרו הסחורה עכשיו ובמקום פסידא לא אמרו ועיין בסי' של"ג. וראיתי להרב מהרש"ך ז"ל ח"א סי' ל"ב שכתב דרש"י ז"ל שפירש בההיא דפ' כל הגט דהיינו שאינו יכול למכור שלא מדעת חבורו פליג על דין ר"ח ור"ת ואזלי בפי' דהך שמעתא עפ"י מה שפי' בשמעתא דהמקבל דלפי שיטת רש"י שם משמע דשותפין שנשתתפו אפי' לזמן יכול כל אחד לחזור בו כפועל ומ"ה פי' ההיא שמעתא בקבלנים ור"ח ור"ת אזלי בההיא שמעתא בשיטת הרי"ף. ויש לתמוה על התוס' דפ' המקבל פירשו כרש"י זלה"ה. ופ' כל הגט כתבו פי' ר"ח ור"ת והני תרי פירושי לא שייכי אהדדי עכ"ד. ויש לדקדק על הרב ז"ל דהואיל ובא לידי מדה זו אמאי לא הוקשה לו על הנמוקי ז"ל דס"ל דשותפי לא מצי מעכבי אהדדי וקבע דבריו אדברי הרי"ף ז"ל ואלו הרי"ף ז"ל פירש בההיא דכל הגט כפי' ר"ח ור"ת. ועל הרא"ש ז"ל דבפ' המקבל הביא דברי הרי"ף ז"ל וכתב דפירש"י הוא הנכון ואלו בפ' כל הגט הביא פי' ר"ח ור"ת ע"ש ועל הטור ז"ל שכתב בח"מ סי' קע"ו ס' כ"א א' מהשותפין שבא לישן פירות וכו' אין חבירו יכול לעכב וכו' וכן פירש"י שכל זמן שלא הגיע הזמן למכור אין א' יכול למכור בלא דעת חבירו וכו' ע"ש ואיך השוה פירש"י ז"ל להקודם כל זה הוה לי' להרב מהרש"ך ז"ל לאקשויי על פי מדותיו. ואולם לפום מאי דאמרן דאף מאן דס"ל דשותפין שקבעו זמן לא מצו לעכב אהדדי כדין פועל מודה בדין ר"ח ור"ת דכל דאיכא פסידא מצי לעכב כל הארש שפה אחד ודברים אחדים וגם הרא"ש ז"ל שכתב בהמקבל דפירש"י ז"ל הוא הנכון היינו בפירוש דשמעת' דדחיקא לי' לפרושה כהרי"ף ז"ל דסתמא קאמר רבא מצי מעכב ואי כפי' הרי"ף ז"ל כל כי הא הו"ל לפרושי מצי לעכב עד זמן מכירת הסחורה ומדסתם לה סתומיה בחר הרא"ש ז"ל בפירש"י ז"ל אמנם לענין דינא מודה בדינו של הרי"ף ולהכי הביא בפ' כל הגט פי' ר"ח ור"ת דלענין דינא ס"ל כותייהו ובפי' סוגית המקבל כבר גילה דעתו שם וכן ראיתי למרן ז"ל בב"י י"ד סימן קע"ז שכתב וז"ל וכתב הרא"ש כפרש"י וכתב שהוא הנכון וזה אינו ענין אלא לגבי פי' המימרא אך לענין הדין בין אם קצבו זמן בין לא קצבו אלא שהסחורה אם ימתין למוכרה עד זמן פ' יתוסף בה ריוח גם הרא"ש מודה דחברי' מעכב עליה כדאמרי' פ' כל הגט עכ"ל. ומיהו י"ל קצת בדברי מרן ז"ל בסיומא דמילתא שכתב כדאמרינן פ' כל הגט וכו' דאי מהא לא אריא שהרי יש פי' אחר והוא מה שפי' רש"י ז"ל דהיינו למכור שלא מדעת חבירו ואי הוה ס"ד דהרא"ש פליג אין סוגית פ' כל הגט מכריחנו לומר דהרא"ש ז"ל מודה. אמנם הו"ל להביא מה שהרא"ש שם פ' הגט הביא פי' ר"ח ור"ת. וי"ל דגם מרן זה כוונתו ומ"ש כדאמרינן פ' כל הגט היינו לפי מ"ש שם הרא"ש ועל דברי הרא"ש התם סמיך ופשוט. ועיין בס' פלפלא חריפא להרב תוספת יום טוב שהרגיש בדברי הרא"ש ז"ל כנז'. ובלאו הכי להתוס' ליכא לאקשויי דהכא פ' המקבל הוי סתם תוס' ואלו התם פ' כל הגט הן הן הדברים הנאמרים משם ר"ח ור"ת ז"ל. (וזו היא שקשה על הרב מהרש"ך איך לא זכר דברי מרן הבית יוסף). תו יש לדקדק על מהרש"ך ז"ל שכתב בפשיטות דרש"י ס"ל דשותפין שנשתתפו אפי' לזמן לא מעכבי אהדדי ואלו המרדכי פ' אז"נ סי' שכ"ו והגהמי"י פ"ד מהלכות שותפין הביאו תשוב' רש"י ז"ל שכתב וז"ל אם אדם חולק שלא לדעת חבירו לא הויא חלוקה וכו' ואעפ"י שחבירו מודה לו שחלק יפה אפ"ה כיון דלא ניחא לי' דתיהוי חלוקה לא הוי חלוקה וכו' ע"ש. ולפום ריהטא נראין הדברים הללו שס"ל לרש"י ז"ל כדעת הרמב"ם ז"ל דשותפין לזמן מצו לעכב אהדדי ועיין למהרי"ט ז"ל ח"א סימן ק"מ והרב פרח מטה אהרן ז"ל ח"ב סי' ע"ט

תו יש לדקדק על הרב הנז' דהכא בסי' ל"ב כתב דלפי שיטת רש"י הכא בהמקבל משמע דשותפין אפי' לזמן לא מעכבי ותמה על התוס' שהכא כתבו פירש"י זל ופ' כל הגט כתבו לדר"ח ור"ת שמכל דברי קדשו משמע דפשיט' לי' דרש"י והתוס' ז"ל כאן פ' המקבל ס"ל דשותפין לזמן לא מעכבי אהדדי ואלו בזה החלק עצמו סי' ע' הביא דברי מרן בב"י שדקדק מדברי התוס' והרא"ש פ' המקבל דדעתם כה"ני דשותפין לזמן לא מצו מעכבי והרב ז"ל יצא לקראת נשק ודחה דאפשר לומר דהתוס' והרא"ש ז"ן ס"ל דשותפין כיון ששעבדו נכסיהם זה לזה מצו לעכובי אהדדי והן נסתר מחמ"תו. גם בסי' ע' לא העיר לפי דרכו במה שפירשו התוס' והרא"ש ז"ל מימרא דרבא במקבלי' ולא בשותפין דעל דקדוק זה נראה דסמיך בסי' ל"ב לומר שרש"י והתוס' ז"ל ס"ל דל מעכבי והוא הדקדוק שדקדק הרב הנמוקי ז"ל. ואיברא דלדעת כל האחרונים ז"ל דגם התוספות והרא"ש ז"ל ס"ל כהרמב"ם ז"ל דשותפין בתוך זמנם לא מעכבי אהדדי ודלא כהנמקי ז"ל וכמ"ש מהרש"ך ז"ל סי' ע'. פש גבן ליישב דקדוק זה דאמאי לא פירשוה התוס' והרא"ש ז"ל בשותפין כאמור. אמנם אפשר לו' דרבותא אשמועינן במקבלים והוא דלפי מה שחילק מהרש"ך ז"ל בסי' ע' דדוקא במקבל עסקא ס"ל להתוס' והרא"ש דיכול לחזור וכדין פועל משום דאין לו אלא שעבוד גופו אמנם בשותפין דיש להם שעבוד נכסים אין א' מהם יכול לחזור בתוך זמן השותפות נובין ונידון בהני בי תרי דקבילו עסק' מב"ה אמאי לא מצי חד מינייהו לחזור