חיים שאל חלק ב כז

המיני' והמשכת האורות לדחות יניקת הסט"א וכיוצא דברי' העומדם ברומו של עולם והיינו דקאמר ר"ג כלום יש אדם וכו' באופן דלדעתי הקצרה אף אם ירצו לומר הלל לא יאמרוהו אחר תפלת י"ח. ושבח אני את רבני ליוורנו ז"ל יע"א שכאשר אירע להם שנת תק"ב לתפ"ץ צרת הרעש וניצולו. תקנו תענית ביום ההוא בכל שנה ובשבת קדש לומר הלל הגדול כ"ו כל"ח במקום שתקנוהו רז"ל בזמירות בנעימה וניגון יפה. ולא תקנו לומר הלל וכן ראוי לעשות והנלע"ד כתבתי

סימן יב דברים שהשבתי עליהן בקצרה. לפום ריהטא פני כלפי השואל את מקורו הערה. ובעת ההיא לפניו ילך דבר הא בדבר"א: מאי דקשיא ליה למר על דברתי מלכי צדק הרב משנה למלך ה' מלוה פ"א דין ה'. והוא דשם הביא תשובת הרב מהרש"ך ח"ג סי' פ"ז. על אודות האשה שיש לה נכסי מלוג אי בע"ח של הבעל מצי טריף מנ"מ של אשתו וכתב דהא תליא בפלונתא דקנין פירות אם הוא כקנין הגוף וכתב הרב מש"ל דלא שייכא הך פלוגת' הכא דהא דקנין פירות לא אתמר אלא לענין בכורים אבל ליקח נכסים בעד חוב הבעל דהבעל גופיה אין לו רשות למוכרן וליגע בהן זו אינה צריכה לפנים ואפי' למ"ד כקנין הגוף אין נו רשות לב"ח לטרוף מנ"מ של אשתו זה"תד. והקשה מר ממ"ש פ' השואל דף צ"ו שאל מהאשה ונשאל בעלה פלוגתא דר"י ור"ל אי קנין פירות כקנין הגוף דמי והרי הכא דאי אמרינן קנין פירות כקנין הגוף הו"ל שאלה בבעלים ופטור השואל וחלף אזל קרנא בעיני"ה עכ"ד מר הי"ו

וראש מלין אמר כי קבלתי מרבנן קדישי זקני שער בקושט' שידעו דהני מילי והמה בכתובים בס' משנה למלך ובפרט התמיהות על מהרש"ך זו שלפניו ואחריה רעותיה בדוכתי אחריני אינם מתורת הרב מהר"י רוזאניס ז"ל רק הני מילי היו כתובים בגליון מהרש"ך והן הן הדברים מהרב הגדול מהר"ר אברהם רוזאניס ז"ל הזקן מר דודו וחמיו של הרב גאון עוזינו מהר"י רוזאניס ז"ל ומתוך חיבתן העתיקן הרב מהרי"ר בכתב ידו בגליון. ועושה רושם הניכר לו שהם מתורת דודו וחמיו. והמסדר חשב שהם מהרב מהרי"ר וסידרם במשנה למלך. ובהא לא נפקא לן מידי. ולעיקר קושית כת"ר לי ההדיוט נראה דאין הנדון דומה לראי' דהתם גזרת הכתוב הוא אם בעליו עמו לא ישלם ואי קנין פירות כקנין הגוף הו"ל בעל הפרה והכי אמר רחמנא לא ישלם. משא"כ ליטול הבע"ח גוף נכסי מלוג בחובו זו אינה תורה דגוף הנכסים אינם שלו. אף דנקרא בעל דקנין פירות כקנין הגוף וזה פשוט בעיני. ומאי דסייעיה מר להרב מש"ל ממ"ש התוספות בבתרא דף ו' ע"א ד"ה קסבר וז"ל ויש לתרץ בדוחק גירסת הספרים דהתם סברא הוא שלא יועיל קנין פירות כקנין הגוף אלא שלענין לא יצא בשן ועין לאשה אבל לענין שיצא לאיש לא דלא אלים לפקוע קנין פירותיו את קנין גוף האשה שיצא לו לחירות עכ"ל ודבריהם כדברי הרב מש"ל עכ"ד. ומטיבותיה דמר אמינא דלכאורה מדברי התוס' הללו איכא למיקם עליה דהרב ז"ל דהרי התוס' התם מש"נו רבנן בדיבורייהו תרי שינויי אחריני והאי שינויא כתבו שהוא דוחק ולתרי שינויי אחריני אי קנין פירות כקה"ד אלים הבעל להפקיע גוף האשה. ומ"מ נראה דאין מכל זה טענה על הרב מש"ל דשאני הנהו דכתיב בעליו וכתיב עבדו ואי קנין פירות כקה"ד הו"ל עבדו ואיהו בעליו. ברם גוף נכסי מלוג לאו נכסיו דידיה הוו שיגבה מהן הבע"ח. אמנם ההיא דהשואל ק"ק עם ההיא דקמא דשן ועין דאף אי כקנין הגוף דמי לדברי התוספות אין מועיל שן ועין שהוציא הבעל להוציאו לחירות ולהפקיע קנין האשה לפי דברי התוס' בתירוץ הנז'. שוב ראיתי בתוס' קמא דף צ' ע"א שכתבו תירוץ הנז' בפשיטות. וראיתי בתשובת מהרש"ך הנז' שכתב דכיון דקי"ל קנין פירות לאו כקה"ד אין הב"ח יכולים לגבות ולא הפירות מההיא דבעל שמכר לפירות לא עשה כלום משום רווח ביתה ואחר כך כתב וז"ל אח"כ ראיתי בס' הג' של מהריב"ל שכתב בע"הת ואם נתנו ממון לאשה וכו' לא קנה גוף המתנה לעולם אלא אכילת פירות ואין בע"ח זוכה באכילת אותם פירות וכו' ע"ש וקשה אמאי לא כתב דדין זה מפורש בטור ח"מ סי' צ"ז סעיף מ"ו ופסקו מרן בש"ע שם דין כ"ו דאין הב"ח גובה מנ"מ (וצ"ל בכנה"ג והאחרונים): (ב) ואשר כת"ר ידידנו חד"ד ותימ"א על' דברי הרדב"ז בתשובות החדשות שנדפסו בויניציא סי' צ"ד שכתב דהטוען פרוזבול הי"ל ואבד אין מטילין בזה אפי' ח"ס דכיון שפותחין לו שמא פרוזבול הי' לך ואבד ש"מ דליכא ח"ס דלא ספינן איסורא לאינשי עש"ב. וקשיא ליה למר דכפי טעם זה תקשי למ"ד דמשבעינן ליה היכי ספינן ליה איסורא ע"כ דברי מעכ"ת. ואני בעניי אומר דטפי היה לו לכת"ר להקשות דכפי דברי הרדב"ז מאן דסבר דלא משבעינן ליה היינו מטעמא דלא שביק התירא וכו' ותפוק ליה מטעם דלא ספינן וכו'. אמנם לק"מ דבטענת שבועה אי משבעינן אי לא שפיר מצינן למימר דמשבעינן ליה ולא שייכא טענת הרדב"ז דלא ספינן וכו' דכיון דדינא הוא דנשבע ודאי נותן דעתו לישבע באמת ולא סמיך אפתיחת' דחכימי דפותחין לומר לו שמא פרוזבול הי"ל לך ואבד כי עינו ראה דמחייבינן ליה שבועה אבל ח"ס דקיל אתי למטעי ולא חייש לח"ס. ואולם הא קשיא עליה דהרדב"ז דלא זכר תשובת הרשב"א הביאה מרן בב"י דעל מבוכה זו ישב ולא עוד אלא דנקיט לה הרשב"א בלשון אפשר דאין מטילין ח"ס אלמא לא פשיטא לי' דאין מטילין ח"ס ואין ולאו ורפיא בידיה ואלו הרדב"ז פשיטא ליה דאין כאן ח"ס. ותו קשיא לי על הרדב"ז דבהך תשובה נקיט כמ"ד דלא משבעינן ליה ואפי' ח"ס ליכא. ואלו בראשונות סי' ק"ע פסק דנאמן בשבועה ע"ש וזהו שקשה על המלך דוד בשנותו את טעמו ומהריק"ש כתב משם הרדב"ז דאנן לא מחרימינן ע"ש ודוק: (ג) על המקשה עצמו לדעת מהרשד"ם א"ה סי' קפ"ג שכתב דמי שמת והיה חייב שכירות למשכיר ונמצאו מטלטלין תוך הבית המשכיר קודם לאלמנה דכיון דמטלטלי הבעל הם בבית קנאם המשכיר דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ע"ש ודבר זה במחלוקת הוא שנוי דהרי אמרו במציעא דף ק"ב הזבל של בעל הבית אילימא בחצר דאגיר ליה לשוכר ותורי דשוכר אמאי של בעה"ב וכו' לא צריכא בחצר דמשכיר ותורי דאתו מעלמא ופירש"י שלא השכיר את החצר. ודעת הרמב"ם דאעפ"י שהיא שכורה ביד השוכר חצר המשכיר קונה לו בתורי דאתו מעלמא כמ"ש בפרק ו' דשכירות דין ה' והראב"ד פליג וס"ל כרש"י זה"תד. נראה לי ההדיוט כעת דלק"מ דהא דרש"י והראב"ד סברי דאם השכירה אף בתורי דאתו מעלמא הזבל לשוכר דהו"ל חצר דשוכר דשכירו' ליומיה ממכר היינו בשוכר שקנה כדין קנין הקרקעות כדת מה לעשות. אמנם בנדון הרשד"ם השוכר לא קנה הבית כי היכי דנימא דהו"ל חצרו דשוכר ולא דמשכיר דהא בחזקה לא קנה דלא כיוון לקנות בחזקה ובעינן שיכוין לקנות דליהוי חזקה דהרי אמרו ביבמות דף נ"ב ופסקה הרמב"ם. פ"ב דזכיה דהעודר בנכסי הגר וכסבור שהם שלו לא קנה וא"כ לא קנה בחזקה, וכספו לא נתן. ושטר אפשר דלא הוה (ותשובות מהרשד"ם כעת אינם עמדי) ואת"ל דהוה אינו קונה שטר לחוד כמ"ש בח"מ סי' קצ"ה ומאחר שכן דינו של הרשד"ם אליבא דכולי עלמא דהשוכר לא קנה וקרקע בחזקת בעליה וחצר המשכיר קונה לו. א"נ דכיון שמת השוכר לכי אמרת דהאלמנה אינה חייבת כיון דהשוכר לא פרע אף דנשאר מזמן השכירות פקע זכותו והדר' בחזק' בעליה אחרי מות השוכר ובו בפרק קנה לו חצירו דמשכיר למטלטלי השוכר וצריך לראות הדברים בשרשן לחוקרן ולדורשן טעמן וממשן וכת"ר נפש ברכה תדושן: סימן יג בשותפין לזמן. אשר להם הריב מילי דמסתמן

שאלה שותפין לזמן שא' מהם בא לידו כתב אשר כ' שותפו למיודעו שהוא גנב וגזלן וכיוצא לפום חורפא. והי' כראותו השותף הזה כת"ב מרי"רי אשר כתב שותפו עליו אומר לבטל השותפות תיכף ומיד ושבועה אין כאן כיון שהשותף שבעיר אחרת מחזיקו לאיש תככים וגנב וגזלן. ובא מעירו השותף כותב הכתב וטען כי לא חל בו רק לשון הרע שכתבו לו ובעת כעסו דברים אלו פלטתן הקולמוס שלא מדעת ונשבע ש"ח מאד שהוא מחזיקו לכשר ונקי וצדיק ותיכף הכיר בטעותו ושאל ממנו מחילה ופייסו בדברי ריצוי מאד ושבועות חמורות. והשותף אחר עודנו עומד ואומר שנתבטל השותפות. ואת"ל שלא נתבטל השותפות צריכין אנו למודע"י אם בויכוחם כשא"ל שהוא רוצה לבטל השותפות הוא ענ"ה גם אומר אני כמוך אי סגי בהכי לבטולי השותפות כי עתה הוא טוען שהי' מתוך מריבה ולא מלבו אלא דברים בעלמא ומעולם לא עלה על לבו ולשון שרוע נקט והשותפות בתוקפו בכל זמנו יורינו המורה ושכמ"ה

תשובה בארש בראש ארי"ם קץ קולמסא אמרתי לעמוד קצת בדין שותפות לזמן אי מצו לבטולי ועיקרא דמילתא פ' המקבל דף ק"ה אמר רבא הני בי תרי דעביד עיסקא בהדי הדדי ורווח ואמר חד לחבריה תא נפליג וא"ל אידך נרווח טפי דינא הוא דמעכב וכו' עד מזלא דבי תרי עדיף. והרי"ף ז"ל כתב דמקצת רבוואתא דתו לדרבא והוא ז"ל כתב דהלכתא כרבא ומייתי מאי דאמרו פ' כל הגט בשלשה פרקים מוכרים את התבואה וכו' ואמר רבא לשותפי עיין בדבריו באורך. וראיתי בס' אסיפת זקנים שכתב וז"ל פירשה הר' כגון שיש זמן ידוע שהוא יפה למכירת העסק וכו' ואני מוסיף על דבריו ואפי' בזוזי כגון שקבעו זמן לשותפותם אם רצה הא' לחלוק בתוך הזמן השני מעכב עליו. הראב"ד. וצ"ע דמאי מוסיף על דבריו דאדרבא הריא"ף רבותא קמ"ל דאע"ג דאין להם זמן קבוע אין שומעין לו וכ"ש כשקבעו זמן ומ"ה לא מוקי לה כשקבעו זמן דאי הכי מאי למימרא. הר"ש די וידש. עכ"ל. ונראה דטובא אשמועינן הר"א ז"ל דהרי הרב נמוקי יוסף ז"ל כתב וז"ל ב' קבלנים שקבלו עסקא מב"ה וכו' עד זמן פ' וכו' אמר המחבר מהכא דמוקמינן בשותפין שקבלו עסקא מב"ה משמע דהא בי תרי דעבדי שותפותא אע"ג דקבעי זמן לא מעכבי אהדדי למפלג דלא גרע מפועל שיכול לחזור בו וכו' ע"ש.