חיים שאל חלק ב כו

רבינו האר"י ז"ל עצמו. וגם כי הרמ"ז ז"ל גדול כבודו עטרה בראש כל אדם מ"מ אני בער ולא אדע כי מה שלא גילה האר"י רבינו הגדול ז"ל אשר למד עם אליהו זכור לטוב באלו אמרו שלא לסמוך ושב ואל תעשה עדיף. ולכן אני אומר שיש לבטל תקיעות דקודם תפלה הנז'. וגם המקובל המופלא מהר"ש שרעבי ז"ל שמעתי מפיו פה קדוש שיש לבטל' ועשה מעשה וביטלה במדרש רב"ה הנוהגים על פי האר"י ז"ל. ותו לא מידי: סימן יא בדין אמירת הלל. בנס שנעשה לציבור אי"שור כולל

שאלה עיר אחד שנעשה לישראל נס אחד שניצולו מצרתם ותקנו שיתענו עשרה יחידים ובלילה יאמרו כל הקהל הלל גמור אחר י"ח וכן ביום אחר חזרת עמידה ונשאלתי מגדולי הק"ק אי שפיר למעבד הכי ושכמ"ה

תשובה לענין שאלה דשאילנא קדמיכון אני איני כדאי ששלחתם לי. אמנם לקיים שפיר גזרתם זאת אשיב הנה באמירת ההלל בלילה לכאורה הי' נראה דלא נכון לומר אותן המתענים שהם שלוחי הק"ק הלל בתענית דהא אמרינן בתעניות דף כ"ו דאין אומרים הלל אלא בנפש שבעה ובכרס מלאה וכן פסק הרמב"ם פ"א דתעניות דין י"ו צבור שהיו מתענין על הגשמים וירדו להם גשמים אם קודם חצות ירדו לא ישלימו אלא אוכלין ושותין ומתכנסין וקורין הלל הגדול שאין אומרים הלל הגדול אלא בנפש שבעה וכרס מנאה. ואם אחר חצות הואיל ועבר רוב היום בקדושה ישלימו תעניתן עכ"ל. ומדברי הרמב"ם הללו הוכחתי דכשירדו גשמים אחר חצות ישלימו תענית ולא יאמרו הלל וכן מוכח מדברי הרב המגיד כאשר ישפוט המעיין בצדק ודלא כמ"ש הרב פרי הארץ ח"ב סי' ה' דירדו גשמים אחר חצות והשלימו יאמרו הלל. והראיות שהרב הנזכר יביא בפריו אתר המחילה אינם ראיות כאשר ממעיינ"י הישועה ישר יחזו פנימו. וכ"כ הריטב"א בחידושיו וכן כתב הרב אליהו רבא בפירוש. וכמו שכתבתי בספרי הקטן ברכי יוסף סי' תקע"ה ע"ש. ומאחר שכן הני עשרה שהם בתענית והם שלוחי הק"ק והתענו ולמדו כל היום לזכות הק"ק איך יאמרו הלל רעבים גם צמאים. ואם נפשך לומר דכל הקהל יאמרו הלל והני עשרה לא יתיצבו הוללי"ם. זו אינה תורה שלהיותם שלוחי הק"ק לכפר בערם יסובו אחור שלא לשמוח בשמחת הצבור. אמנם הא בורכא היא דמ"ש אין אומרים הלל אלא בנפש שבעה וכרס מלאה הוא דוקא על הלל הגדול הודו לה' כי טוב וכו' דזהו הלל הגדול כמ"ש סוף פסחים וכן דקדק הרמב"ם בלשונו וכתב שאין אומרים הלל הגדול אלא בנפש שבעה אלמא דוקא הלל הגדול ומ"ש בש"ס שאין אומרים הלל על הלל הגדול שאמרו במשנה קאי. וכן פירש"י אלא בנפש שבעה מתוך שכתוב בו נותן לחם לכל בשר נאה להאמר על השובע. וא"כ בהלל דעלמא לא בעינן נפש שבעה וכרס מלאה. אמנם נראה דאין לתקן לומר הלל בלילה בצבור דכיון דלא תקון רבנן לומר בימים שגומרים ההלל שהוא מצוה מדברי סופרים כמ"ש הרמב"ם פ"ג דה' מגילה. ומה שדקדקתי בקונטרס יעיר אזן דף ע"א ע"ב ממ"ש בתעניות דף כ"ח הללא דבריש ירחא לאו דאורייתא והזכירה הרמב"ן בס' המצות שרש א' ע"ש. אח"כ ראיתי שהרב לחם משנה שם נרגש מזה ונדחק ע"ש ובין לדעת הרמב"ן ובין לדעת הרמב"ם עיקר מצות הלל הוא בימים שגומרים ההלל בי"ט וחנוכה ולא תקון לומר הלל בלילה א"כ אפוא לא נכון לצבור זה שנעשה להם נס לומר ההלל בלילה. ואל תשיבני ממנהגנו שאומרים הלל בליל פסח אחר ערבית והוא ע"פ מסכת סופרים. דהתם יש סוד גדול על דרך האמת והוא מוכרח לומר הלל הגדול בעת ההיא כידוע לאשר הריחו בסוד ה' ומגויית האר"י רדה דבש ואין ראי' ממה שלא הזכירוהו פ"ק דערכין דף י' וכמ"ש הרמב"ן בס' הלקוטות דף י"ד ע"ד עמ"ש בברכי יוסף סי' תפ"ז אבל בלילי י"ט אחרים ולילי חנוכה לא תקון לומר הלל בלילות. וא"כ מהיכא תיתי בנס קהל פרטי שיאמרו הלל בלילה מאי דלא תקנו בי"ט דכל ישראל. ובכלהו מילי צריכים אנו לעשות כמעשה הראשונים וכההיא דאמרינן בברכות דף ט' ע"ב האי יהיו לרצון אמרי פי משמע לבסוף ומשמע מעיקרא מ"ט תקנוהו רבנן אחר י"ח אמר רב יהודה בריה דר"ש בן פזי הואיל ולא אמרו דוד אלא אחר י"ח פרשיות וכו' וכיוצא בזה אמרו שם דף כ"ט ע"א הני כ"ד דתעניתא כנגד מי א"ר חלבו כנגד כ"ד רננות שאמר שלמה בשעה שהכניס ארון לבית קדש הקדשים אי הכי כל יומא נמי נמרינהו אימת אמרינהו שלמה ביומא דרחמי אנן נמי ביומא דרחמי אמרינן להו. ומעין דוגמא איכא טובא שהיו מדקדקים ומשתדלים לעשות על דרך שעשו הראשונים. ועל אחת כמה וכמה אנן יד עניי דאיבעי' לן למעבד כדתקון רבנן וכי היכי דאשכחן דבימים טובים וחנוכה שקורין ההלל לא תקון למימריה בלילות גם אנו אין לנו לאומרו בלילה וזהו בכללות טעם מספיק שלא לאומרו בלילה ואין ראיה ממ"ש הריטב"א בחי' תעניות סוף דף י"ב על הלל הגדול ע"ש ודוק. איכו השתא ניחזי אנן על אמירת ההלל ביום משום נס הנעשה לקהל עדת ישראל אשר בעיר אחת אי שפיר דמי. ואני אענה כי הנה אמרינן בפסחים דף קי"ו ע' א הלל זה מי אמרו נביאים שביניהם תקנו להם לישראל שיהיו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהם ולכשנגאלים אומרים אותו על גאולתן, וכפ"ז היה נראה דשפיר נאה לתקן לומר הלל כשנעשה נס לקהל ישראל בעירם ונביאים הראשונים כך תקנו. אמנם לבי מהסס טובא שלא ראיתי להרי"ף והרמב"ם והרא"ש שכתבו זה שיש לומר הלל כשהצבור נושעים מצרתם ואם הדברים כפשטן הי' להם ללמדנו דין זה. ועלה על לבי לומר דאפשר דסברי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש דתקנת נביאים היתה כשנעשה הנס לכל ישראל דוקא. אבל עתה כי הן בעון עם ישראל מפוזר ומפורד ואיתרחיש ניסא לקהל ישראל אשר בעיר אחת בזה לא תקנו נביאים לומר הלל ומשו"ה השמיטוהו. והכי דייקי דברי רש"י שפירש שם וז"ל ועל כל צרה שלא תבא עליהם לישנא מעליא הוא דנקט כלומר שאם חס ושלום תבא צרה עליהם ויושעו ממנה אומרים אותו על גאולתן כגון חנוכה עכ"ל. מוכח מדברי רש"י ז"ל דהתקנה לא היתה אלא על תשוע' כל ישראל מן צרתן ומש"ה כתב כגון חנוכה דאי סבר רש"י דכל צבור שבכל עיר כשנושעים מצרתן יאמרו הלל וזו היא תקנת הנביאים לא הול"ל כגון חנוכה דלמאי כתביה והלא הדברים פשוטים דאם ח"ו באה צרה ונושעים יאמרו הלל ומה חסר לנו להבין דקאמר כגון חנוכה ואמאי לא חש שנבין דוקא תשועת כל ישראל כגון חנוכה. והגם שיש לצדד איזה צד. נראה ברור דדעת רש"י דלא תקון אלא כגון חנוכה דהיה תשועת כל ישראל וזו דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שלא הביאוהו. ובהכי אתנח לן דכמה צרות היו לשונאי ישראל עיר או מדינה ונעשה להם נס ויש שקבלו י"ט בו ביום ויש שעשו מגילה ולא שמענו שקבעו לומר הלל. אמנם ראיתי להרב המאירי ז"ל בחיבורו כ"י סוף פסחים שכתבו ז"ל כל יחיד שאירעתהו צרה רשאי לקבוע עצמו לומר הלל באותו יום אלא שאינו מברך וכן הדין בכל צבור כך הי' יסוד נביאים על כל צרה כשנגאלים ממנה עכ"ל (כפי אשר כתבתי בזכרונותי) הראת לדעת שדעת הרב ז"ל שהדברים כפשוטן דכל צבור בכל מקום על תשועתם יאמרו הלל. וגס יחיד סבר הרב ז"ל שאם נעשה לו נס וניצול רשאי לקבוע לומר הלל באותו יום. ונראה מדברי הרב שגם צבור לא יברכו על קריאת ההלל שקורין בתשועת נפשם מיד שונא דמוכח דהשוה צבור ליחיד ומדסת' ש"מ דאף לפי דעתו גם צבור לא יברכו. ושמענו שהרב הכולל ח"ק כמהר"ר יוסף פייאמיטה ז"ל תיקן בקהל עדתו שיאמרו הלל כשניצולו מצרתם. ונראה דסמך על פשטא דשמעתא דפסחים. (כי הרב המאירי הוא בכ"י ולא נמצא שם). אמנם לדעתי הקצרה לא מוכח מהפוסקים ז"ל הכי ולא סברי כהרב המאירי ז"ל. והכי נקיטי רבני ישראל מדורות ראשונים ואחרונים שלא תקנו לקרות ההלל בתשועת ה'. שוב ראיתי בתוס' סוכה סוף דף מ"ד ובסמ"ג ה' חנוכה דמפורש בדבריהם שתקנת הנביאים היתה בתשועת כל ישראל כגון ישראל על שפת הים וכשניצולו מכל מלכי כנען. אמנם עיניך תחזינה מ"ש התוס' והסמ"ג במ"ש בתעניות דף כ"ח יחיד לא יתחיל דיש כמה פירושים והאריך הרא"ם והאחרונים הלא בספרתם ואין המקום אתי לעמוד על דבריהם. ומשו"ה לא תקנו רבני הדורות שיאמרו הלל בתשועתם דאיכ' כמה סברות כההיא דתענית והתקנה לא היתה אלא כל ישראל. והרב מהר"י פייאמיטה סמך על מ"ד דכל זה הוא בברכה ולכן תיקן לומר הלל בלי ברכה. ובס' החרדים הביא דברי רבינו משה מאור הגולה ז"ל שהיה בצער גדול בים מאר וכשניצול קיבל תענית בכל שנה ואח"כ ביום אחר שמחה וי"ט ותפלה ומשלוח מנות וכל זה לו וזרעו ע"ס כל הדורות ע"ש באורך דף ס"ז שכך מצא בשטה וכו' ע"ש. ואני הדל בא לידי שטה זו וראיתי שהם דברי הרמב"ם ז"ל וכמ"ש בשם הגדולים ח"א ומדבריו של הרמב"ם הראת לדעת דלא תיקן לומר הלל אפי' בלי ברכה ובדילוג. וכבר מדברי הרמב"ם הללו אני ההדיוט הכרעתי כסברת הרב מהר"ם אלשקר ז"ל סי' מ"ט דמי שקבל לעשות י"ט ביום הצלתו מצרה קבלה הוי וכו' והרב פר"ח במנהגי איסור חלק עליו ע"ש ומעשה רב של הרמב"ם קרי בחיל כמהר"ם אלשקר ז"ל. ולכל הדברות ולכל האמירות נראה שלא יאמרו הלל אחר תפלת י"ח כדרך שתקנו בי"ט ור"ח דאע"ג דכתבנו לעיל לדקדק לעשות כמעשה הראשונים. בזה נראה לדעתי הקצרה דצריך ליזהר שלא לאומרו במקום שאומרים ההלל בי"ט ור"ח כי נודע כי כל עניני התפלות בנוי ומיוסד על אדני רזי עולם כמו שנראה מספר הזהר הקדוש ומכתבי רבינו האר"י זצ"ל דהכל מתוקן ומסודר בכונות עליונות. ורז"ל תקנו שיאמרו ההלל אחר תפלת י"ח לסוד נכמס. ואנן הדיוטות אנן ולא ידענו אי אמירת הלל זה מישך שייך במקום הזה. ובזה תבין מה שאמרו בברכות סוף דף כ"ח אמר להם ר"ג לחכמים כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים עמד שמואל הקטן ותקנה. ולכאורה יפלא על גדולי ישראל ר"ג וחכמים מה חכמה זו לתקן דברות שתים בלשון הקדש ומה קאמר רבן גמליאל כלום יש אדם וכו' והלא התנוקות שיודעים לשון הקדש יכולים בנקל לתקן אותה אמנם להיות כל אות ואות מהברכות סו"ד שתלו ביחוד וזיווג המדות לכן צריך חכם גדול ורוח הקדש שורה עליו לכוין הדברים לפי סודן לידע פגם