חיים שאל חלק ב כד

לבע"ד או יעלה עמו לא"י וכן אם תפס לא מפקינן מיני' וכו' עש"ב והכא הטור הביא דברי הרמב"ם וגם הר' כנה"ג בסמוך הזכיר תשו' הריב"ש הלזו אות ס"ב ואיך הרב ז"ל לא פשיט ספיקיה כאמור. אמנם נראה דיש לדחות ראיה זו דשאני התם בתביע' הבשת ונדון הריב"ש דאיברא דאם היה מודה ובא עד קיצו חיוב ממון מגודא רבא דשדו עליה בר נח"ש הוא. האמנם בגוף הקנין בנדון הריב"ש אם הודה פטור ועטיר דליכא משיכה. וכן בבשת בח"ל ליכא סמוכים והשבוע' דנדון הריב"ש והנדוי בנדונו ובבשת. אתי עליה מצד אחר מצד השבועה ובבשת ממנהג הישיבות כמ"ש הרמב"ם פ"ה דסנהדרין. ואפי' כי יקרה דתפס דאפוקי לא מפקינן הוא לאחר זמן אמטול הכי קרינן ביה אם הודה אינו מתחייב ממון. אמנם בנדון שלנו יש פנים לומר דבקנינו בכסף קנה מן התורה ורבנן הפקיעו קנינו כל דלא משך ורמו עליה מי שפרע ונפצא דאיסורא מכח הקנין וגוף הדבר בעצמו ואינו יכול לישמט מגיף הדבר והקנין אלא באיסור שתלוי בו ואינו חץ ממנו. [וכבר כתב מרן בבית יוסף סי' קל"ח ופסקו מור"ם שם בהגהה דין ה' דאם התנו דמעות יקנו קנו. ומה שהקשה שם הרב שפתי כהן מדברי הריטב"א דאם אמר לקנות במסירה בענין שאינו קונה לא קני החילוק ברור. ולא הי' צריך הרב ש"ך להביא מהריטב"א שכ"כ הר"ן ומור"ם בהגהה שם דין ט' פסק כן ומוכרח דס"ל למור"ם דאינו ענין לזה וכמו שכתבנו בעניותנו במ"א]. והדמי"ן יתעבד זכר לדבר לאיסור' דנפיק מיניה ממונא דאינו נשבע לדעת הר' מהר"ר איסרלן בפסקיו סי' ל"ז כל דעיקרו באיסור. וה"נ כל דבעיקר אינו מתחייב ממון אלא דאתינן עניה מצד הנדוי והשבועה לא מקרי אם הודה מתחייב ממון או עושה איסור. ולכל הדברות ולכל האמירות קשה על הרב כנה"ג דבו בפרק עסיק בדברי הרמב"ם שהביא הטור ותשובת הריב"ש ואמאי לא אייתי לנדונו ואי נמי סבר כדדחינן. אין החילוק כל כך פשוט דיכחידנו תחת לשונו. ואפשר להביא קצת ראיה לנדון שלנו דאין משביעין אותו מתשובת מהר"מ הביאה המרדכי פ' הגוזל בתרא סי' עק"ב דאם עני תובע לעשיר נדרת לי כך וכך דהעשיר נשבע והביאו הש"הג פ' המקבל והש"ך בסי' פ"ז. וכבר ידוע דכתבו האחרונים הרב מהראנ"ח בראשון סי' קי"ח ומורינו הרב זרע אברהם י"ד סי' ל"ב דאסורא איכא במחוסרי אמנה ולדעת מהר"ם מינץ סי' ק"א מכרזינן ליה. ולדעתם גם באומר לעשיר לתת מתנה מועטת איסור איכא ומה לי איסירא זוטא על דרך דאמרינן בעלמא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת ואפ"ה מהר"ם לא כתב אלא עני תובע לעשיר דאינו יכול לחזור ב אבל בעשיר לעשיר אף דאיכא אסורא דמחוסרי אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו אינו נשבע שאין בהודאתו חיוב ממון וה"ה למי שפרע

ואחזה אנכי להרב מש"ל פ"א דטוען דין ט"ו שהביא תשובת הריב"ש דמוקי מילתיה אפי' אליבא דהרא"ש וכתב וז"ל ואין נראה כן מדברי הרא"ש בתשובה כלל י' סי' כ' שכתב על א' שנשבע לאשתו שלא יצא כי אם ברשותה והוא טוען שפטרה אותו מן השבועה וזאת אומרת שלא פטרה אותו וכו' הוא נאמן וכו' והכא לא שייך לחייבו שבועה שהרי כבר נשבע שלא יצא כי אה ברשותה והוא אומ' שפטרה אותו ואם הוא משקר הרי הוא עובר על שבועתו שאין שבועה חל על שבועה ואם איתא כדברי הריב"ש שאפי' הרא"ש יודה כאן שאין משביעין אותו ת"ל דכיון דאף אם יודה אינו חייב ממון ולפיכך לא ישבע אלא ודאי כדאמרן עכ"ל. ונראה שכונת הרב לומר דהרא"ש לא פליג אעיקר דין זה דהרמב"ם דטוען טענה שאפי' אם יודה אינו חייב ממון אין משביעין אותו וסבר הרא"ש דמשבעינן לי' וזהו שקשה על הריב"ש דמהדר לאוקומיה דיניה דההוא גברא אפי' אליבא דהרא"ש והלא הרא"ש פליג בעיקר דין הרמב"ם. ואם זה כונתו ק"ק דהרי הטור בסי' זה כתב דברי הרמב"ם בסתם הול"ל שאביו חולק עליו כי אורחיה. ותו ק' דלא זכר שהרא"ש כתב כהרמב"ם כלל ס"ו ס' י' וז"ל מה שטוען ראובן על שמעון שיתן נו ריוח החוב שהי' לבנו עליו ואמר שכך התנה עמו וכו' נ"ל ששמעון פטור מליתן לו ריוח ואף שבועה אין צריך כי נרא' לפי הענין שאף לדברי ראובן לא הי' תנאי זה בעת שנתחייב שמעון החוב ואף אם אמר שמעון אח"כ דברים בעלמא נינהו בלא קנין ויכול לחוור בו וכיון שהוא כופר א"צ שבועה מאחר שהיה יכול לחזור בו אם היה מודה עכ"ל עין רואה דדעת הרא"ש כהרמב"ם ולדברי הרב מש"ל הני בי תרי דהרא"ש סתרא"י נינהו אבל בקושטא נרא' דהרא"ש בשיטת רבו מהר"ם אמרה שכתב המרדכי משמו פ"ק דמציע' דאפי אמילתא דאיסורא משבעינן ליה ולא כאשר עלתה על דעת מהרא"י בפסקיו סי' ל"ז כמדובר לעיל אלא בכל מידי משבעינן ליה וכפשט דברי מהר"ם הביאם מרן בית יוסף סי' ע"ה מחודשין י"ב וכאשר הכריע הרב ש"ך סי' פ"ז ס"ק נ"א בראיות ברורות והיינו דכתב הרא"ש כלל יו"ד סי' ב' הנזכר דאינו נשבע בנותן טעם דאין שבועה חל על שבועה דאי לאו הכי משבעינן ליה כי האף אמנם סבר הרא"ש דכל שבהודאתו אינו מתחייב ממון אינו נשבע ה"ד כאשר התובע יצא לטעון דממונא אית ליה גביה בהא הוא דאמור רבנן בטעמ' דמאחר דהתובע דורש דמי"ם ואם הודה דינא יתיב מסלקי' את הדמי"ם דין הוא הד"ר הודרניה השתא נמי דכפריה לא ישבע. ואולם היכא דאעיקרא קאי בעל דיניה משום דררא דאיסורי כי ההיא דכלל יו"ד הנז' וליכא דררא דממונא כל עיקר אי לאו משום דאין שבועה חל ע"ש משבעינן ליה. וחזה הוית למורים בדרכי משה סי' פ"ז אות י"ד שכתב וז"ל כתוב בתשובת הרא"ש כלל י' סי' ב' מי שנשבע לחבירו ליתן לו וזה תבעו והוא אומר שמחל לו שבועתו א"צ לחזור ולישבע. ועיין בתשו' הריב"ש סימן שמ"ד שהאריך בזו עכ"ל וק"ק דהרא"ש בתשוב' ההיא לא קאי אנשבע ליתן כלל רק כי השבע השביע ואל האשה אמר לא יוכל צאת"ו בלתי רשותה כמבואר. ואם נפשך לומר דהרב ז"ל מפקנא אית לי' הכי מתוך דברי הרא"ש. זה דבר חדש ואין דרך מרן ומורים כן רק הדברים עתיקי"ם כאשר המה כמפורסם. ותו אחרית דבר שכתב מור"ם א"צ לחזור ולישבע משתמען מילוהו מטעם דאין שבועה חל על שבועה ובנדון שכתב ל"צ להאי טעמא דאפי' תימא דשבועה חל ע"ש הכא דהוא תביעת ממון ואם היה מודה לא הי' מתחייב ואף דאם הודה ב"ד מעשין אותו מכח שבועתו כבר הורה הריב"ש והם דברי הרמב"ם דגם בזו אינו נשבע כמש"ל גם על שסיים ועיין בהריב"ש יש להעיר דלפי דבריו הריב"ש פליג כמבואר מתוך מה שכתבנו בעניותנו

וראית להרדב"ז בתשו' כ"י סי' ב' אלפי' תל"א שכ' על אשה שאמרה קדשתני והוא מכחישה וטוענת שישביע הו על זה ויש מי שהורה דמשבעינן ליה וכתב הרב ז"ל דאין זו הוראה נכונה שכל טענה שאין בה דררא דממונא לא תיקן רב נחמן שבועת היסת דאף אה הוא מודה שקדשה אינו חייב ממון. ותו דאם יש עדים שקדשה אפי' יכחישם ראובן כופין אותו לכנוס או לפטור. ואי אין עדים אפי' מודים אין כאן קדושין ואפי' בעד א' ושניהם מודים רוב הפוסקים אומרים דלא חיישינן. ואם היא אומרת קדשתני בעדים והלכו למ"ה ומודה מקודשת דמ"ל לשקר אי בעי מקדש לה בפנינו. אך אם הוא מכחישה והיא שויתה אנפשה חתיכה דאיסורא והיא רוצה להשביעו לא משבעי' ליה דכל טענה שאינה מחייבת ממון אינה מחייבת שבועה אלא תשב עד שתלבין ראשה או תרצה אותו עד שיפטרנה זהו תורף דבריו (כפי אשר כתוב בזכרונותי) וכ"כ מור"ם סי' פ"ז בהגהה ונמשכו אחר דברי מהרא"י. וכבר כתבנו דהרב. ש"ך הוכיח במישור בראיות ברורות דאף כשעיקר התביעה איסור נמי משביעין וכן נראה מתשו' הרא"ש כלל י' וכמו שכתבתי בעניותי בסמוך. ועוד נראה להכריח קצת כן מדברי מהר"ם עצמו בתשובותיו ד"פ סי' של"ח וז"ל והמחייב שבועה ואמר נשבעתי בב"ד פ' והלכו להם למדינת הים נאמן דלא גרע מפרעתי דנאמן אבל שבועת היסת איכא דלא גרע מאין לך כלום בידי למאן דמחייב לי' שבועת היסת דטפי איכא דררא דממונא הכא מהתם עכ"ל. הרי דהכא עיקר התביעה אינה ממון אלא שישבע לו וטוען שכבר נשבע ואפי מודה לתובע שלא נשבע אינו חייב אלא שבועה ואפ"ה כתב דכיון דאיכא דררא דממונא כלומר שמה שנתחייב שבועה מראש מקדם הי' על תביעת ממון נשבע. ולפום ריהטא זה נגד מ"ש מהרא"י בעד מהר"ם דכשעיקר התביעה אינה ממון אף דנ"מ ממונא אינו נשבע. ויש לישב. ומ"מ נראה מדברי מהר"ם בתשובה הנז' דדוקא כי איכא סרך ממון נשבע ולכא רה הוא נגד מה שנראה מתשובת הרא"ש הנז' דאף דליכא דררא דממונא כלל נשבע. וכן נראה ממ"ש בשו"ת מהר"ם הנז' סי' שפ"ד על שמעון שטען על ראובן הכיתני וראובן משיב להד"מ דפטור בלא שבועה כי אין אנו מוצאים שום שבועה אלא היכא דאיכא דררא דממונא וכו' ועוד ראיה כי אין מטילין שבועה כי אם במקום שאה הי' מודה ה' חייב רמינן שבועה עלה כי היכי דלודי אבל בנדון זה אפי' היה מודה שהכה חבירו מה הי' חייב וכו' ע"ש הרי שכתב דאין אנו מוצאים שום שבועה אלא היכא דאיכא דררא דממוגא וכ"כ המרדכי פ' החובל סי' פ"א וז"ל על דבר הקנטורים שבין לאה לראובן אלו היו עדיה וכו' הי' לקהל לקונסו וכו' ועכשיו שאין עדות והוא אומר להד"ם די לה בכך ושבועה לא נתקנה בדיני קנסות כאלה אלא על תביעת ממון בין ללישנ' קמא בין ללישנא בתרא וכן על חירוף שוכני עפר וכו' אבל עכשיו שכופרת פטורה אף בלא שבועה כדפרישית עכ"ל ומ"ש בדיני קנסות כאלה אפשר דכונתו כאלה דאינו ברור תביעת ממון דאפשר הקהל ילקוהו ויפטר א"נ דהקנס הוא לצבור לא להמתבייש כמ"ש הוא עצמו בתשו' סי' שפ"ד בסופה (ומיהו התשובה ההיא נראה קצת שאינה ממהר"ם ע"ש) א"נ קנסות כאלה לאפוקי קנסות המפורשים בש"ס ובא"י ועיין בשו"ת הריב"ש סי' שמ"ד. ובשו"ת מהר"י קולון סוף שורש קפ"ז. ועיין מה שפסק מרן בש"ע ח"מ סי' צ"ג דין ט' וסי' צ"ד דין א'. ועיין מה שכתב הרדב"ז בתשו' הנדפסות סי' שפ"ו ויש לחלק ועמ"ש בשו"ת מהר"ם ר"פ סי' של"ח. ובסוף דברי תשו' הרדב"ז צריך ישוב קצת ועמ"ש הרא"ש כלל י' סי' ב'. ודוק כי קצרתי. סימן ט בדין אשת כהן שנאנסה אם חולצת. קינ"א דשומשומני היא מוצאת

נסתפק הרב הנמוקי באשת כהן שנאנסה אם חולצת ותמהו עליו הרב בית חדש והר' בית שמואל סי' קע"ג ס"ק י' דהא