חיים שאל חלק ב כג

משתכל הוית לשב"טך פעלת פלאות עדותיך מאי דקשיא ליה למר על רבותינו בעלי התוספות שכתבו בזבחים דף צ' ע"ב ד"ה חוץ מאשם מצורע וז"ל וא"ת אדרבא חטאת מצורע עדיף דאכשורי ומעפר וי"ל כיון וכו' א"נ האי כל חטאות שבתורה דקתני לאו בחטאת הבאה עם האשם קאמר אלא בשאר חטאות עכ"ל וכתב הרב ברכת הזבח על דבריהם וז"ל ר"ל דשאר חטאות ואשם מצורע הבאים כאחד אשם מצורע קודם אבל באמת חטאת מצורע ואשם מצורע חטאת מצורע קודם עכ"ל. והקשה כת"ר דדבר הם הפך תלמוד ערוך במנחות דף ה' ע"א דתניא הקדים חטאתו לאשמו לא יהא אחד ממרס בדמה אלא תעובר צורתה ותצא לבית השריפה וכן פסק הרמב"ם פרק חמישי מהלכות מחוסרי כפרה הרי דאשם מצורע קודם לחטאת מצורע נמי עכ"ד מר

באמת דלפום ריהט' פליאה נשגבה וזו היא שקשה. ואחרי החיפוש זאת מצאתי להר' עיר וקדיש מר זקנינו מהר"א אזולאי זצ"ל (בעל חסד לאברהם) בפירוש המשניות אשר לו והמ"ה בכתובי"ם שהביא דברי התוספות הללו וכתב שרבינו פרץ דחה תירוץ שני של התוס' מכח סוגית מנחות הלזו וכיון מר לדעת רבינו פרץ ודעת קדושים תמצא. איברא דלדברי התוס' אפשר לדעתי הקצרה למשכוני נפשין כי היכי דלא ליהוו דברי קדשם הפך התלמוד ומה גם כי גדל הכאב דהתוס' בזבחים דף ה' ע"א הזכירו סוגית מנחות ע"ש. ואען ואומר דאין כונת התוספות אלא ליישב לשון המשנה דקתני בנותן טעם מפני שהוא בא על הכשר דטעם זה לא יצדק על חטאת מצורע ולכך כתבו דלא איירי מתני' אלא לגבי שאר חטאות דאז א"ש טעמא דאשם מצורע קודם להן מפני שהוא בא על הכשר ולא איירי לגבי חטאת מצורע כי האף אמנם דקדים לאו מהאי טעמא אלא מטעמא אחריתי ומודו התוס' לענין דינא דאשם מצורע קדים גם לחטאת דידיה והוה פשיטא להו לכך לא האריכו בדבריהם זה אפשר לפי חומר הנושא. אמנם דברי הרב ברכת הזבח מרפסן איגרי

(ב) הגם הלום ראיתי מאי דאייתי מר ראי' דאין השניה פוסלין בקדשים ממ"ש בתמורה דף כ"ט גבי פר דגדעון שמנו הני אסורית"א תמניא אינון דשרי רחמנא בלילה ההוא ואי ס"ד דשנים פוסלים בקדשים לימנו דהיה פר בן שבע שנים אלא ודאי דזקן דפסול בבהמה הוא עד דמרתת ע"כ דברי מר. ואני אענה. הנה הרב משנה למלך פ"ב דאסורי מזבח דין ו' האריך בשיעור הזקן שתפסל הבהמה והכריח מסוגית סוטה דף מ"ו דשנים אין פוסלים בקדשים ותמה על מה שכתבו התוס' ביומא דף מ"ג דפר יותר מג' פסול מן התורה מסוגית סוטה. ומה שתירץ בס' שיח יצחק לדעתי הקצרה אינו מחוור. והסכים הרב מש"ל דשיעור זקן בבהמה היינו כשהיא רותתת כזקן דאדם. ומ"ש הרמב"ם פ"א דמעשה הקרבנות דין י"א יתר על זה הוא זקן ואין מקריבין אותו היינו דלכתחילה אין מקריבין אותו מפני הכבוד עיין בדברי קדשו באורך

ואנא זעירא ראתה עיני לרש"י בכתובות דף ע"ה במהדורא קמא הובא בשיטה מקובצת דף ס"ו ע"ד שכתב וו"ל החולה והמזוהם והזקן לא ידענ' מכמה קרי ליה זקן דגבי אדם קי"ל עד דמרתת עכ"ל עין רואה דרש"י ז"ל עלה ונסת"פק בזקן דבהמ' מכמה קרי לי' זקן דגבי אדם הוי עד דמרתת ומשמע דפשיטא ליה לרש"י דבבהמ' לא הוי עד דמרתת אלא ברוב שנים ולא ידע כמה. ולא קשיא עליה מסוגית סוטה דף מ"ו דמאי דאמרינן התם אין שנים פוסלות בהם היינו שהם בני שלש או ארבעה שנים אבל אה"נ דאם היו זקנים הרבה אפי' דאינם רותתים פסולים דזקן פוסל בבהמ' וסבר רש"י דהיינו ברוב שנים ולא בעינן דליהוו רותתת דכל שהיא זקנה הרבה אפי' אינה רותתת פסולה ולזה כתב רש"י ולא ידענא מכמה קרי לה זקן. ולזה נוטים דברי רבינו גרשון מאור הגולה ז"ל בפירושיו כ"י שכתב בבכורות דף מ"א וז"ל פרט לזקן הרבה בלא מום דפסול להקרבה עכ"ל הרי דפירש זקן הרבה ולא בעי רותתת כמ"ש הרב מש"ל (אחר זמן ראיתי בס' דעת זקנים פ' ויקרא בס' מנחת יהודה ד"ה מן הצאן פירש"י להביא את המוקצה תימה דאמרינן דאין מוקצה אלא לז' שנים וא"כ תיפוק לי דפסול משום זקנה וכו' ויותר מב' שנים זקן שלא מצינו שהכשירה תורה לכל היותר אלא ב' שנים כגון פרה אדומה וי"ל וכו' עכ"ל. ופשוט שהוא ט"ס וצ"ל ויותר מארבעה שנים וכו' אלא ארבעה שנים כגון פרה כצ"ל והוא כסברת רבנן ריש פרה וא"כ דעתו שיותר מד' שנים פסול משום זקן. ועיין להרב מש"ל שם פ"א מה' פרה. ואגב ראיתי שם סמוך ד"ה מן הבקר שמה שהקשה ותירץ הוא תלמוד ערוך מנחות דף ה' ע"ש ודוקא. והן עתה הבה נא אבא למה שהביא ראיה מעכ"ת מההיא דפר גדעון. ולי ההדיוט אינה ראיה דאפי' לדעת התוס' ביומא אין ראיה להפך משום דבפלוגת' לא קמיירי והוא היה מונה האיסורין דאסירי לכ"ע ולא נקט שנים משום דר"מ מכשיר. והכי עשני הש"ס ביבמות דף ט' ושאר דוכתי דתנא בפלוגתא לא קמיירי. וכ"ש לדעת רש"י ורגמ"ה דס"ל דזקן בבהמה היינו בהרבה שנים די"ל דלדידהו בן ז' לאו זקן הוא. וכ"כ הרב תי"ט פ"ק דפרה דזקן דמעיט מקרא היינו זקן מרובה בשניה הרבה עד שתש כחו והתם אסרי רבנן אפי' אינו בא בימים וזקן בשנים ע"ש. ובזבחים דף נ"ט ע"א פריך והא אזקין להו וע"ש בפירש"י והתוס' הקשו שם מ"ט דעגלות הנשיאים הקריבו' בימי שלמה ותירצו דהוראת שעה היתה ע"ש

ברם מה שהקשה כת"ר על הרב מש"ל דמ"ש הרמב"ם פ"א דמעשה הקרבנות דין י"א יתר על זה הוא זקן ואין מקריבין אותו לאו למימרא שהוא פסול דזקן דמעיט קרא אינו זקן בשנים אלא כונתו דאין מקריבין אותו לכתחילה מפני הכבוד. ועל זה רמי ומקש' כת"ר על הרב ז"ל ממ"ש הסמ"ג עשין קפ"ג דף רט"ו ע"ב וז"ל יתר על זה הרי זה זקן ואין מקריבין אותו ותניא בירושלמי פ"ד דשקלים אשם בן שנה הביאו בן שתי שנים לא יצא (כצ"ל) בן שתים והביאו בן שלש לא יצא עכ"ל אלמא מ"ש יתר על זה הוא פסול ולא לכתחילה קאמר דהא מייתי עלה הירושלמי דשקלי' דלא יצא ומסתמא שכך הבין הסמ"ג בדברי הרמב"ם עד כאן דברי כת"ר. הם דברים ברורים ויש להפליא על הרב ז"ל דכל רז לא אנס ליה איך לא זכר מדברי הסמ"ג הללו ומהירושלמי דשקלים. ועוד קשיא לי על הרב ז"ל מדברי הרמב"ם שם פ"א דמעה"ק דין י"ג שכתב וז"ל שעות מונין לקדשים ואם הוסיפו שעה או פחתו שעה פסולין כיצד קרבן שמצותו להיות בן שנה אם הוסיף על הכנה שעה אחת פסול וכו' וכן בכל הזבחי' עכ"ל הרי בהדיא שכתב הרמב"ם דכי היכי דבן שנה פסול אם הוסיף על השנה שעה אחת כן הוא בכל הזבחים ומוכח דכל שהוא בן שתים אם הוסיף פסול. ופר שהוא בן שלש אם הוסיף פסול הפך הרב מש"ל וכן מוכח מדברי הרב קרית ספר ע"ש. והרמב"ם ה' פסולי המוקדשין פ"ד דין כ"ו כתב היה חייב באשם בן שנה והביא בן שתים בן שתים והביא בן שנה פסול וכו' ולא הביא מ"ש בירושלמי בן ב' והביא בן ג' לא יצא דסמך עמ"ש בה' מעה"ק דה"ה בכל הזבחים כמו שנאמר. וק"ק על הרב מש"ל שכתב שם פ"ב דאסורי מזבח שדין זה דאיל יותר מבן שתי שנים שאין מקריבין אותו כעת לא מצאתיהו ע"ש ודוק. סימן ח מי שאי אפשר לישמט אלא באיסור אכתפיה רביע אם ב"ד יכולין להשביע

שאלה אם מכר לו מטלטלין והלה לא משך שאם הי' מורה הי' צריך לקבל מי שפרע ואי אפשר לו להשמט ממנו אלא באיסור אי הוי בכלל דאם יודה לא יתחייב ממון ולא ישבע או דילמא כיון שאינו יכול לישמט אלא באיסור צריך לישבע: חקירה זו הכינה וגם חקר"ה הרב כנה"ג בח"מ

תשובה סי' פ"ז הגהת הטור אות ח"ן והרב ז"ל עלה ונסתפק ספק זה. וגם הרב שלטי הגבורים פ' הגוזל בתרא נסתפק בזה כמו שרמז בכנה"ג באותה שאמרו האי בר ישראל דידע סהדותא לגוי אישראל חבריה ואזיל מסהיד ליה בגוים משמתינן ליה וז"ל ואין נראה לדקדק מכאן דדבר שלא היה אפשר לעשותו אלא באיסור שיועיל כאלו נעשה כדי שנאמר גם המוכר דבר לחבירו והנה לא משך וכו' ולומר כי היכי דהכא אף דלא הוה מצי לאשתמוטי מן הגוי אלא בשבועת שקר אפ"ה חשבינן למעיד זה מפסיד ממונו התם נמי לא שנא ואינו נראה בעיני דהכא ה"ט לפי שמוציאין ממון ממנו על פי עד שלא כדין דאין הדין נותן אלא ע"פ שני עדים עכ"ל

ועוד נראה לחלק בין נדון שלנו לההיא דידע סהדות' לגוי דהתם לאו בדידיה תליא מילתא לומר שהאמת אתו דאין הדבר ברור לכל דדילמא הדין עם הבעל דין ואיהו ניהו דקמשקר וכל שהתורה לא האמינתו אלא בשבועה חייב ולאו כל כמיניה לומר דישראל נשבע לשקר אבל הכא בנדון שלנו אם היה מודה היה האיסור ברור ואמיתי דקאי במי שפרע ודילמא בכי הא דין הוא שישבע דלא משתמיט אלא כשיעשה איסור וברור לכל שעושהו. אמנם שמעתי מגדול אחד שהביא ראיה מתשובת הריב"ש סי' שמ"ד הביאה מרן ב"י סוף סי' ע"ה באחד שקנה קנקן יין ולא משך ונשבע למוכר לפרוע כל מה שיעלה לזמן פ' והוא טוען שאינו זוכר אי מחייבי' ליה לישבע שאינו זוכר. והשיב הרב ז"ל דאף לדעת הרא"ש בנשבע לפרוע לזמן דה"ל כנשבע ב' שבועות וכו' זהו במי שחייב כבר ונשבע לפרוע אבל מי שאינו חייב מן הדין אין השבועה אלא כפי משמעותה עד הזמן ולא יותר ואף אם נאמר שנכלל הכל אפשר לומר דאין כאן תביעת ממון ואין משביעין אותו לפי שאף אם יודה דנשבע אין מחייבין אותו לשלם שאין כאן חיוב מכח קנין המכירה אלא שב"ד מנדין אותו עד שיקיים שבועתו וזה לא נקרא תביעת ממון להשביעו עליה ע"ש והרי הכא בנדון הריב"ש למה שצדד אם הודה מנדין אותו שיקיים שבועתו אפ"ה לא מיקרי תביעת ממון וכ"ש בנדון הרב כנסת הגדולה זהו תורף דבריו

ואיברא דלכאורה ראיה ראויה דהרי התם אי הודה הא דנשמט מהקנין לא משתמיט לגמרי אלא אריא דשבועתא רביע עילויה ולא זו אלא שאף הוא חייב לשלם להנצל מהנדוי ואפ"ה דן הריב"ש דלא ישבע ק"ו בנדון שלנו דאי נמי איסורא עבד וקאי במי שפרע אין מבקשין ב"ד ממנו לשלם דודאי לא ישבע. ואולם לא אכחד דלבי מהסס חסור דבר דהרי הריב"ש הביא ראיה ממ"ש הרמב"ם פ"א מטוען דעל תביעת הבשת אין משביעין אותו בח"ל כיון דאם היה מודה לא היו מחייבין אותו אף דגם בח"ל מנדין אותו עד שיפייס