חיים שאל חלק ב כב

שבועה בעלמא אי לא והכא היינו טעמא דממעטינן לה מקרא דכתיב בשבועת הפקדון וכמ"ש הש"ס בתר הכי עכ"ל בקצור וכפי דבריהם נסתלקה קושית התוס' דידן דלייתי ממתני' דפ' שבועת הדיינין וכו' ע"כ דברי כת"ר

ואני בעניי אומר דאפשר לפרש דברי תוס' דידן באופן זה דממתני' דשבועות הוי מצי למילף לקרבן דהא טעמא דמתני' דאין נשבעין על הקרקעות היינו משום דדרשינן כללי ופרטי בקראי כמבואר שם בגמ' וכיון שכן גם בקרא דשבועת הפקדון אית לן למדרש כללי ופרטי וכפי זה מפורש יוצא דאין מביאין קרבן על הקרקעות וזה כונת התוס' דלייתי ממשנת אין נשבעין על הקרקעות וא"כ אין כאן קרבן כלומר כיון דמההיא שמעינן דלא דרשי' רבויי ומעוטי אלא כללי ופרטי ה"ה דהכא נמי דריש כללי ופרטי ואין כאן קרבן. ועיין מ"ש התוס' פ"ק דשבועות דף ד' ע"ב דיה ר' עקיבא דמחייב לשעבר. ודוק בלשון התוספות דהכא שכתבו ומיהו קצת תימא. שוב הראו לי שהרב תורת חיים מקשה על דברי התוס' דלאו הא בהא תליא וע"ש שהאריך וק"ק עליו דאמאי לא הקשה על התוס' לפי שיטתו מדין כופר בכל וגם ק"ק שלא הרגיש גם כן על דברי רש"י הנז' שהבאתי ודוק

(ב) ומ"ש מר על תשובת הרשב"א סי' תקנ"ז על אודות האיש שראה דברי' מראי' באשתו שזנתה אם תקן רגמ"ה בזה שלא יגרשנה וכתב הרשב"א מסתברא לי דשמעינן לה מדב"ש דאמר לא יגרש אדם אשתו וכו' נראה דלאו בעדים ממש קאמר דא"כ למה הוצרך הכתוב לומר לא יוכל והלא אסורה היא לו וחייב לגרשה לכתחילה וכו' אלא ה"ק ב"ש כל זמן שמצא בה דברים מכופרים בב' עדים מצוה לגרשה וכו' עש"ב. ומקשים על הרשב"א מדאמרו בירושלמי סוף גיטין אמר ר' שולא דכפר תמרתא קרא מקשה על דב"ש לח יוכל וכו' מה אנן קיימין אם לאוסרה עליו כבר היא אסורה עליו אלא כן אנן קיימין ליתן עליו בל"ת. וכפי דברי הרשב"א הול"ל דלא יוכל אצטריך כשגירשה משום דבר כיעור. וע"ז תירץ כת"ר דהרשב"א בחידושיו מייתי הירוש' והקשה דאמאי בבבלי לא הרגישו בזה דהירושלמי דאמאי אצטריך לא יוכל וחשב לתרץ וסליק ליה בקשי' ומאחר שכן הרשב"א בתשובה זו קאי כלפי דהבבלי לא הזכירו הא דירושלמי ומשמע ליה דלש"ס דידן פליג וסבר דהאי קרא איירי בדברי כיעור ומשום הכי לא קשיא לגמרין אמאי אצטריך לא יוכל זה תורף דברי כת"ר

ואנא בריה קלה לדעתי הקצרה אכתי לא איפרק דמאחר דהירושל' מפורש יוצא דלא כהרשב"א היכי ניחא ליה למר לאשויי פלוגתא לענין דינא בין הבבלי לירושלמי משום דקדוק דאמאי לא הקשו זה בבבלי (ומה גם למאי דכתבו מקצת רבוואתא קמאי דאמוראי בבלאי כוליה תלמודא דמערבאי בקיאי ביה וכמה זמני סמכי עליה). ותו אם באנו לתרץ דטעם גמרין משום הא דהרשב"א. טפי אית לן למימר דגמרין סבר כירושלמי דלא יוכל ליתן עליו בל"ת ולא חש לפרש כמו שאתה צריך לומר אי נימא דלתלמודין לא יוכל אתא לדברי כיעור כהרשב"א דודאי ל"ל דהש"ס לא חש לפרש. וא"כ יותר תנוח דעתנו לומר דהש"ס דילן סבר דלא יוכל ליתן בל"ת ולא חש לפרש אי משום דבזה אש"ר ישב לחוף ימים ים התלמוד בבלי וים התלמוד ירושלמי עלו לשלום. ועוד דהך שינויא ליתן בל"ת רגיל בש"ס דילן בכמה דוכתי רבו מהרבה ובכי האי גוונא ניחא טפי לומר לא חש לפרש דהתירוץ פשוט ורגיל. ובר מן דין דלשון הירושלמי קודם לזה הוא כהרשב"א והכי אתמר. והא תני ב"ש אין לי אלא היוצאה משום ערוה בלבד ומנין היוצאה וראשה פרוע צדדיה פרומין זרועיה חלוצו' ת"ל כי מצא בה ערות דבר מה מקיימין דב"ש שלא תאמר היוצאה משום ערוה אסורה משום דבר אחר מותרת א"ר שילא וכו' ע"ש הרי דתני דאף היוצאה וראשה פרוע וכיוצא תצא וגם מה שאערו מקיימין דב"ש של"ת היוצאה משום ערוה וכו' פירש הרב שדה יהושע דאומר אחר הוא דלא משמע דדבר אתי לראש פרוע דההוא נמי מערוה נפקי וכו' אלמא דגם האומר כן ס"ל כברייתא דראשה פרוע היא מוצאת. ומאחר שכן ניחזי אנן מאי האי דקשיתיה לר' שילא למאי אתא לא יוכל ודחיק ליתן עליו בלאו נימא דאתא דאף כי מפקנא אית לה משום דברי כיעור ליתיה בבל תשוב וכמ"ש הרשב"א ז"ל. והתימא על הרב שדה יהושע דלא עמד בזה. הן אמת דלפי מ"ש הרב שדה יהושע בדרך אי נמי בפי' מ"ש מה מקיימין דב"ש דאי דבר אתא לראש פרוע לכתוב קרא דבר ערוה מאי ערות דבר. יכולים אנו לפרש דהאומר כן מכח הך רומיא דקשיא ליה דאי אתא לראש פרוע לימא דבר ערוה פליג וסבר דהיוצאה וראשה פרוע לב"ש אינו מצוה לגרשה אלא משום ערוה ממש הוא דבעי תריך לה ודבר שדי ליה לומר דכיון דלא מצא בה דבר ערוה אינו יכול לגרשה וכמ"ש הרב הנז' וכפ"ז הוא דקשיא לי' לר' שילא אמאי אצטריך לא יוכל. אמנם עיקר פירוש הר' שדה יהושע בהך ירושלמי הם דחוקים לדעתי הקצרה. ואפשר לומר דהכי רהטא סוגית הירושלמי והוא לפי נסחא דקמן אשר בתלמוד ירושלמי במשנה גריס בש"א לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה שנאמר וכו' דכפי גירסא זו מוכח דלב"ש מפקנא לית לה אא"כ מצא בה ערוה ממש ברם היוצאת וראשה פרוע לאו בגוה משתעי קרא ואהא פריך והתני בש"א אין לי אלא היוצאה וכו' כלומר דאשכחן בברייתא איפכא דמדבר נפיק אפי' יוצאה וראשה פרוע ועל זה קאמר מה מקיימין דב"ש כלומר לתנא דמתני' דפליג אברייתא האי דבר מה מקיימין ב"ש דלדידיה לא אפשר לפרש בבריית' דהא קתני מתניתין אא"כ מצא בה ערוה ומשני שלא תאמר וכו' כפירוש הרב שדה יהושע דדבר אתא דכל דלא מצא בה ערוה אינו יכול לגרשה ונמצא דלמתניתין ב"ש בעי ערוה ממש ואהא פריך ר' שילא

ואולם אנן מה נענה לדברי הרשב"א בתשובה דאי סבר בפירוש הירושלמי כדאמרן יגדל התימא דלפ"ז תנא דמתניתין ס"ל דערוה ממש בעו ב"ש ואהא שקיל וטרי ר' שילא ואיך הרב ז"ל כ' דלא יוכל אתא לדברי כיעור הפך תנא דמתני' לדעת הירוש' מילתא דלא אתפרשא בבבלי בהדיא. ואין נראה לומר דהרשב"א סבר דהבבלי והירוש' פליגי בדעת ב"ש דהירוש' גריס במתני' ב"ש אומרים לא יגרש אשתו אא"כ מצא בה ערוה כמש"ל וכפ"ז אינה יוצאת משום דבר כיעור ולא יוכל אתא ללאו אמנם הבבלי גריס במשנתנו בש"א וכו' אא"כ מצא דבר ערוה ולפ"ז היא מוצאת אפי' כשעשתה דברי כיעור וכפ"ז לא יוכל אתא לדברי כיעור והרשב"א בתשובה נקיט כבבלי. דאין לחדש מחלוקת חדש בין שני התלמודים כשלא נתפרש בבבלי הפך ירושלמי ומאן ספין ומאן רקיע לחדש מעתה ולמראה עיניו ישפוט מכח נסחת המשניות אשר עינינו הרואות בשינוי בין נסחת הבבלי לירוש'. ותו הן לו יהי דהרשב"א קבל מרבותיו הקרובים מבעלי התוס' שינוי נסחאות אלו מבבלי לירוש'. כל כי הא הוה צריך לאודועי ולא יכחידנו תחת לשונו. ותו דממ"ש הרשב"א בחידושיו נראה להפך. ויתכן דהרשב"א מפרש סוגית הירוש' הכי והתני בש"א אין לי אלא היוצאה משום ערוה וכו' והתני בניחותא וכן פירש הרב שדה יהושע. ועל זה מקשה מה מקיימין ב"ש של"ת וכו' בתמיה כלומר א"כ דבר אתי לדברי כיעור והיינו דקאמר של"ת היוצאה משום ערוה אסור' משום דבר אחר כלומר דאינו ערוה ממש מותרת א"ר שילא אם נאמר דלבית שמאי לא נפקא להו הא מילתא אלא מדבר ואי לאו דבר הו"א דוקא ערוה קרא מקשה על דבית שמאי לא יוכל אם לאוסרה כבר היא אסורה הכונה דקשיא לי' לר' שילא דאמאי אצטריך ללמוד דבר כיעור מדבר והא בלאו הכי מהך רומיא דאמאי אצטריך לא יוכל אם לאוסרה כבר היא אסורה מהא שמעי' דקרא איירי בדברי כיעור ולהכי אצטריך לא יוכל וכמ"ש הרשב"א בתשובה ומאחר שכן בלאו דבר נשמעיניה מן הדא. ולפ"ז מ"ש מה מקיימין ודברי ר' שילא הוא קושיא למ"ש בבריית' דמדבר נפקא לב"ש דברי כיעור כאמור. ומשני אלא כן אנן קיימין ליתן עליו בל"ת כלומר לקושטא דמילתא דקרא איירי נמי בדברי כיעור ועל הכל קאמר לא יוכל מינה שמעינן דהיא אסירה עליו בלא תעשה מה דלא הוה שמעינן מסוטה וכיון דאית רבותא בהך קרא דהוא לא תעשה א"כ מאי פרכת דבלאו דבר מדאצטריך לא יוכל נשמע דאיירי בדבר כיעור והלא סמא בידן לו' דלעולם לא איירי קרא אלא בערוה ממש ול"ק אמאי כתיב לא יוכל דאמינא דאתא ליתן עליו בל"ת. ולהכי אצטריך דבר להשמיע לו כזאת דקרא איירי בדברי כיעור. ולפום הך פירושא בדברי הירושלמי נמצא דלכ"ע קרא איירי בדברי כיעור ונפקא לב"ש מדבר והשתא סבר הרשב"א דגם תלמודא דידן לענין דינא הרי סבר כהירושלמי דקרא איירי לב"ש בדברי כיעור. ואף דלהירושלמי מדבר נפקא ובתלמודין שדייה דבר לילפותא דבר דבר מממון בשני עדים אליבא דב"ש. ע"מ אפשר דתלמודין לא חייש להך דחיה דדחי בירושלמי דלא מצינן למילף מלא יוכל די"ל דאתא ליתן בל"ת דהך שינויא לא נשני"ת בערב"ות אלא מדוחק. וא"כ לתלמודין מקרא דלא יוכל נפיק דבדברי כיעור משתעי דאי לאו למאי אתא לא יוכל הא כבר היא אסורה לו ולענין דינא שוים תלמודין וירושלמי ומשמעות דורשין איכא בינייהו. והכי עדיף לן למעבד שלמא בין שני התלמודים ולא לומר דלבבלי קרא איירי בערוה ממש לב"ש ומה גם דלהרשב"א פשיטא ליה דבדברי כיעור איירי קרא לב"ש מלשון המשנה דקתני לא יגרש אא"כ מצא ואי בעדים ממש אדרבא בכי הא חייב לגרש על כרחו וכמ"ש בתשובה הנזכרת. וכל זה כתבתי בעניותי ליישב דברי הרשב"א בתשובה הנז' אבל במ"ש בחידושיו רוח אחרת אתו. ואתה קדוש תבחר ותקרב שיבור לו האדם לפי דעתו הרחבה והעמוקה הוא המוציא חמה מנרתקא עד דאתחזי בליונא דגושפנקא ונשיב זיק"ה יעקב אש דת שלן בעומקה מתניתין דייקא הא קושי' אכלה ומדקא והא פירוק' דקה מן הדקה איכו השתא ליעול ירקא קבא דמוריקא שמה ימצא גלוסקא ואלהא דשמיא וארקא ישזביניה מכל עקא וסוכה על גבי צוק"ה ביד חזקה בחפינה כי"ר: סימן ז לבקשת החכם השלם הדיין המצויין כמה"ר יעקב אלישר נר"ו

א"ח מעיין ובור סיד שאינו מאבד טיפה הטוב והישר יעקב שלם ושלימה משנתו מסויידת ומכוירת חקוקה בששר. החכם השלם הדיין המצויין רח"ם רחמת"ים כמה"ר יעקב אלישר נר"ו: