חיים שאל חלק ב כא

קאמר דמעכב אבל היכי דכתיב תורה לחוד לא מעכב ופסק הרמב"ם כהאי דהכא וכמסקנת הבבלי ועיין לקמן פ"ב הלכה ג' ובמראה שם עכ"ל ומה שרמז בסוף דבריו כונתו שחזר בו ממ"ש דהרמב"ם מפ' הירושלמי כההיא דמנחות דתלמודין משום דבירושלמי פ"ב הלכה ג' משמע דהירושלמי ס"ל דאו תורה או חקה מעכבין וא"כ פשיטותא דהירוש' הכא הוא דמעכב אלא דלא קי"ל כותיה אלא כמסקנת הבבלי במנחות דתורה בלא חוקה אינה מעכבת ואתי שפיר דפסק הרמב"ם כתלמודין. ודברי הרב הנז' במראה לקמן פ"ב מגומגמים קצת אך נראה דכונתו כמ"ש דודאי הירושלמי פשיט הכא דמעכב אלא דהרמב"ם פסק דלא כותיה מכח סוגיית מנחות כדאמרן ובאמת שיש לתמו' על מרן והפר"ח דאשתמי' מינייהו סוגיית מנחות

וראיתי להתוס' פ"ב דזבחים ריש דף י"ח שכתבו וז"ל ת"ל חקה חקה לג"ש מכאן אומר ר"ת דהא דאמרינן במנחות כל מקום שנאמרה תורה וחוקה לעכב הכונה או תורה או חוקה ומפרש ר"ת דתורה ממשמעות הוא דאמרינן דמעכב וחוקה מג"ש וקשה שהיא הפך המסקנא דהתם דאסיקנא דתורה בעיא חקה וחקה לא בעיא תורה אלמא דאין שום משמעות בתורה לעכב וכל מקום דכתיב תורה לחוד אינו מעכב והיותר קשה הוא מ"ש הרב ברכת הזבח שם בזבחים וז"ל והיינו למסקנא דהתם דתורה לא בעיא חקה וחקה לא בעי תורה אבל לס"ד דתורה וחקה בעי' ודאי ממשמעותא ילפינן וכו' ע"ש דהרי המסקנא הוא להפך. ונרא' דכונת התוספות היינו למאי דס"ד בסוף מקמי המסקנא אלא או תורה או חוקה ע"ז כ' ר"ת דלהאי שינויא חקה מג"ש ותור' ממשמעות וכן מ"ש הרב ברכת הזבח והיינו למסקנא וכו' לאו ד קא למסקנא אלא לאפוקי הס"ד אתא. וכן התוס' שם במנחות הביאו דברי ר"ת ומסקנא ולא כתבו בשמו אלא דחוקה ויג"ש ע"ש

ועתה אמת אגיד דאף דלכאורה דברי הרב המפרש הנז' נראין הדברים נכונים דלא קי"ל כהירושלמי בהא דתורה לחוד מעכב וכסוגיין דמנחות נקטינן. מ"מ כד דייקינן שפיר אכתי לא פלטינן ליתובי דעת הרמב"ם דאיברא דאסיקנא במנחות דלעכב בעינן תורה וחקה מיהו ה"ד בקדשים דקי"ל דשנה הכת ב לעכב הא לא שנה לאו לעיכובא ומ"ה היכא דלא כתיבי בקדשים תורה וחקה תרוייהו לאו לעיכובא. אמנם בעלמא כל דכתיב בקרא הוי לעיכובא ולא אצטריכנא בכל התורה שישנה הכתוב לעכב או דלימא תורה וחוקה לעכב אלא מדאורייתא ליכא לפלוגי בין לכתחילה לדיעבד בר מקדשים וכמ"ש התוס' בגיטין סוף דף ג' ובמנחות דף ל"ח סוף ע"א והגאון הר"ש בס' כריתות והכי משמע מסוגיי' כל שעה דף כ"ג דפריך אי הכי אפי' לכתחילה וכ"כ רבנן בתראי הרב פ"מ ח"א סי' ג' והפר"ח בי"ד בריש השגותיו לבית הלל בפשיטות דמדאורייתא ליכא לפלוגי בין לכתחלה לדיעבד והגם דיש איזה מקומות מנגדים זה הכלל כמו שכתבנו בעניותנו במקום אחר מ"מ הכי אזלא סוגיין דעלמ' דכל שהכתוב הצריכו לא בעי שישנה עליו ולא דלימא תורה וחקה אלא בסתמא הוי לעיכובא אי לאו דאיכא קרא לאכשורי דיעבד או טעמא אחרינא. וכן אתה מוצא בסוגיית מנחות דף י"ט הנז' דהוינן בה במימרת רב דתורה וחוקה וכל הויי דהוו בה ממיל' דקרבנות ע"ש. והירושלמי בפ"ב ופ"ק דאתי עלה מטעם תורה וחקה אפשר דסברי דכל מילי דסוט' מילי דקדשים חשבינן להו ומ"ה אצטריך תורה לעיכוב' אמנם תלמוד' דידן לא סבר הכי דהרי פ"ב דסוטה פסל כמה מילי כתבו למפרע וכתבו קודם שתקבל שבוע' משום דכתיב והשביע ואח"כ וכתב וכתבו אגרת וכתבה ב' דעין וכתב אות א' ומחקה וכו' ופסקה הרמב"ם פ"ד דסוטה. ואי אמרת דתלמודין סבר כירושלמי דכל מילי דסוטה חשיבי כקדשים לפום מאי דאסיקנא במנחות דבעינן תורה וחוקה או לפי מה שכתבתי צריך שישנה הכתוב לעכב הכא דלא שנה הכתוב ולא כתיבה חוקה אמאי פסלינן לכל הני אלא מוכרח דלפום גמרין כתיבת מגילת סוטה. ואביזרא לאו כקדשיה ולא בעינן שישנה או חקה לעכב אלא הוי ככל התורה דכל דכתיב בה לעיכובא הוא ומעתה הא דלא יקנא מתוך שחוק וכו' אמאי הרמב"ם כתב דאינו לעיכובא (וראיתי במדבר רבה פ"ט שדרשו ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת כל שאמור בפ' ללמדך שדבר אחד מעכב וצ"ל בספרי ולהתיש' בדבר) והדבר קשה על הרב המפרש דבפ"ב עסקי בירוש' בהא דמשביע ואח"כ כותב דפירשו שם דסבר תורה לעכב וכתב הרב הנז' דמהא משמע דתור' לחוד מעכב אמנם פסק הרמב"ם ניחא דאתי כמסקנ' הבבלי במנחות דתורה לחוד אינו מעכב. ולא יעיר דבהא מילתא דהירושלמי פסל משום תורה פסלינן בבבלי התם פ' המביא וכיוצא בה ופסקה הרמב"ם ולדידי' אמאי פסלינן בכל הני. לכן נראה דהעיקר בזה כמו שכתב מרן בתירוצו הב' וכמו שפירשנו בעניותנו לעיל דכונת הירו' לפשוט דהא אמרינן כל שנאמרה חקה תורה מעכב אלמא דבעינן חקה או תורה לעכב והיינו דאפי' כי כתיבי בקר' בעי דעלייהו כתיב תורה או חקה אמנם הני לא כתיבי בקרא דרוח קנאה כתיב ותו לא. והגם דמסתברא דלא יקנא מתוך שום חד מאינך מ"מ לא כתיבי בקרא וא"כ לא מעכבי והיינו דפסק הרמב"ם דאם קינא מתוך א' מכל אלו קינויו קינוי ואמת יהגה חיכו ויהי בשלם סוכו

אח"י הני מילי דה' סוטה כתבתי מתוך הסגר לתפ"ץ בשנת תקכ"ח ובשבע ועשרים שנה מאז עד עתה עלו זה על מזבח הדפוס כמה ספרים מראשונים ואחרונים. ומשנה לא זזה ממקומה ולקש"ת יומיא טלטלה גבר וכמו חלאי"ם טרדי"ן עלי אדמה פנאי לא היה לי למהדר אתלמודאי ולחזות בנועם ספרי הקדש חדשים גם ישנים. ובענין זה הסמוך עיין מאי דכתיבנ' בעניותין בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סי' א' ע"ש. וה' ברחמיו יעזרנו על דבר כבוד שמו ויצלנו משגיאות ומתורתו יראנו נפלאות כי"ר. סימן ו לדרישת החכם השלם עצום ורב כמה"ר יעקב ביטון. בשנת הת"ק ועשר

דין הוא הד"ר האמור בתורה ובמצות מרגלא אטימטון. דין הוא אד"ר כי חזק הוא ארי שבחבורה במעונות אריות טרקלין וקיטין. דין הוא הד"ר חזרן במצוה ריחו נודף בצלוחית של פלייטון. דין הוא אדר מפוריא לפסחא רוח נדיבה מסלקת את הדמי"ם נפשו אותה ויעש פרי תבואה בלא סלמלטון. החכם השלם עצום ורב כמה"ר יעקב ביטון נר"ו

מטיבותיה דמר צופה הייתי הא דקשיא ליה למר כמ"ש בקמא דף ק"ה ע"א דסבר רבה דאומר פקדון הוא חייב כיון דאי מגניב ממונא קא כפר ולמד מזה למאי דבעי רבא בנשבע על חמץ שעבר עליו הפסח, והא שמעינן לרבה בריש פ' שבועת הפקדון דף ל"ז דס"ל הכופר בממון שיש עליו עדים פטור ולפום מאי דסבר רבה גופיה בגנב שור ונשבע שפקדון הוא דחייביה רבה מטעם דאי מגניב ממונא קא כפר הו"ל לרבה לחייב גם בממון שיש עליו עדים אי כפר דאי מייתי עדיה ממונא קא כפר וכדס"ל לר"י שם דף ל"ו ע"ב ורבה גופיה אמר שם בהגוזל קמא דאם נשבע דשומר שכר הוא עליו חייב שהרי פטר עצמו משבויה ומתה ע"ש ואמר מר שהקשה קושיא זו לכמה גדולים ואצרכוה עיון והראה אותה לפני ולפני' במחנה שכינה לפני מורינו הרב הגדול סבא דמשפטי' כמהר"ר יצחק הכהן נר"ו ולא אמר בה מידי. ואשוב אתפלא על כת"ר אחרי אשר הותמי"הה לפני שב"ר גאו"ן ירושלם הרב נר"ו ולאמבוה' דרבנן אחרי מי יצא יעקב אחר אחד מבני פרעו"ש דתקיף חולשיה מסיפיה לרישי' ומה מני להפטיר שפה באתר' דזקוקין דנורא. ואולם נראה בעיני דאפשר לחלק דעד כאן לא פטר רבה גבי כופר בממון שיש עליו עדים אלא משום דהתם מה שנשבע יש לנו לומר דחייש לחיי שעה ומהניא ליה שבועתיה עד עת בא העדים וגם הוא בעת שנשבע ידע דממון שיש עליו עדים הוא ולמחר יבואו ויעידו ובעי שלומי ומ"מ נשבע להרויח זמן מה עד שיבואו העדים. וכיון שיש צד זה לדון בדעתו של הנשבע דגם הוא בעת שבועתו לא הי' דעתו לכפור בממון לגמרי ולא עלה על לבו שימותו העדים דלמיתה לא חיישינן ואולם גבי גונב שור כי אמר דשומר חנם הוא עליו והרי זה מן המוכן לאהדוריה למאריה הנגזל. ודאי דכי אשתבע דש"ח הי' היינו דחייש לגנבה שמא יגנב ובעי שלומי אמטול הכין אשתבע דש"ח הוא ואם יגנב בעל השור נקי מנכסיו ואם כן נמצא דשבועתו היתה לכפור ממון אם יגנב ובעבור זה נשבע ולא עלתה על דעתו על דבר אחר דהא חזינן דהורה לו דברשיתיה קאי וש"ח הוא עליו והוא רוצה להחזיר לו. אך למיחש מיהא חייש למאי דביני ביני שמא יגנב או יאבד ולהכי אשתבע לכפור ממון לגמרי אם יגנב או יאבד. וגם אין לומר דכונתו שלא להחזיר עצמו לגנב דהרי בעל השור יודע שלא עשאו ש"ח ובודאי שגנבו ומי לא עסיקינן בבעל השור תם וישר והי' צדק אזור מתניו קש"ט שנים עשר והוא נאמן בכל באי שער עירו ומה מרויח לישבע גם כן לשקר שבעל השור יחזיקהו לגנב ונשבע לשקר וכולי עלמא מאמינים לו ועוד יש טעמים אחרים כאשר יראה המעיין היטב. (ועיין סוגית מציעא דף ט"ז דקי"ל כמ"ד ניחא ליה דליקום בהימנותיה ודוק היטב). באופן דהדעת נותן דהאי דאשתבע היינו לפטור עצמו אם יגנב ויאבד ובכגון זו חייב רבה דממונא קא כפר ליה וכזאת וכזאת יש לדון בנשבע על חמץ שעבר עליו הפסח דהא מנח ועפרא בעלמא הוא דלא מצי לאתהנויי מיניה ולמאי נשבע אלא שאם יגנב יפטר משא"כ בכופר ממון שיש עליו עדים דנראה דכל עצמו לא נשבע אלא להרוחת זמן ולמיתה לא חייש דימותו העדים ומשו"ה פטור ועיין להרמב"ם פ"ח דשבועות דין ח' ודין י"ד ודוק בדבריו היטב

הגם הלום ראיתי מ"ש מר על מ"ש התוס' בשבועות דף ל"ז ע"ב ד"ה מתני' וז"ל ומיהו קצת תימא דמייתי ממתני' דדחי לה לייתי ממתנ' דפ' שבועות הדיינין דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות א"כ אין כאן קרבן עכ"ל וכת"ר מציא' מצא בשיטה מקובצת לשבועות כ"ז דעל מ"ש רש"י בהך שמעתא דטעמיה דר"י דפטר בכפר ממון שיש עליו שטר דפריש ר"ה בריה דר"י משום דהוה שטר שעבוד קרקעות ואין מביאין קרבן על כפירת שעבוד קרקעות ופי' רש"י ז"ל וקי"ל לקמן דאין נשבעין על הקרקעות הלכך כי אשתבע נמי אין לה דין חיוב שבועה להביא עליה קרבן עכ"ל. כתב משם תוספות חיצוניות דדחו דברי רש"י דכפי דבריו אמאי חייב בכופר בכל והא אין בו חיוב שבועה אלא הכא לא משגחינן אי חייב