חיים שאל חלק ב יט

לעכב. שוב ראיתי להרדב"ז פי' תקפ"ט שכתב דאין מעבירין על המצו' מדרבנן ועיין בריש ס' ארעא דרבנן עש"ב. ובהכי ניחא סוגית ערכין דף כ"ח בהחרים כל נכסיו דלר"א אצטריך אך לומר דאינן מוחרמין וכפי מ"ש דמדאורייתא ליכא לפלוגי בין לכתחילה לדיעבד אמאי אצטריך אך. ולהרמ"בם ק' דפסק פ"ו דערכין דמוחרמין אף דמכל אשר לו אמרו דלא יחרים אמנם במ"ש ניחא דהתם הוי קדשים וצריך לעכב. ובהכי ניחא מה שמצאתי בנימוקי עטרת ראשי אבא מארי זל"הה שהקשה בזה ממ"ש התוס' דסוטה דף ל"ו ע"א ד"ה מאי על בסמוך שכתבו דהיינו לכתחלה ע"ש ועל פי מה שחילקנו בין קדשים לעלמא ניחא דהתם איירי בקדשים וצריך שישנה לעכב. ומה שהקשה הרב לשון למודים א"ח סי' ט"ו ממ"ש התוס' בפסחים דף מ"ג ד"ה מאן תנא חמץ דאפשר דאיכא איזה למוד במנחו' לחמץ נוקשא ומ"ש אין מחמיצין בתפוחי' היינו לכתחילה ע"ש יתבאר לקמן בס"ד ואיך שיהיה כיון דאשכחן כמה מילי דדרשי מקראי הכא בסוטה והוו לעיכוב' מסכים הולך עם הכלל הנז' דמדאורייתא ליכא לפלוגי בין לכתחילה לדיעבד וא"כ לא נתיישב אמאי אצטריך קרא לרישומו ניכר כיון דכתיב ומחה כתב שיכול למחות נימא דהוי לעיכובא כאינך מילי דהוו לעיכובא. אמנם מה ש תבנו בהקרבת המנחה אחר ההשקאה אליבא דרבנן ור"ש וישובה דסוגיין לדעת הרמב"ם אפשר דהנה אמת נכון דהכא הוא קדשים הקרבת המנחה ואינו מעכב אם תהיה קודם ההשקא' ולא אצטריך קרא וזהו שכתב הר"מ הקריב את מנחתה ואח"כ השקה כשרה המנחה דכיון דהוי קדשים ולא שנה אינו עיכוב דכל דתלי בקדשים צריך שישנה הכתוב לעכב והכא דבאים אנו לדין אם המנחה כשרה שהקריבה קודם ההשקאה אצטריך קרא לעכב וכל דחזינן דהכתוב לא שנה לא עיכב אמנם לר"ש אצטריך דהו"א דתיבת ואחר הוי עיכובא ככל אשר דברנו א"נ אפשר לומר דאף אם נפשך לומר דאיברא דהקרבת המנחה קדשים מיהו נובין ונידון אהשקאה אי הויא השקאה מאחר שהקריב מנחתה ברישא ולרבנן בעי' השקאה ברישא בשגם לפק"ד לא תברא כיון דאי אזלת בתר השקאה בעי להקריב מנחה אחריתי ונמצא הנדון שאנו נדונים עליו אי יקריב מנחה אחרת אי לאו והוי קדשים וכמ"ש. מ"מ איכא למימר טעמא אחרינא דלר"ש בעי קרא לדיעבד ולרבנן לא בעו. והוא דכיון דבקדשים קי"ל דכי אכפל בו קרא ובא אליה ושנאה הוי לעיכוב' ואי לא לא והכא לר"ש כתיבי תרי קראי אחר הקרבת המנחה ואחר ישקה והשקה את המים הו"א דהשקאה אחר ההקרבה נאמרה ונשנית ואפי' בקדשים הוי לעיכובא היכא דשנה עליו הכתוב להכי אצטריך קרא קמא להכשיר דיעבד. ולרבנן לא צריך קרא דכיון דאצטריכו תלתא קראי למילתא דהשקא' וחזינן דרחמנא כתב תרי קראי אחר הקרבת מנחה אם איתא דהשקא' קודם הקרבה מעכבת הו"ל למכתב תרי קראי דהשקאה קודם הקרבת המנחה ואז הויא לעיכובא דהוה ליה כשנה הכתוב. והשתא דעין רואה תרי קראי אחר הקרבה מוכח דלאו לעיכובא דאי הוי לעיכוב' הו"ל למכתב תרי קראי דהשקא' מקמי הקרבת המנחה הלכך אע"ג דהני תלתא קראי כל חד למילתיה אתא כדאוקים להו בתלמודין ממילא שמעינן לרבנן דהקריב מנחתה ואח"כ השקה כשרה מסדרן של כתובים הבאים

ודע דמש"ל מדברי הרשב"א דסוף גיטין שכתב דבאי לא משתעי קרא אינו ענין למאי דהוינן בה אי אמרינן דקרא לכתחיל' ולאו לעיכובא ודברי הרשב"א הם ענין אחר דקרא לא איירי בעובר עבירה דודאי כל מילי דשוו בלאו ודאי לאו לכתחילה נאמרו דהא איכא מלקות וא"כ בעובר עבירה לא איירי קרא במי שעבר על לאו והכי אמרינן ביבמות ריש דף ע"ח דלר' יהודה מצרי שני במאי יטהר ופריך דילמא דאי עבר ונסיב ומשני דאי לא כתיב קרא ופירש"י מידי דעל ידי עבירה קאתי לא כתיב קרא וכו' ע"ש. ואני תמיה מהרב החסיד מהר"י אלגאזי זל"הה בארע' דרבנן ח"ב אות מ"ו שכ' וז"ל בסוטה דף י"ט ר"ש סבר והשקה לומר שאם עבר והשקה ואח"כ הקריב מנחתה כשר ורבנן סברי דיעבד לא פתח קרא ופירש"י אין דרך התורה לומר בתחילה שלא כדרך מצותן אלא בתחילה סודר משפט הדבר כסדר ולבסוף מרבו מקראות לדרוש דיעבד. וצריך להתישב בסוגיא דיבמות אהא דמצרי ב' וכו' דאי לא כתב קרא כלומר דבר שאינו אלא ע"י אם עבר לא כתב קרא עכ"ל והאי דיעבד שהוסיף בדברי רש"י ליתיה בנסחתינו ומ"מ אם נתן לא עיכב ונראה דכוונתו להקשות דהכא אמרי' דבין לר"ש בין לרבנן מצית אמרת דקרא אתא לדיעבד כי פליגי אי פתח קרא בדיעבד ואלו התם פ הערל אמרי' דע"י אם עבר לא כתיב קרא ולק"מ דהאי דיעבד דשמעתין היינו דאינו עיכובא ומצוה מיהא עבד וכשרה. והתם ביבמות היינו דקרא איירי אי עבד איסורא ועבר עבירה וכמ"ש רש"י ולא קרב זה אל זה דודאי בלאוין לעיכובא נינהו ואי עבר לוקה כמדובר ומ"ש התוס' בפסחים דף ס"ג סוף ע"א ד"ה השוחט פסח על חמץ עובר בלא תעשה אומר ריב"א דהפסח כשר דהא לא שנה עליו הכתוב לעכב. סליק שפיר ע"פ מה דאמרן לעיל דהא דכתבו ז"ל דבדאוריית' ליכא לפלוגי בין לכתחילה לדיעבד היינו בשאר מילי בר מקדשים דהתם אי לא שנה עליו הכתוב הוה מצוה לכתחילה ולאו לעיכובא הלכך התה נמי אף דהשוחט עבר בלאו מ"מ לפסח גופיה דהוי קדשים הוא כשר דלא שנה עליו. וכן כתבו התוס' במנחות דף ל"ח סוף ע"א וז"ל ואם הקדים תכלת ללבן יצא תימה כיון דמקרא הוא דדרשינן דלבן ברישא נימא דמעכב דהא לא בעינן שנה הכתוב לעכב אלא בקדשים וי"ל דלית לן למימר דאסדר לבד יקפיד הכתוב לעכב כמו גבי חליצה הקדים רקיקה לחליצה מה שעשה עשוי ואע"ג דכתיב ככה עיכובא לא קאי אלא אחסרון מעשה עכ"ל הרי מפורש יוצא מה שחילקנו דבכל מילי בדאורייתא ליכא לפלוגי בין לכתחילה לדיעבד והוי עיכובא זולתי בקדשים. ובהכי ניחא מה שראיתי בנימוקי עטרת ראשי אבא מארי זלה"ה שהקשה משם החכם השלם כמה"ר יצחק ערוך זל"הה במ"ש הרמב"ם פ"ב דקרבן פסח דין ג' אין שוחטין את הפסח אלא על מי שראוי לאכול היה א' מבני חבורה קטן או זקן או חולה אם יכול לאכול כזית שוחטין עליו ואם לאו אין שוחטין עליו שנא' איש לפי אכלו ובדין ה' כתב שחטו למי שיכול ולמי שאינו יכול לאכול כזית כשר ואמאי והא מפיק מקרא דכל א' מבני חבורה יכול לאכול כזית וכמ"ש מרן בכ"מ ואיך הוא כשר והא בדאורייתא ליכא לפלוגי בין לכתחילה לדיעבד וכפי מה שכתבתי לק"מ דבקדשים אם לא שנה לא עיכב ומאי דאמרו דבדאורייתא אין לחלק בין לכתחילה לדיעבד בשאר מילי הוא דליכא לפלוגי וכמ"ש התוס'. ולפום ריהטא ק' בזה הסוגיות ברכות דף ט"ז דראב"ע סבר הקורא את שמע צריך שישמיע לאזנו שנאמר שמע ישראל ומוכח בסוגיא התם דה"ד לכתחילה וכ"כ רש"י דכל צריך לכתחילה משמע ודיעבד שפיר דמי. והא כיון דמפיק ליה מקרא דישמיע לאזניו היינו לעיכוב' ותו קשה על הרב פר"ח דמר ניהו פשיטא ליה בי"ד בקונטרוס אחרון בריש השגותיו על ס' ב"ה והבאתיו לעיל דבדאוריתא ליכא לפלוגי בין לכתחלה לדיעבד. ובמים חיים שם פ' היה קורא כתב וז"ל אמרי' בגמרא מ"ט דר"י משום דכתיב שמע ות"ק סבר בכל לשון וקשה טובא דדילמא ת"ק נמי דריש שמע דשמע לאזניך לכתחלה וכסברת ראב"ע וכו' ע"ש ולא העיר דאפי' בדראב"ע קשיא לן דליכא לפלוגי בדאורייתא ואתא מר ניהו וקשיתיה טובא אמאי לא מוקמינן קרא לכתחילה. ונראה דהתם בברייתא דראב"ע אמרי' א"ל ר' מאיר הרי הוא אומר אשר אנכי מצוך היום על לבבך אחר כונת הלב הן הן הדברים ופירש"י ואפי' לכתחילה אין צריך. ואפשר לומר דגם ראב"ע מודה לר"מ דמדכתיב על לבבך שמעינן בדיעבד דיצא אם לא השמיע לאזניו ומשום הכי מוקי קרא דשמע דישמיע לאזניו לכתחילה, דכי איכא תרי קראי מוקמינן חד לכתחיל' וחד לדיעבד וכמ"ש בסוגיין דלר"ש ואחר ישקה לכתחי' והשקה קמא לדיעבד ומ"מ ל"ק קושית הפר"ח דלימא הש"ס דת"ק נמי דריש שמע השמע לאזניך לכתחלה דזה הוא מעט דוחק לאוקומי תרי קראי חד לכתחילה וחד לדיעבד דכי איכא תרי קראי לית לן בה כדאמרי' בסוגיין בהדיא והכי אמרי' פ' כל שעה דף כ"ג והרי שרצים וכו' שאני התם דאמר קרא לכם שלכם יהא א"ה אפי' לכתחי' נמי שאני הכא דאמ' יהיו בהויתן יהיו הרי דמוקמינן תרי קראי חד לכתחילה וחד לדיעבד. ובזה אפשר לישב מה שהקשה הרב לשון למודים א"ח סי' ע"ו כדברי התוספות דפסחים דף מ"ג והבאתיו לעיל שכתבו דאיכא רבותא גבי תודה דמרבי חמץ נוקשה ומ"ש אין מחמיצין בתפוחים הוא לכתחילה והקש' הרב הנז' דכיון דרבייה רחמנא לנוקשה מאן פלג לן בין לכתחילה לדיעבד ואפי' לכתחילה נמי יהיו מחמיצין בתפוחים ואפשר לומר דכיון דכתיב קרא בתודה חמץ ומשמע חמץ גמור ואתא ריבויא לרבנן חמץ נוקשה מוקמינן קרא דכתיב חמץ דהיינו חמץ גמור לכתחילה וריבוי' דמרבה חמץ נוקשה לדיעבד כי ההיא דשרצים דפריך מינה הרב הנז'. אי נמי אפשר לומר דמ"ש התוס' לכתחלה ודיעבד לאו דוקא וכונתם דההיא דמחמיצין בתפוחים היינו דמצוה מן המובחר איכא בחמץ גמור ומ"ה אמרו אין מחמיצין בתפוחים כי היכי דלעבדו מצוה מן המובחר ואה"נ דאפי' לכתחילה מצו לחמץ בתפוחים אבל אינו מצוה מן המובח' והיינו דקאמר אין מחמיצין בתפוחי' כי היכי דלקיימו מצוה מן המובח' וכ"כ התוס' בחולין דף כ"ג ע"ב וז"ל היינו לכתחילה דכשבא לעשות לחמץ שתי הלחם וחלות תודה מצוה לעשות בחמץ גמור עכ"ל הרי דנקטו מצוה לעשות בחמץ גמור כלו' דההיא למצוה כדאמרן. אמנם חזה הוית דהרב לשון למודים שם דרך קסתו מקשה ורמי מדוכתי אחריני אהאי כללא ואין המקום אתי להתישב מושבו"ת דכתב לדעת לעות אם יש לישבם. ג: מדברי הרב כנסת הגדולה ח"מ סימן טו"ב הגה"ט אות י"ג וי"ד נראה דמספק' ני' האי כללא ע"ש ובס' ארעא דרבנן אות קפ"ג ובקונטרס כסא דוד דף ק"ד ע"ב בחלקו"ת אשית בין ההיא דאיירי בה הרב כנה"ג לעלמא ע"ש. (אחר זמן רב ראיתי בתחילת ס' מר וקציעה ח"ב בקונט' סייג לתורה שביזה וזלזל למי שאמר דאין לחלק בדאורייתא בין לכתחילה לדיעבד והוכיח מכמה מקומות. וכלהו דמייתי מקדשים אינם ראיות דשאני קדשים ושאר דוכתי צריך לראותם ומ"מ נעלם ממנו דברי ראשונים ואחרונים שהבאתי)

חנם הלום ראיתי ובתוס' דפסחים דף י"א ע"א שכתבו וז"ל ואין לתמוה מי איכא מיד דמדאורייתא לכתחילה אסורא ובדיעבד שריא דאיכא מילי היכא דבעינן שישנה עליו הכתוב כגון קדשים עכ"ל ומשמע מדבריהם דחוץ מקדשים איכא מילי דמדאורייתא אינם