חיים שאל חלק ב יז

אינו מנוקה קרינן ביה וכדעת הרמב"ם הו"ל לתנא למנקט ארוסה בהדי נשים פסולות ולא לימא שנאמר דמדאצטריך קרא לארוסה דידענו זה מהברייתא מוכרח דאיירי בבא עליה בבית אביה וכדרמי והי' משמיענו חידוש גדול דאף בביאה אסורה דרבנן בנשי דעלמא אינו מנוקה מעון וכדעת הר"מ. והשתא דהקדים התנא ארוס' ונקט שנאמר וכו' ולבסוף תני נשים פסולות הורה לנו דמי שבא ביאה אסורה דרבנן באשה אחרת כל שאשתו ראוי לקיימ' מנוקה קרינן בי' ואמטו להכי אקדמא וקאמר שנאמר וכו' אף כי על הרוב תנא נא מייתי קרא ומה גם אי הא הוה בכלל ונקה לא הו"ל למנקט קרא דהתנא אין דרכו לפרש בכל דין שנאמר וכ"ש מקראות שאין להם הכרח כגון זו אמנם הכא בחכמה יסד אר"ש תנא דוקנא ונקט שנאמר שלא כדרכו ברוב המקומות לאשמועי' דביאה אסור' מדרבנן באחרת לא מעכבה מלשתות. וכפ"ז סבר הראב"ד דאפי' אם בא על השניה שאינה אשתו אין המים בודקין אשתו זאת וכפי הצד האחר שצידד הרב מש"ל ע"ש

איכו השתא נתנה ראש ונשוב' למאי דהוינן בה מראש מקדם בהך דינא דזכות תולה שכתבנו דלדעת הר"מ דמי שתולה לה זכות מתנוונה ברישא דרך אברים והטהורה משבחת כי חזינן להו דמתנוונ' דרך אברים מלבד דאינה משבחת תלינן בשוגגת ואנוסה ובא עליה דרך אברים כמדובר לעיל. והן עתה אברר שיחותי דאפינו תימה דשוגגת או אנוסה או בא עליה דרך אברים הגם דאינה משבחת מ"מ אינה מתנוונ' כלל מ"מ יש להתיר זאת האשה דמתנוונ' דרך אברים ולומר דדילמ' היא שוגגת או אנוסה או בא עליה דרך אברים ועם היות דאין המים בודקין אותה כלל ואינה מתנוונה מחמתם כלל מ"מ אפשר דהא דמתנוונ' אינו מצד המים אלא מצד חולי אחר ומותרת לבעלה. וכיוצא בזה כתבו התוס' בסוטה דף ו' סוף ע"א וז"ל וא"ת לרב ששת דאמר בין לר' בין לרבנן מתנוונ' א"כ אהיכא קאי ר"ש וכו' י"ל הנשים העומדות משום יחוד ולא יהא ניכר כשעומדות בעזר' ניוונה יוציאו שם רע והבועל יגיד להם שקלקל עמה ולא ידעו שזה מתנוונ' א"נ לא יתלו ניוונ' במים וכו' אלא בחולי אחר עכ"ל וראיתי במדרש במדבר רבה פ"ט דאמרו וז"ל ואם יש לה זכות תולה וכו' רשב"י אומר אין זכות תולה במים המרים וכו' מדהה אתה המים וכו' ר' אומר אני אכריע אם היתה טהורה סופה למות כדרך בני אדם ואם טמאה סופה למות וצבתה בטנה ונפנה יריכה אמר רשב"י וכי מי יודיע לכל העומדים שסוף זו למות וצבתה וכו' אלא כיון שהיתה שותה פניה מוריקו' וכו' ע"ש ומדרש זה עלה בידינו קרוב לדברי התוס' דרשב"י מהדר ארבי דמי יודיע לכל העומדים שסוף זו למות וכו' הרי דר"ש מקפיד שאותם העומדים שם יכירו פעולת המים. גם מדרש זה מסכים הולך לדברי רש"י ז"ל דלרב ששת אף דלרבי ורבנן מתנוונ' בסוף פליגי אי מתה באותה מיתה והן הן דברי המדרש ששנו רבי אומר אני אכריע סופה למות וכו' אלמא פליגי ר' ורבנן בסיפא אי מתה בצביית בטן. ואכתי פש גבן ליישב לדעת הרמב"ם דמי שתלתה לה זכות מתנוונ' ברישא דרך אברים ובכל זמן זה שרייתה היא גבי בעלה עד אשר יתחיל לצבות בטן מה שהקשינו לעיל מהירושלמי דקאמר ונקה וכו' אינו חושש שמא תלה לה זכות ואתיא כמ"ד תולה ואינה ניכרת דלדעת הר"מ אתי כמ"ד ניכרת וכמש"ל. ואפשר לומר דס"ל להרמב"ם דהירושלמי ס"ל דפליגי רבי ורבנן ולרבנן אינה מתנוונ' כלל אלא דביומא דמשלם זכותה מתה ולרבי מתנוונ' כי אורחה ולבסוף מתה באות' מיתה ואמטו להכי קאמר דאתיא כמ"ד תונה ואינה ניכרת דהיינו כרבנן דאלו לרבי מתנוונ' דרך בדיקה כי אורחה והיינו על דרך אשר צדדנו לעיל. אמנם מוכרח דלרב ששת דסבר כש"ס דילן דבין לרבי בין לרבנן מתנוונ' לא ס"ל הכי דאי אמרת דגם לרב ששת בין לרבי בין לרבנן מתנוונ' כי אורחה במאי אוקימתא האי בריית' דירושלמי ונקה האיש מעון אינו חושש שמא תלה לה זכות הא לכ"ע מתנוונ' כי אורחה אי תלתה לה זכות ואיך לא יחוש והא אסורה לו ואם אינה מתנוונ' כי אורחה מהיכא תיתי שיחוש דאם הי' תולה לה זכות היתה מתנוונ' כי ארחה אלא ודאי מוכרח דלרב ששת מתנוונ' לכ"ע דרך אברים וביני ביני השמיענו כזאת דלא יחוש דתלתה לה זכות ועד אחרן תצבה בטנה דעד שתצבה בטנ' מותרת ולדידי' ודאי ברייתא זו אתיא ככ"ע. אלא דהירוש' סבר דפליגי ר' ורבנן ולרבי מתנוונ' כי ארח' ולרבנן לא מתנוונ' כלל ומ"ה אוקמה להאי בריתא כמ"ד אינה ניכרת ודוק בדברי הרב מש"ל שהבאתי לעיל ובמה שכתבתי לעיל הדק היטב. וכן יש להוכיח מהברייתא האחרת שהביאו בירושלמי ובתלמודא דידן דף ו' ע"ב וטהור' ולא שתלתה לה זכות ומשמע דמותרת לבעלה מיד כמ"ש התוס' דאם הי' אסור בה היכי הוה ס"ד למקרי בה ונקתה ונזרעה זרע. והשתא אי אמרת דלרב ששת דבין לרבי בין לרבנן מתנוונ' כי ארחה הא אסור בה ומאי קאמר תנא דברייתא וטהור' ולא שתלתה לה זכות אלא ודאי דס"ל לר"ש דמנתנוונ' דרך אברים וגם ר' יוסף אפשר דהכי סבר דלא פליג עליה אי רבנן מודו לרבי אי לא וא"ש דברי הרמב"ם כפי סוגיא זו דתלמודין ומכח זו נדחק לפרושי סוגית פ' ארוסה כדכתיבנ' לעיל. וראיתי בפסקי תוס' פ' הי' נוטל אות י"ו שכתבו וז"ל יש לה זכות תולה ואעפ"י שאינה טהור' מותרת לבעל' לבא עליה זכות תולה ואין עושה בה רושם ומצילתה מכל וכל עכ"ל ודעת שפתם ברור מללו דפסקו כרבנן אליבא דרב יוסף דאינה מתנוונ' כלל וז"ש ומצילתה מכל וכל דאינה מתנוונ' כלל לאפוקי מ"ד דלרבנן מתנוונ' נמי. אבל לכ"ע ודאי דאחר ג' שנים מתה. וגם מדנקטי זכות סתם משמע דלאו דוקא זכות תורה ואפי' זכות מצוה אגוני מגנא מן היסורין וכאוקמתא דרב יוסף ורבה פ' הי' נוטל אמנם הרמב"ם נקט זכות תורה. ועמ"ש בישוב דבריו הרב מהר"י זאבי זלה"ה בדרשותיו פ' קרח דף כ"ט

(ד) דין כ"ג באו עדי טומאה וכו' ואפי' לא אירע וכו' ועוד שמא בעלה אינו מנוקה מעון וכו' יש לדקדק על רבינו במ"ש ועוד שמא בעלה וכו' דאמאי כתב כן ולכאור' הוא סותר הקודם דמשמע דמספ"ל אי המים בודקין כשיש עדים ולהכי יהיב תרי טעמי ועפ"ק דסוט' דף ו' בין לרב ששת בין לברייפא דמייתי אח"כ מילתא פסיקתא היא דכשיש עדים אין המים בודקין ולמאי הלכתא כתב הרמ"בם ועד שמא בעלה אינו מנוקה וכי כעורה טעמא דעדים. ועוד דהרב מש"ל פ"ב דין ח' האריך והוכיח דב"ד מודיעין לו שאם בא ביאה אסור' אין המים בודקין ואם השתכחת ביה יודיע דרכיו ואינה שותה עש"ב. ואף דהרב ז"ל כתבו ליישב דברי רב ששת אליבא דהרמב"ם. ואיכא למימר דהרמב"ם מאי דפסק הכי היינו מהברייתא דמייתי הש"ס ולאו מטעמיה. מ"מ נראין דברי הרב מש"ל ז"ל וטעמן ונימוקן עמן ומי דחקו להר"מ לומר כן. עוד שמעתי שדקדקו בלשון הר"מ במ"ש ואפי' לא אירע וכו' דמשמע לא מיבעיא אם אירע דהדין עם העדים אלא אפי לא אירע וכו' והרי ק"ל דאי איכא עדים אין המים בודקין ומאי כונת אפי' דקאמר הרמב"ם. ולזה אפשר דכונת הרמב"ם באומר' אפי' ה"מ באו עדי טומאה וכו' לא מיבעיא דאם צבתה בטנה וכו' ה"ז אסור' ותצא בלא כתובה וא"צ לעדים ואדרבה סהדי שקרי נינהו אלא אפי' לא אירע וכו' דאז אין בידינו אלא עדותן של עדים דמי סוטה לא בדקוה והו"א דסהדי שקרי נינהו ומותר' ויש לה כתוב' קמ"ל דלעולם אסורה ואין לה כתובה בין אם בדקוה והעדים עדי שקר בין אם לא בדקוה ואפשר דעדי אמת הרי אסור' ואין לה כתובה וזה פשוט אמנם למ"ש ועוד שמא בעלה וכו' אפשר ליישב בדוחק קצת דטובא אשמועינן הר"מ באמרותיו הטהורות. דהנה כ' בסמוך הר"מ דסוטה ששתת והיא טהור' ה"ז מתחזקת ופניה מזהירות וכו' והשתא כי חזינן סוטה ששתתה ופניה לא היו לה באו' מאי"רות ולא נתחזקה וגם אינה מתנוונת איכא לספוקי בה שמא אנוסה היא או שמא בעלה אינו מנוקה ולהכי לא בדקי לה מיא דאף שמודיעין אותו לדידן דקי"ל כברייתא אין צורך לומר דודאי כל שבא ביאה אסור' אזיל ומודה דדילמ' מכסיף או בשאט בנפש משום דנסתרה ועברה על דבריו נקם ינקם להטריחה ולבזותה ומשכחת לה דאף שאינו מנוקה יביאנה וישקנה ולפ"ז הרי הדבר שקול כשאינה מתחזקת ואין פניה מזהירות ואינה מתנונת ספק אנוסה ספק דבעל אינו מנוקה וכיון והוא ספק שקול אין אוסרין אותה ומותרת לבעל' וכמ"ש הרב מש"ל לפי דרכו פ"ב דין י"א ד"ה ומ"מ. אמנם אם באו עדים ויש לנו ספק בעדים אז הוי ס"ס להחמיר ס' מה שלא נבדקה משום דיש לה עדים ואת"ל דהם עדי שקר דלמא בעלה אינו מנוקה מעון ולהכי אסור' ולא תלינן באנוסה כיון דיש עדים אף דמספ"ל בהו. ואפשר דמשו"ה כתב הרמב"ם ועוד שמא אינו מנוקה מעון להורות דכיון שבאו עדים מ"מ אסור' ואין לה כתובה בין אם לא יש לנו ס בעדים בין אם יש לנו ס' בהם לעולם אסורה ואין לה כתובה ולא מיבעיא אם נבדקה דתו לא צריכנא לשום דבר אלא אף אם לא נבדקה שאין המים בודקין כשיש עדים ועוד שמא אינו מנוקה דבהכי אסורה וכו אף אם מספ"ל בעדים. אבל אם לא באו עדים ולא נבדקה אין לחוש על שאינן זהירו"ת פניה ואינה מתחזקת דדילמא אנוסה היא ולא מספקינן דלמא יש לה עדים דזנות בעדים לא שכיח כמ"ש הרב מש"ל פ"ב דין ח': סימן ה קצת הגהות על קצת דיני הרמב"ם פ"ד דסוטה בס"ד

(א) דין ב' שנאמר והעמיד אותה הכהן. הרב אור יקרות בלשונות הרמב"ם ה' נדרים פי"ב דף מ"ה ע"ב תמה דאין הכתוב כן ותו דבנדרים דף ע"ג יליף מוהשקה. וכבר קדמו ביתר שאת הרב באר שבע בתוספותיו פ"ק דסוטה דף ח' ועמ"ש הרב מש"ל על רש"י והתוס' והרב ת"ה שם לעיל ריש פ"ג וגם הרב מש"ל לא זכר סוגית נדרים ע"ש

(ב) דין יב מרן הביא מ"ש בסוטה דף י"ז מגלת סוטה שכתב' קודם שתקבל עליה שבועה פסולה וכתב ואיני יודע למה השמיטו רבינו וכו' ע"ש. וראיתי בנימוקי עט"ר אמ"ן עדין שהקש' משם הרב מהר"י רוזאניס דנשמט ממרן דכתבו הרמבים פ' זה בסמוך דין ו'. וכן נמצא שתמה הרב הגדול מהר"ר אליעזר ן' ארחא ז"ל בהגהותיו כ"י. ואחר זמן ראיתי שהעיר בזה הרב פר"ח בנימוקיו במים חיים והוא פלא

(ג) דין יד הקריב את מנחתה ואח"כ השקה כשרה. בדפוס