חיים שאל חלק ב טז

כמ"ד דלא בעינן מנוקה מעון אלא מזאת האשה וכדתנן ושבא עליה בדרך ומה גם דהכי רהטא סוגי' דרב ששת בדף ו' שטרח לישבה הרב מש"ל לדעת הרמב"ם בכמה אוקמתות דב"ד אומרים לו הוי יודע וכו' וכל זה דוחק ומה גם דפי אלו נאמרין דף ל"ב שם תניא מה אומרים לה כדי שלא להוצי' לעז על מי המרי' במה נטמאת בשוגג או במזיד וכו' ולא אשכחן שום דוכת' דאומרים לבעל כזאת וכזאת. ובא עליה בדרך לא שכיח שיבא ולא ידעו רבנן דשכיחי גביה. וכל זה הכריחו לרש"י לומר דתרי בריתות נינהו ופליגי בהכי ונקטינן דלא בעינן מנוקה מעון אלא מאשתו זאת. אלא דבדף מ"ז פירש הבריית' ההיא דהכי סבר לה תנא דבריית' ההיא וכדמפרש לה תלמוד'

וארו חזה הוית אור כי יהל אור תורה שלימ' ועיני ראו או"ר גדו"ל למהר"י זאבי זלה"ה בלימוד ק"ע ארוכ"ה לו עלתה לאסבורי ניהלן דעת הרמב"ם והשגת הראב"ד ולהתבסם מתורתו הוה באתי ללקט אורו"ת וז"ל והנה כפי האמור ק"ל דכוות' בסיפ' דמתניתין דקתני אלמנה לכ"ג ומפיק לה בספרי וכו' ומדסתמ' דתלמוד לא ק"ל הכי משמע שפיר דקרא ונקה סתם וכו' אתא קרא דכי תשטה וכו' לגלויי אקרא דונקה דנ"ד עון א"א אלא כל עון דבעמוד והוצא וכו' מינה דהבא על ארוסתו אי לאו גזרת הכתוב הזה שתיה אפי' אחר הגזרה וכו' וה"ט דהראב"ד. אמנם הרמב"ם וכו' דלית ליה למ"ד האי דרשא דספרי וכו' מכח רישא דמתני' דקתני ארוסה ושומרת יבם וכו' דגלי לן קרא דכל שבא עליה בדרך הפקר מעכב' מלשתות דאין כאן נקיון כפים וכו' באופן דקרא דתחת אישה בא לגלויי אקרא דונקה דל"ד עון א"א או עמוד והוצא אלא אפי' שמץ דבר וכו' ובהכי ניחא לי דברי הרמב"ם וכו' כך היל"ל כל איש שבא ביאה אסור' מימיו אין המים בודקין את אשתו שנאמר ונקה לפיכך אם היתה אשתו אסורה עניו מחייבי לאוין וכו' אפי' שניה אפי' בא על ארוסתו בבית חמיו וכו' והי' זה סדר נכון אמנם אחר שכתב ואפי' בא על ארוסתו אין מקום עוד לומר לפיכך אמנם וכו' ועוד דקדק הרמב"ם גבי ארוס שבא וכו' אין בודקין את אשתו דלא קאמר אינה שותה כדקאמר בכל הפרק לחזק הענין כי ארוס שבא על ארוסתו דבר ה' בבירו' הוא דאינו פוקד אותה וכו' ע ששבאור' וברוחב. והנה הני תרי דוקיי דדייק הרב בלשון הרמב"ם דהול"ל אפי שניה אפי בא על ארוסתו ומאי לפיכך ומאי אין בודקין את אשתו אינה שותה הול"ל ומכחם ישב ודרש לשון הרמב"ם והנך רואה. אנא זעיר נא ידענ' מאי קשיא ליה להרב ז"ל דדברי הרמב"ם לפי פשטן דק"ו כחדא והשביע בצחצחות בארש נכוחות דהנה לפנינו הא למגמר שני חלקים מקרא דונקה שתים כהלכתן יסבו בלכתן על קוטב אחד. האחד כאשר זאת האשה דסטת דא מבעל' זיווגם עולה יפה על פי התור' והיא אשה ההוגנת אלא דעיל' השתכחת בה השת' ועדיה בצד בסת"ר אהל"ו ואתי למבדק' כתב רחמנ' ונקה דאי גברא חזי ומימיו לא בא ביאה אסור' בנשי דעלמ' המים בודקין את אשתו זאת וכי יצר זונה הטעהו וכשל בביא' אסור' מימיו עם אחרת לא בדקי לה מיא. והשני כאשר הא גברא לא הוה בידי' שום ביאה אסור' עם אחרת ואולם אשה זו מחייבי לאוין ועשה דקשה לזווגם כפי התור' אם קנא לה ונסתר' אינה שותה. וס"ל להרמב"ם דהני בי תרי טעם א' להם דבא ביאה אסור' ובכל שני חלקים אפי' אסור' דרבנן מעכב. וגם הרמב"ם נקט להו בשני חלקים ותחיל' כתב כל איש שבא ביאה אסור' מימיו אין המים בודקין את אשתו וכונתו על חלק ראשון דזיווג איש ואשה הללו עולה יפה בדין רק האיש בא ביאה אסור' עם נשי דמלמ' אין המים בודקין את אשתו והוא לשון צח דבשלמ' נשים פסולות או שאינ ראויות לשתות שייך לומר אינה שותה דבי דינא ידעי דאינה אשה הוגנת אי משום פסול' אי משום דאינה ראויה לשתות מפני סיב"ה ואינה שותה. האמנם כאשר זאת האש' זיווגה כדין ואין דבר מעכבה שתיה היתה נקראת והשתי' כדת לפי שאם הבעל זה שנים בא ביאה אסור' עם אשה דעלמ' במדינ' הים לא ידע אנוש בלתי לה' לבדו הוא היודע ואין המים בודקין את אשתו אף דבי דינא לא ידעי ביה ובתום לבבם למרא' עיניהם השקוה ושפיר נקט הרמב"ם בחלק זה אין המים בודקין את אשתו. וביא"ר עליה דלא מיבעי' אם בא ביאה אסור' מן התור' אלא אפי' בא על ארוסתו בבית חמיו והיא ארוס' אחרת לא זאת שקנא לה אפ"ה אין המים בודקין את אשתו זאת מאחר שבא על ארוסתו אחרת בבית חמיו וגם אם נעלם דבר מעיני הב"ד והשקוה אין המים בודקין את אשתו ועתה נשלם חלק זה. ואח"ך כתב הרמב"ם החלק האחר דס"ל דמטעם זה נגעו בה וכתב לפיכך אם היתה אשתו אסור' וכו' אפי' שניה אינה שותה דייקא דבי דינא ידעי דאשתו אסור' עליו ואין משקין אותה וטעמ' דיש בו עון וכמ"ש בפי' המשנ' בטעם משנתנו דתנן אלמנ' וכו' ונמצ' דבאו דבריו מדוקדקים הרבה דדין ונקה הוא בריית' ומפורש בסוט' דף מ"ז דבכל עון דידי' קפיד קרא והוא בדעתו דעת עליון סבר שזהו טעם נשים הפסולות ולכן כתב דין ונקה בריש' וכתב לפיכך וכו' להשמיענו טעמ' דנשים פסולות כמ"ש בפי' המ'. וק"ק על הרב שפי' דלהכי נקט גבי ארוסתו אין בודקין מה שלא נקט בכל הפרק לומר כי דבר ה' הוא וכו' שהרי סמוך ונרא' בדין זה נקט אם בה ביאה אסור' אין המים בודקין את אשתו. וכל מה שכתבתי בעיני דברים פשוטים מאד אלא לפי שראיתי להרב ז"ל שכתב דמבלעדי פירושו אין ישוב כלל לסדר הרמב"ם זאת היתה לי להאריך בזה והן עתה אבא העי"ר במ"ש הרב זיל בכונת השגת הראב"ד דקרא דכי תשטה אשתו אורויי הוא דקא מורה דקרא דונקה לאו דוקא עון א"א אלא כל עון דבעמוד והוצא וכו' דכפ"ז מנ"ל דאם בא הוא ביאה אסורה שאינה אשת איש באשה אחרת ואשתו זאת הסוט' ראויה לו לא בדקי לה מיא דהא ונקה לא משמע אלא אשת אים וכי תשטה לא משמע אלא באשתו סוטה דבעמוד והוצא. ומדברי הרב משמע דלא פליג הראב"ד אלא בבא על ארוסתו. ותו דאין צורך כפ"ז לומר דכי תשטה אשתו הרי זה גול"ה אקרא דונקה ומי נתן את של זה בזה וכל א' נדרש לעצמו דהני נשי פסולות אימעיטו מכי תשטה ואם הוא בא על א"א בעלמ' אימעוט מונקה ואין זה דרך לומר בכה"ג דחד קרא מגלה אחברי' כיון דלא נוסף לנו ביאור בקרא דונק' מכח כי תשטה דאי משום נשים פסולות מכי תשט' נפקי. ותו דהרב ז"ל בא לישב מה שהקש' מהר"י הכהן בלימוד קס"ט וק"ע אהראב"ד דמאי פריך משמעתא דריש ארוס' הא אצטריך קרא לדאוריית' דעד לא אתו רבנן וגזור הוה שתיה ובהאי שיטת' דהראב"ד שפי' הרב אכתי אין ראיה לדעתו ותיובת' לדעת הרמב"ם משמעת' דריש ארוס' ואם השגתו מדאצטריך כי תשטה דש"מ דאי לאו כי תשטה קרא דונק' בא"א והשת' כי תשט' גילה דכל האסור' עליו אינה שותה ומינה דארוסתו דראוי לקיימ' אינה בכלל. הנה השגה זו וכל תוקף ועוצם שטה זו מדאצטריך קרא דכי תשט' והאי ליתיה במתניתין ושמעת' דריש ארוס' כי אם בריית' דספרי דלענין דארוסתו בבית חמיו אם בא עלי' שראוי לקיימ' זה דבר פשוט ומאחר שכן לא הו"ל להראב"ד לומר הא דלא כהלכת' משמעת' דריש ארוס' אלא הול"ל מהספרי

ולשיטת הרמב"ם שכתב הרב ז"ל הנה שפתי לא אכלא נהלך ברג"ש איזה הערו' על דבריו איידי דחביב' לן שמעתי' דרב. הנה הרב ז"ל כתב דהרמב"ם דקדק במשנתנו דקתני בארוס' שנא' ובאלמנ' ואינך לא קתני שנאמר ולע"א דהש"ס לא פירש דנפק' מכי תשטה ומכח זה ס"ל דמשנתנו והש"ס לא סבר כהספרי וק"ק דאטו לדידי' מי ניחא אמאי תנא דמתני' לא אמר שנאמר ונקה ותו הש"ס אמאי לא פירש' ומ"ש דס"ל להרמב"ם דלא אימעיט אלא מקרא דונק' וכו' ואע"ג דאיכ' למידחי ולומר דבא"א איירי ס"ל להר"מ דליכ' למדחי הכי מכח רישא ארוס' וכו' וסבר דתנא דמתני' נקט ארוס' וכו' ואח"ך אלמנ' לכ"ג וכו' להיות דקרא דארוס' הוא המלמד אקרא דונק' דלא איירי בא"א וכו' עש"ב. ק"ק דאי כל הכרח הר"מ לשיט' זו הוא מכח דין ארוס' וכאוקמת' דקמי וכו' אמאי בפי' המשנ' לא השמיענו כזאת והלא לפי דברי הרב בחיבור דקדק מאד ושינה הסדר וכו' להשמיענו זה כי זהו יסוד מוסד לסברתו וזהו שאמר לפיכך וכו' ומאחר שכן טפי הו"ל לפרש בפירוש המשנ' זו כמו לשיטתו מהך דארוס' שכן דרכו לפרש בפי' המשנ' כל דין טעמו וממשו ולחוקרו ולדורשו. ובחיבורו דרכו לסתום ורובא דרוב: כותב הדין בלי ראיות ואלו הכא דכולי האי דייק בחבורו לשיטת הרב הו"ל לפרשה בפי' המשנ' והיתה לבא"ר, ותו קשה דמבין ריסי עיני הרב ז"ל שכתב דאיכ' למידחי דוק' בא"א אלא סבר הרמב"ם דליכ' למידחי מכח רישא וכו' נראה דאשתמיטתיה סוגית סוטה דף מ"ז דבברייתא והש"ס מפורש יוצא דאפי' עון דפנוי' ועון דבניה וכו' ולא הי' צריך הרמב"ם להכריח דונקה לאו באשת איש מכח רישא דתלמוד ערוך הוא. ונראין הדברים דעלה סמוך הרמבים שכן אתה מוצא בפי' המשנה פ' עגלה ערופה במשנת משרבו המנאפין וכו' דאייתי התם הא דונק' וכו' בזמן וכו' ע"ש. ותו יש להרגיש על הרב במ"ש דהיינו דנקט במשנתנו ארוסה ושומרת יבם ברישא ובתר כן תני אלמנה וכו' אף דהן חמורות וכו' להיות דקרא דארוס' ושומרת יבם הוא המלמד ע"פ ונקה דלא איירי בא"א. דאי הכי דכל עצמו של התנא להכי נחית. הו"ל לומר בנשים הפסולות שנאמר ונקה וכו' ואז הי' לימודינו עולה יפה אבל השתא סתם לן תנא ונעלם כונתו

ואשר אני בעניותי אחזה לישב השגת הראב"ד למאי דהקשו עלה הרב מש"ל ומהר"י הכהן והרב המפרש ירוש' פ"ט דסוט' דהרי ארוס' מד"ס וקרא אתא לדאורייתא ומתני' נקיט עיקר קרא אף דלבתר דגזור אימעוט מונק' עיקר קרא נקט דאינה שותה אף מקמי דגזור ע"ש הלא זה הדבר דודאי כונת הראב"ד לשמעתא דריש ארוסה דאוקמה רמי דאצטריך קרא לבא על ארוסתו וכו' ולא באשר חשבו הרב מש"ל ודעמיה. אמנם אפשר דסגנון ראיתו כך היא דכיון דמהך שמעתא ידעינן דהא דארוסה דאימעוט' היינו בבא עניה בבית אביה ס"ל להראב"ד דנהי דכל כי האי גוונא דמקמי דגזור רבנן הרי היא ככל הנשים אצטריך קרא למעוטא וגם דלבתר דגזור מכח גזרתם אימעיטא אין קפידא במאי דתנא יליף לה מקרא דאעיקרא קאי וכמ"ש מהר"י הכהן. אמנם הכא דטעמא דנשים פסולות מקרא דונקה וכמ"ש הרמב"ם דבהא גם הראב"ד אזיל ומודה אי אמרת במי שבא ביאת אסור בנשי דעלמא אפי' ביאה האסורה מדרבנן