חיים שאל חלק ב טו

ודכוותא ור' יוסי בר ר' בון אמאי אצטריכא לי' ללומדה מסברא כלום המים באים וכו' והלא אית לן קרא ונקה האיש מעון. וחזינא לגאון הרב מש"ל דהקש' על רש"י שפירש טעמא דאלמנה לכ"ג מכי תשטה אשתו ושקיל וטרי בה ומעיקרא סבר דרש"י פליג על הרמב"ם דלא קפיד קרא אלא אבא עליה אחר שנסתרה ותו לא והיינו דפירש הכי בכמה דוכתי הך דרשה דמנוקה מעון בבא עליה אחר הסתיר' והדר קשיתיה דרש"י פירש כהרמב"ם בסוטה דף מ"ז ע"ב ואסיק לרש"י בקשיא. ובפ' נערה פ"ה דין ה' ד"ה עוד ראיתי ובה' סוטה פ"ב דין יוד ד"ה ודע דלסברת רש"י. תפס הרב בדעת רש"י דפליג אהר"מ ואזיל בתר רובא דלשונות רש"י ע"ש.. וק"ק דבכל זאת לא העיר דלהרמב"ם תיקשי לי' הספרי דאמאי אצטריך כי תשטה אשתו וכן נמי תיקשי לי' מהירושלמי כמדובר. ומ"ש מרן בדין זה ליישב השגת הראב"ד דקרא תרי טעמי יהיב למעט ארוסה כבר הרב מש"ל תמה על דבריו דוכי כתב רחמנא קרא יתירה ללא צורך. והיינו כקושיין דאמאי אצטריך אשתו לאלמנה לכ"ג וגם מאי דתמה הרב מש"ל על מרן דכפי דבריו מאי פריך בגמרא מההיא דרב אחא אימא דקרא תרי טעמי יהיב שייכא במאי דקמן ועדיפא מינה דמאי פריך בירוש' התיבון והרי אלמנה לכ"ג ומאי פריך התם אית לן ונקה האיש מעון. ונראה דהרב מש"ל מאי דלא קשיא לי' אלא על רש"י ולא הקשה על הרמב"ם מהספרי ה"ט דאזיל לשיטתיה דאיכא מאן דפליג אדרשת ונקה האיש מעון וכמו שיישב בזה סברת ר"ש אליב' דהרמב"ם כמש"ל. אמנם הירושלמי קשיא דפריך מ"ט דאלמנ' לכ"ג והרי משנתנו אית לה לדרשת ונקה האיש מעון דתני תנא כמה זימני בא עליה בדרך ואפי' ר' יהודה לא פליג אלא אמוסרין לו ב' ת"ח ומקו' הירושלמי משמע דפריך בפשיטות מאלמנה לכ"ג אליבא דכ"ע

שוב ראיתי להרב המפרש ירושלמי פ"ט דסוטה הלכה ט' בתוספותיו שעמד על השגת הראב"ד ודברי מרן ואחר שהקש' על פירוש מרן בהשגת הראב"ד כתב וז"ל אבל עיקר כונת הראב"ד דקאמר התם בריש פרקין דאלמנ' לכ"ג וכל חייבי לאוין אינן שותות כדדריש בספרי מאשתו הראוי' לאשתו דוקא וכן הכא לעיל פ"ד הלכה ו' מונקתה ונזרעה זרע כשר ולמה לי קרא תיפוק לי דאינו מנוקה מעון ועל סוף דברי הרמב"ם קאי השגתו דכתב לפיכך וכו' והנרא' לישב דשפיר אצטריכו הני סראי לחייבי לאוין דמשכחת לה דמנוקה מעון הוא וכגוונא דמפרק בריש ארוסה שם משכחת לה וכו' ואצטריך קרא ע"ש והוא למאי דמסיק בבבלי יבמות דף כ' דכל חייבי לאוין מותרות להתייבם מן התורה וכן אלמנה מן האירוסין לכ"ג דעשה דיבמה יבא עליה דוחה ל"ת אלא דמדרבנן גזרו ביאה ראשונה אטו ביאה שניה וכו' וא"כ שפיר משכחת לי' דמנוק' מעון מן התור' הוא היכא דעבר על ד"ס ובא עליה ביאה ראשונ' והילכך אצטריכו הני קראי דאפ"ה אינן שותות דאינו ראוי לקיימן וכו' ע"ש ומ"ש בפי' השגת הראב"ד אינו מחוור חדא דלדידי' הראב"ד הש"ג ישי"ג ממשנתנו דתנן אלמנ' לכ"ג וכו' דהני דרשות דספרי וירושלמי מאשתו ונזרעה זרע לא הוזכרו בתלמודין ואי פריך ממשנתינו דמאי אירי' נשא אשה באיסור אפילו עבר עבירה אחת בימיו אין המים בודקין הא הו"ל להרב הנז' לפרש בהשגת הראב"ד ולא לפרש דהשגת הראב"ד היא דלמה לי קרא ת"ל דאינו מנוקה מעון כמ"ש. ותו דזה אינו השגה דאיכא למימר דתנא נקט האי משום סיפא דתנן ולא נוטלות כתובה לא כן בעבר עביר' דנוטלת כתובה וכדתנן ריש פ' ארוסה דבא עליה בדרך נוטלת כתוב' וכמו שביאר כל זה הרב מש"ל. ותו דהרי הראב"ד קאמר האי דלא כהלכתא משמעת' דריש ארוס' וכפ"ז לא קשי' לי' משמעת' דריש ארוסה אלא ממשנתינו דריש ארוסה. ומה"ט נמי לא נכון לומר דהשגתו היא כמ"ש דאמאי אצטריך קרא והאי תיפוק לי שאינו מנוקה מעון דהרי הני קראי לא הוזכרו בתלמודין בריש ארוסה אלא בירושלמי וספרי ומהראב"ד מוכח דהשגתו היא מסוגית בבלי ריש פ' ארוס'. והא איכא למידק נמי על מה שפירש הרב מש"ל דהשגת הראב"ד היא ממעוברת חברו מפלוגתא דר' מאיר ורבנן עש"ב דהא נמי מתניתין היא ושם נאמר במשנתנו פלוגת' דר"מ ורבנן ומאי שמעתא דקאמר הראב"ד. ותו ק"ק על הרב המפרש הנז' דכתב לפי פירושו דעל סוף דברי הרמב"ם קאי השגתו דכתב לפיכך וכו' ואמאי אצטריך לדחוקי נפשי' בהא נמי ולסלק השגת הראב"ד מדין ח' ולהניחה בדין ט' והלא לפי דבריו השגה גדול' היא על דין ח' דכפי פירושו לדעת הראב"ד אף אם בא ביאה אסור' כל שלא בא על זו אחר סתירה מים בודקין את אשתו מדאצטריך קרא לאלמנ' וכו' ונמצ' דפליג על הדין ופוסק להפך הרמב"ם ואי השגתו קאי על לפיכך בטעמא לחוד הוה משיג דגם הוא מורה דאה היתה אשתו מחייבי לאוין או עשה ואפי' שנייה וקנא לה ונסתרה אינה שותה וכו' אלא דהרמב"ם מייתי לה מקרא ונקה האיש מעון ולהראב"ד נפקא מקרא דספרי או דירוש' ומשמעות דורשין איכא בינייהו בדין ט' אמנם בדין ח' פליג עליה בדינא וכמדובר. וגם מ"ש הר"מ בדין ט' שנייה מוכרח דמודה הראב"ד בו דהא תנן במשנתנו חלוצה דהוי דרבנן וכמ"ש הרב מש"ל דמהכא יליף לה הרמב"ם וגם תנן מעוברת חברו ומנקת חבירו דהוי איסורא דרבנן ואף לרבנן דפליגי אר"מ היינו משום דיכול להפרישה ולהחזירה ואמנם אי אינו יכול להחזירה גם רבנן מודו כיון דבעמוד והוציא קאי וה"ה לשנייה וכמ"ש הפר"ח בנימוקיו דמהכא יליף הרמב"ם ע"ש. ותו ק"ק לפי פירוש הרב המפרש הנזכר דמאי ק"ל על הרמב"ם הלא דברי הרמב"ם הם תלמוד ערוך בסוטה דף מ"ז דעון דידיה ודבניה ובנתיה מעכבי המים לבדוק כמו שנאמר ותיקשי להך סוגיא קושיתו ואיך כתב על דין הר"מ הא דלא כהלכתא והלכה כמותו מכרזת שם. ומה שישב הרב הנז' לדעת הרמב"ם דאצטריך קרא בהני להיכא דמנוקה מעון מן התור' בביאה ראשונה וכו' הוא ישוב נכון. אמנם אכתי לא איפרק לשון הירושלמי ריש פ' ארוסה הנז' דקאמר התיבון הרי אלמנה לכ"ג הרי ראויה להזריע ואצטריך לאתויי קרא דזרע כשר משמע ור' יוסי בר' בון יליף לה מסברא ומוכח דפריך על אלמנ' לכ"ג פשוטה ואינך דכוותא דאטו במתני' תנן אלמנ' מן האירוסין שהיא יבמה לכ"ג ואינך יבמו' מחייבי לאוין דלהכי הוא דבעי' קרא אחרינא דחייבי לאוין מבלי שהם יבמות מונקה האיש מעון נפקי ומאי פריך ולומר דפריך דמתני' נסתמא קתני וחייבי לאוין יבמות בכלל ואהא דוקא פריך הא מפיק ודחיק ואתי מרחוק ועוד יש להרגיש דכגון דא צריכה רבה והו"ל לתלמודין לאותובי ולפרוקי כי היכי דמותיב ומפרק ארוסה ושומרת יבם

אמנם לפי דרכנו שכתבנו לעיל אפשר לומר דס"ל להרמב"ם דהא פלוגתא דתנאי היא בדרשת ונקה האיש מעון דאיכא מאן דדריש בזמן שהאיש מנוקה מעון שלא בא עליה אחר שנסתר' אבל אם הוא עבר איזה עבירה בין בשוגג בין במזיד עם אחרו' המים בודקין אשתו זאת ובאשתו אערו מנוקה מעון, ואיכא מאן דדריש בזמן שהאיש מנוקה מעון בין בזו בין באחרת שלא בא ביאה אסורה כל ימיו. וברייתא דספרי דמעיט פסולות מכי תשטה אשתו והירושל' דמעטינהו מנזרעה זרע סברי לה דמנוקה מעון באשתו בעינן ותו לא. אמטו להכי אצטריכא קרא לנשים פסולות. והגם דבירושלמי פ"ט הלכה ט' אמתני' דמשרבו המנאפין וכו' אמרו דכתיב כי הם עם הזונות יפרדו וכתיב והיתה האשה לאלה בקרב עמה בזמן שעמה שלום לא בזמן שעמה פרוצים ונקה האיש מעון אימתי האשה נושאה את עונה בזמן שהאיש נקי מעון. ופשיטא דהך סוגיא דירוש' משמע דדריש ונקה האיש מעון זנות בין בזו בין באחרת. איכא למימר דלעולם דהירושלמי סובר ונקה האיש מעון אשתו זאת דוקא ואיידי דעסיק בהא דמשרבו המנאפין פסקו המים וכו' נקט להך דרשה והא כדאיתא והא כדאית' דבהיות הדור נסא וצדיק אם הוא לא בא עליה אחר שנסתר' מנוקה מעון קרינן ביה בשגם הוא כבד עון מביאות אסורות. אמנם אם אין הדור צדיק והוא לדורו דומה יפה כי אם בזאת נכשל ואתי' עלה בתר דאסתתר אין המים בודקין את אשתו. אמנם ס"ל להרמב"ם דתלמודא דידן סבר לה דדרשת מנוקה מעון היא כוללת בין בזו בין באחרת וכמפורש בבריית' דדף מ"ז ע"ב דעון דידיה ודבניה ובנתיה מעכבי כנז'. והיינו דתלמודין בריש פ' ארוס' לא קא יליף לפסולות מתשטה אשתו כספרי ולא מנזרעה או מסברא כירושלמי משום דגמרין סבר לה דמנוקה מעון האי עון הוא אסור כולל בין מזו בין מאחרת ופסק כתלמודין דנשים פסולות אימעוט מונקה האיש מעון ואם בא ביאה אסורה מימיו אין המים בודקין את אשתו

ובהכי ניחא מה שהקשה הרב מש"ל על רש"י דיהיב טעמא לנשים פסולות מכי תשטה אשתו והוא דאפשר לומר דסבר רש"י דפלוגתא דתנאי הוא כדאמרן ונא עוד אלא ס"ל לרש"י דתרי בריתות נינהו דקא דרשי ונקה האיש מעון ובהא פליגי והן חדא ברייתא דמייתי לה פ' כשם ויבמות וקידושין ושבועות דתניא בזמן וכו' אין המים בודקין את אשתו ותו לא ואידך היא הברייתא דמייתי בסוטה דף מ"ז דמסיים בה ואומר לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה וכו' והברייתא דמייתי בהנך דוכתי ס"ל דמנוקה מעון באשתו בעינן דלא ליתי עלה בתר דאסתתר. והברייתא דדף מ"ז דמסיים בה ואומר וכו' ס"ל דמנוקה מעון בין מזו בין מאחר' בעינן וכדמפרש לה הש"ס וכי תימה עון דידיה אין וכו' וסבר רש"י דתרי ברייתות נינהו כיון דחזינן דבכמה דוכתי מייתי לה ובשום חד מהנך דוכתי לא מייתי לה בהאי סיומא דדף מ"ז ודרך הש"ס הוא להביא הברייתא בשלימות ואף דלא אצטריך למאי דמסיק אלא דבר א' מדברי' כידוע והשת' דחזינן דבכל דוכתא דמייתי לה לא מייתי לה בשלימות אלא בדף מ"ז שמעת מינה דתרי הוו ופליגי בהך פלוגת'. וכיוצא בזה כתבו ז"ל בכמה דוכתי ולעת כזאת אתיא זכירה ממ"ש הראב"ד הביאו בחי' הריטב"א ובש"מ מציעא על דף ק"ד גבי ר"י הי' דורש לשון הדיוט וכו' ע"ש והשתא ניחא דרש"י בכל הנך דוכתי בארבע' מצינא דפי' מנוקה מעון שלא בא עליה משנאסר' עליו. ובדף מ"ז פירש מעון ניאוף באשה האסור' לו בין מזו בין מאחרת ולא אשתמיט לפרש הכי בשום דוכת' מהנך אלא הכא בדף מ"ז. והי' טעמו דס"ל דתרי ברייתות נינהו ופליגי בהא כמדובר ופירש בכל א' פירוש הראוי לו ובריית' דספרי דכי תשטה אשתו אתיא כמ"ד דמנוק' מעון באשתו זאת. והכי נקיט איהו לאמת כיון דתלמוד' מייתי להך בריתא דאתיא כספרי תדיר. וגם תנא דמתניתין הכי סבר דבמותב תלתא פ"ק ופ' הי' נוטל ופ' ארוסה תנן ושבעל' בא עליה בדרך ש"מ הא הוא דבעי' שיהי' מנוקה מעון ולא מזולתו. ומ"ה פי' במשנתנו דנשים פסולות ה"ט דכי תשטה אשתו כתיב אשה הראויה לו דאתיא