חיים שאל חלק ב יג

בירושלמי ואתיא כמ"ד וכו' דהא למ"ד תולה וניכרת נמי אתייא שהרי הוא מותר בה אעפ"י שהתחילו החלאים לבא וע"ז אתא קרא ונקה האיש מעון ולומר דהירושלמי פליג בזה וס"ל דכל שהתחילו החלאים לבא אסור' שהרי מורה דמה דלא נבדקה הוא משום זכות ומ"ש רבינו דמותר בה הוא על פי שיטת תלמוד' דידן דאמרינן פ' ארוס' דף כ"ו במתנוונ' דרך אברים מותרת לבעל' דבר זה קשה בעיני ועוד דאם אנו אוסרים אותה מספק בשביל חלאים אחרים שלא הבטיח הכתוב בהם א"כ אף שלא באו לה חלאי' נאסור אותה מספק משום דשמ' לא הי' מנוק' מעון אשר ע"כ נ"ל דניכר ואינו ניכר דירושלמי לאו היינו מתנוונ' ואינה מתנוונ' דאיפליגו פ"ק דסוט' דף ו' אלא הכא איכא מיד דלעולם אף מי שיש לה זכות ניכרת היא שמתחיל בטנה לצבות אלא שהזכות תולה שלא תמות עוד ואיכא מ"ד דאין בטנה צבה אם יש לה זכות והיינו ניכר ואינו ניכר וכו' ע"ש. שש אנכי דמה שהעיר הרב בירושלמי אנכי העירותיהו אמנם מ"ש הרב דאומר דהירושלמי פליג אשמעתה דפ' ארוסה. והר"מ פסק כתלמודין וכו' לא זכיתי להבין דבריו דכבר כתיבנא בעניותין דההיא שמעתא דפ' ארוסה דתלמודין אתיא כירושלמי דלרבי זכות תולה וניכרת מתנונה כו ארחייהו בצ"בת עשויה בטן ברישא דהרי אמרו במתנוונה דרך אברי' מ"ד זנויי זנאי והאי דלא בדקוה מייא כי אורחייהו משום דבאונס הוה ש"מ דאף לס"ד אי לאו באונס אף אי זכות תולה מתנוונה כי ארחייהו וכמ"ש רש"י דלא תלה לה זכות דא"כ הו"ל להתנוונות דרך בדיקת המים ע"ש וכמש"ל וא"כ מאי קאמר דפליגי והר"מ פסק כתלמודא דידן הא גם בתלמודין לא אתי דלתלמודין נמי למ"ד ניכרת מתנוונה דרך בדיקה ככל אשר דברנו ומהיכא תיתי לומר דהירוש' אסר במתנוונה דרך אברים דלא מצינו בירושלמי רס דלמ"ד ניכרת אסור' לבעלה והא נמי נפקא מש"ס דילן דכל מו שזכות תולה לה מתנוונה כדרכה. גם מ"ש ואסיק דניכר דירושלמי לאו מתנוונה וכו' הנה לשון מתנוונה דנקטי רב יוסף ורב ששת פ"ק דסוט' הוא לשון רבי דקאמר מתנוונה והולכת. וא"כ משמע דרצה לומר הרב דיש מחלוקת אחר בירוש' אם תצבה בטנה וזה דוחק גדול לחדש מחלוקת חדש דלא אשכחן אלא רבי דקאמר מתנוונה ואהא פליגי רב יוסף ורב ששת אי רבנן סברי כרבי ומהי תיתי לומר דבמהות היכר במי שתלתה לה זכות איכא פלוגת' דלרבי מתנוונה והיינו כמ"ד בירושלמי אינה ניכרת ואיכא מ"ד בירושלמי שמתחיל בטנה לצבות דמלבד דהדבר קשה לחדש פלוגתא אחריתי הנה מלשון הירושלמי פ' הי' נוטל ופ' ארוסה ופ' כשם דקאמר ואזיל בפשיטות כמ"ד תולה לה וניכרת וכו' ולא משתמיט לאתויי עיקר הך פלוגתא אלא כמי שמדבר על הידוע מוכח דהיינו פלוגתא דרבי ורבנן ותו ליכא. ואם כוונת הרב דבכונת פלוגתא דרבי ורבנן פליגי תלמודין והירושלמי דלתלמודין לרב יוסף ס"ל דרבי סבר דמתנוונה דרך אברים ורב ששת ס"ל דגם רבנן מודו לי'. והירושלמי ס"ל דלרבי ניכרת שתצבה בטנה ורבנן ס"ל דאינה ניכרת אלא מתנוונה דרך אברים ונמצאו הבבלי והירוש' פליגי בפירושה דתנאי ולענין דינא שוו בשיעוריהם דמתנוונה דרך אברים מותרת לבעלה. גם זה קשה בעיני דכיון דמהירושלמי ידעינן דלרבי דסבר ניכרת היינו בצביית בטן נימא דגם תלמודין הכי ס"ל דרב יוסף ורב ששת לא נקטי אלא לשון רבי דאמר מתנוונ' והולכת ומה שנפרש בדבריו כפי הירוש' נימא דהן הן דברי רב יוסף ור' ששת. ואי סמיך הרב על סוגית פ' ארוסה באלו אמרו שלא לסמוך דפשיטא דסוגיא הכי רהטא דאף אי תולה זכות בדקי כי אורחייהו כדפירש"י וכמו שנראה מתחי' הסוגיא ג"כ דאמר רב הונא במתנוונ' דהיינו לשון רבי ופריך עליה הא בדקוה מיא אלמא עתנוונה פשטו וסתמו כי אורחייהו ותו דלשון הר' לא מוכח הכי כאשר המעיין שופט צדק ועיין מ"ש לקמן בס"ד. הן אמת דבסוגית פ' ארוסה אפשר לפרש לדעת הרמב"ם דלמ"ד זכות תולה וניכרת לרב יוסף לרבי ולר"ש גם לרבנן זו שהזכות תולה לה איכא הכי ואיכא הכי איכא דמתנוונה וצבתה בטנה ומארכת עד שלשה שנים ואיכא דמתנוונ' שלא כדרכ' ראשה ואבריה כבדים עליה ובסוף מתה באותה מיתה והנה אם זו צבתה בטנה אף שהתחילה כל דהו לצבות בטן ומתנוונה אסור' לבעלה דליכא לספוקי בה אבל אם מתנוונה דרך אברים איכא לספוקי בה שמא זכות תלתה לה או טהור' היא ולכן מותרת נבעלה דמספק אל תאסרנה על בעלה דהא דמתנוונה לא חש"ב רפותא וז"ש בש"ס במתנוונה דרך אברים דס"ד דבאשת כהן דיש צד לומר דהגם דלא] בדקוה] משום זכות מ"מ מתנוונ' דנאנסה אסורה קמ"ל ומ"ש והאי דלא בדקוה מיא כי אורחייהו משום דבאונס זנאי ה"ק דגם לאותו צד דאנו תולים דלא תלה לה זכות כיון דלא חזינן דבדקו כי אורחייהו ומ"ה שרינן אשת ישראל. באשת כהן יש ריעותא באותו צד נמי דשריות' דלא תלתה זכות דאכתי נימא דבאונס זנאי ואסיר' ליה. זה אפשר לפרש לדעת הרמב"ם בשמעתין אמנם אכתי קשה דמאחר דפשטא דסוגיין אתיא כירושלמי ובירושלמי הדבר ברור דלמ"ד בדקי כי ארחייהו הכי הול"ל להרמב"ם וכמו שנראה מדברי רש"י בההיא דפ' ארוסה כמדובר. הן אמת דראיתי ורש"י ז"ל פ"ק דסוטה דף ו' ע"א שכת' וז"ל זכות תולה שלא יצבה בטנה מיד אלא מתנוונ' והולכת מכחש' והולכת באותה מיתה ציבוי בטנה עכ"ל וזה הפך מה שנראה מדבריו פ' ארוסה והפך הירושלמי ודוחק לומר ולפרש בדברי רש"י פ' ארוס' שכוונתו כאשר פירשנו בעניותנו לדעת הרמב"ם כאשר יראה המעיין

תו צריך להבין לדעת הרמב"ם שכתב דהיכא דזכות תולה עבידי דאתו מייא ברישא דלהכי ארחייהו וזו רעה חול"ה בשחפת ובקדחת וכמ"ש בפי' המשנה גם כן ולבסוף מתה בצביית בטן וירך מתוכה אתי בר נפל"י א"כ כי חזינן לה דתיכף כששתתה מי המרים חלתה היא בכל חולי ש היה היכי שרינן לה כיון דבזכות תולה כך היא המדה דכי קא מתחלה לאו מבטן קמתחלה ואפי' תימא דאיכא הכי ואיכא הכי כדאמרן בסמוך אכתי תיקשי דודאי בחלות' מורה ובא אשר איננה טהורה דהרי כתב הר"מ בסמוך דין כ"ב סוטה ששתת והיתה טהורה ה"ז מתחזקת ופניה מזהירות ואם היה בה חולי יסור וכו' וא"כ אם טהור' היא זו אז תתחזק ותתרפא כמי"ם הפני"ם באות מאירו"ת וזו הנחלאה פניה לא היו לה על שאינן זהירו"ת וחלאים רעים משמשין ובאים. וק"ו אם היא אשת כהן מדוע בושש איסור חל עד אשר נפישי נפיחי בטן וירך כי אורחייה ונראה דהדבר פשוט דהא דמתחזקת באחוור"י אפי' זהי"רי טפי ועלתה בידה הבריחים היינו דוקא כאשר זאת האשה תמימה האחת צנוע"ה ואת הכבו"דה ודבר סתר עם האיש החשוד לא איתרע בה מילתא והן סתרה כגלויה לזו יקרא טהורה ונקתה ונזרעה זרע. ואולם האיכא שוגגת ואנוסה ובא עליה דרך אברים דמיא לא בדקי להו ומותרות לבעליהם וכמ"ש הרמב"ם סוף פ"ג ע"ש ומאחר שכן בשגם בתולה לה זכות ברישא תחלה חולאים אחרים. מ"מ כל שלא התחילה לצבות בטן הגם דאית בה משום אכחושי' ולא חזינן בה כההוא סימנ' דטהור' אלא בתר איפכא מרובים כחושי"ם וחולאים אחרים לא אתחזק רעותא דאפשר דהיא שוגגת או אנוסה פו בא עליה דרך אברים דאינה נאסרת ומ"מ אינה זוכה למעלות הטהור' ותהי להפך ואשת כהן אף כי שוגגת ואנוסה אסירא ליה אכתי אפשר דבא עליה דרך אברים דאינה נאסרת לכהן וכמ"ש הרב מש"ל בסוף פרקין ומה"ט כחדא שרי"ין לבעליהן אחד ישראל ואחד כהן

והנה לכאורה הוה איכא למידק בהא דפריך פ"ק דסוטה סוף דף ו' דמייתי ברייתא דטהורה ולא שיש לה עדים וטהורה ולא שתלתה לה זכות וכו' ור"ש נהי דוי"ו לא דריש והאיכא יש לה עדים במדינת הים לא שכיחא ופירש"י דהא דשני לעיל לר"ש מדזכות לא תלה עדים נמי לא תלו משום דאכתי לא קים ליה דרשא דהאי קרא. וק"ק דמאי פריך לעולם אימא כדמעיקרא דלר"ש מדזכות לא תלי עדים נמי לא תלי ואי קשיא לך מהאי דרשא הא על כרחך האי ברייתא לאו ר"ש דדריש וטהורה ולא שפלתה זכות וכדקאמר דריש וי"ו לא דריש ואם כן אימא דגם אהא דעדים פליג ר"ש וקרא דאמר טהורה אייתר למדרש דדוקא אם טהורה מתקיים בה ונקתה ונזרעה זרע אם היתה עקרה נפקדת או יולדת בצער יולדת בריוח אמנם אם היא אנוסה נהי דלא בדקי לה מיא מיהו לא מקיים בה ונקתה ונזרעה זרע ומאי ק"ל אר"ש ונראה דהא בורכא היא דאשכחן דריש דריש האי ונזרעה זרע דוקא להתירה לבעלה וכמ"ש במדבר רבה פ"ט דמייתי פלוגתא דר"א ור' יהושע דמר סבר אם היתה עקרה נפקדת ומ"ס יולדת בצער יולדת בריוח וכו' ותני עלה ר"ש אומר אין נותנין שכר לעבירה אלא לפי שהיתה אסור' לזרע לשעבר יכול תהא כן לעת"ל תלמוד לומר ונקתה ונזרעה זרע מותרת הוא לזרע ע"כ הרי דלר"ש ונקתה ונזרעה זרע להתירה לבעלה ומאחר שכן לא מצי למימר וטהורה היא לאפוקי אנוסה דלא בדקי לה מיא אמנם ליתא בנזרעה זרע דלדידיה דאתא קרא להתירה לבעלה אנוסה נמי שריא ומוכרח למדרש ולא שהיו לה עדים. ותו חזינן בירושלמי פ' הי' נוטל הלכה ד' תני ר' יודא אומר בשם ר"א בן מתיא וכו' שאם היתה עקרה נפקדת וכו' א"ל ר' שמעון בן לקיש א"כ ילכו כל הנשים ויתקלקלו בשביל שיפקדו ולית ליה לר"ש ונקתה ונזרעה זרע אית ליה זרע כשר לא זרע פסול ופירש הרב המפרש דאית לי' כדלקמן ריש פ' ארוסה דאלמנה לכ"ג לא שותה דנזרעה זרע כתיב זרע כשר לא זרע פסול. ונראה דהא דאמרו ז"ל רבי שמעון בן לקיש הוא ט"ס וצ"ל אמר לו ר' שמעון דריש לקיש הוה אמורא. ונמצינו דלירושלמי ר"ש דריש דנזרעה זרע אתא לאפוקי פסולות ואף לפ"ז לא מצי למדרש וטהור' היא לאפוקי אנוס'. איבר' דק"ק להא דירושלמי שאמרו דר"ש דריש ונקת' ונזרעה זרע זרע כשר לא זרע פסול דהרי בספרי ממעט לאלמנה לכ"ג מכי תשטה אשתו כמ"ש רש"י ריש דף כ"ד ומשמע דהוא סתם ספרי וכלשון במדבר רבה פ"ט ע"ש וידוע דסתם ספרי ר' שמעון ומאחר שכן הא לר"ש לדעת הירושל' מנזרעה זרע מיעט אלמנה לכ"ג ודכוותה ואמאי בעי תו מיעוט דאשתו למעוטינהו. וצופה הייתי להרב מש"ל פ"ב דסוטה דין ח' שעמד בהא דכתב הרמב"ם כל איש שבא ביאה אסורה מימיו וכו' אין המים בודקין את אשתו וכתר וז"ל אך מאי דק"ל דברי רבי מדתנן דף כ"ב ר"ש אומר אין זכות תולה וכו' ואתה מוציא ש"ר על הטהורות וכו' ואם איתא דכל ביאה אסורה מונעת א"כ אתה מוציא לעז על הטהורות וכו' וכה"ג מקשה בגמ' בפ"ק לרב ששת וכו' וכתבו התוס' וה"ה בא עליה בעלה בדרך לא שכיח ותירוץ זה יוצדק אם אנו אומרים דדוקא עבירה זו מונעת הבדיקה שייך לומר דלא שכיח אי משום דהיו מוסרים לו ב' ת"ח ואי