חיים שאל חלק ב יב

ובדין ז' ובדין יו"ד דתני תנא בכלהו או שותה או לא נוטלת כתובה ע"ש. והנה מדנקט הרמב"ם ואם אמרה הן נטמאתי או איני שותה והוא לשון המשנה ר"פ ארוסה כנז' מוכח דדוק' באומרת נטמאתי איני שותה אבל אם אמרה נאנסתי או שגגתי דטענת אונס שפיר שייכא בעיר נמי כמ"ש הרב מש"ל ריש ה' נערה וכמו שהוכיח הרב מהר"ץ בתשובה סי' קמ"ה ועיין להרב פנים מאירות בתשו' ח"ג סי' כ"ב משקין אותה דכל שבאו עדי סתירה אינה נאמנת עוד לומר נאנסתי שתהא מותרת לבעלה ישראל וע"י (הסוטה) [השקאה] תבדק אם היא באונס ושוגג או ברצון דלא מהימנה. וכן מוכח מהא דתני' בסוטה דף ל"ב ת"ר משמיעין אותה וכו' ובמה היא נטמאת בשוגג או במזיד באונס או ברצון וכ"כ למה שלא להוציא לעז על מי המרים ופירש"י שלא להוציא לעז שאם נטמאת באונס או שוגגת ולא נבדקת שלא תהא סבורה אלו נטמאתי מזיד' אף הן לא היו בודקין אותי עכ"ל ואי איתא דבאומרת נאנסתי או שגגתי שוב אין משקין אותה מאי האי דתני וכ"כ למה שלא להוציא לעז על מי המרי' ת"ל שלא להשקותה אם אמרה שגגתי או נאנסתי אלא משמע דלא נ"מ אלא שלא להוצי' לעז אמנם לענין שתיה היתה (נקראת) שותות] גם באומרת נאנסתי או שגגתי והם דברים פשוטים וכן מוכח מדברי הרב באר שבע במסכת כריתות אהא דאמרי' בשילהי כריתות דמתני' דחייבי אשמות תלויין שעבר עליהם יה"כ פטור אלא מעתה ספק סוטה שעבר עליה יה"כ לא תייתי דהא כפר עליה יה"כ דחטא שאין מכיר בו אלא המקום וכו' אמר אביי בועל מכיר בו אמר רבא סוטה כי מתייא לברר עון קא אתייא וכתב הרב הנז' וז"ל פירוש שיש ספק לסוטה עצמה אם נטמאת אם לא נטמאת כגון שאינה יודעת אם בא עליה בעלה או האיש שקנא לה בעלה ממנו ולהכי הוי חטא שאין מכיר בו אלא המקום והבועל כדאמר אביי אבל אי אפשר לפרש דמיירי מסתם סוטה שהיא בעצמה יודעת האמת אם נטמאת דא"כ למה אקרי חטא שאין מכיר בו אלא המקום והבועל לאביי הלא היא עצמה מכרת בו ואולי לזה נתכוון רש"י אף כי אין לשונו מורה כן עכ"ל אלמא לדעת הרב הש"ס פריך דלא ליתי מנחת קנאות בנסתפקה אם בא בעלה עליה ומשמע דהיא שגגה שסברה שבעלה בא עליה ושוב נסתפקה ופשיט' לש"ס דתביא מנחתה ומשקין אותה. ואעפ"י שהדין דין אמת והוא פשוט כדאמרן. מ"מ פירושו בסוגי' אינו מחוור והיותר קשה שנסתפק בלשון רש"י אם לכך כיוון אף שלשונו אינו מורה כן דדבריו הללו ממשמשין ובאין דאם נפרש זה ברש"י הלשון דחוק ואורוי הוה דלא קמורה. והרי רש"י קרי בחיל הפך דבריו שכתב ס' סוטה היינו סוטה סתם דס' הוא אם נטמאת הרי כתב בהדיא דמסתם סוטה פריך. והכין הוא קושט' דמילת' דכיון דמשקין אותה כאשר זאת אומרת שהיא טהורה לגבי דידן ספיק' היא ואף שהיא יודעת אם נטמאת ידיעת' כלא חשיב דמעשי' להפך ואנן משקינן לה דמספיקינן בה. והכי ארחא דש"ס לקרות סוטה ספק סוטה בכמה דוכתי ומהם פ"ק דיבמות דף י"א ע"ב אמינ' לך אנא סוטה ודאי ואמרת לי סוטה ספק ע"ש והכין חזינ' להרב ברכת הזבח שעמד בפירכת הש"ס הלזו וביאר עליה כפשט השמועה עש"ב. ועתה אמת אגיד דאגב רהטאי לא זכיתי להבין דברי הרב ברכת הזבח בזה במה שהקשה על פירוש הרב ב"ש הנז' ומה שישב וחזר והקשה והאריך בזה עש"ב דדברי הרב באר שבע הם פשוטים מאד דהש"ס לא נגע ולא פגע באשם תלוי דהך ספק סוטה לפירושו ופשיט' ליה דאשם תלוי לא מייתי האי סוטה אבל קושית הש"ס על מנחת קנאות דלא ליתי וכמ"ש רש"י והרב ב"ש גופיה בסמוך וע"ז קמשני רבא דהמנח' לברר וכו' ובזה אין מקום לכל מ"ש הרב בה"ז. אמנם פירוש הב"ש לא נהיר' דמאי פריך הש"ס דלא ליתי מנחת קנאות כיון שהיא מסופקת. וכי ברצונה תליא מילת' אטו היא נאמנת באומרה ששגגה ועתה מסתפקת להיות מותר' לבעלה כי היכי דלא תביא מנחה והלא דינה הוא דמשקה ומייתי מנחה לבודקה אם האמת אתה ולא זינת' ברצון. וזהו עיקר מצות סוטה דכתב רחמנ' אף באומרת טהורה אני דמשקה ומקריב מנחתה לבודקה ואמרה בשגגה ונסתפקה לא גרע מהיא אומרת טהורה כי מצות המלך היא להשקותה ולהקרי' מנחת' ותו דשפיר מתבאר הש"ס בכל סוטה דהרי כל ענין הסוטה מימר' דרחמנ' לגבי בעל דמספ"ל אם אשתו זינתה ולא משגחינן בה כלל ודיבורה מאפס ותהו נחשב ודל מהכ' ידיעתה דהיא לא מתייה לדעתה. אלא דאביי סבר דכיון דהבועל בפרט הבאת המנחה זר הוא בזה נהי דלא חשבת לידיעתה כיון דכולי האי לברר דבריה מעיקר' קא אתינ' אמנם לא מקרי חטא שאין מכיר בו אלא ה' דהאיכ' בועל. וק"ק בש"ס דאעיקר' ודקארי לה מאי קארי לה מאי פריך מסוטה אטו מנחת קנאות לכפרה קא אתייא דלותיב מינה וכן ר' אושעי' ואביי דמשנו שינויי אחריני ק"ק דאנן איירינן בכפרה על הס' דמכפר יה"כ ומנחה זו לאו לכפרה. ותו דלאביי נפיק חידוש' דדינ' דאם הבועל נשתטה או שמת וכיוצ' אין נוהג בה דין סוטה דמעתה אין מכיר בו אלא ה'. אחר זמן רב ראיתי למהר"א ן' שנג"י בס' דת ודין דף כ"ו ע"א שעמד בסוגית הש"ס הנז' ואסקה בצ"ע. שוב זיכני ה' ומצאתי בפי' רבינו גרשון מאור הגולה כ"י שכתב בסוגי' הנז' וז"ל ספק סוטה שאין לה שום עד שנסתרה. אמר אביי מש"ה לא מכפר דבועל מכיר שחטא עמה וסוטה מכרת לא קאמר משום דהיא הויא חתיכ' דאיסור' איכ' דאמרי אידי ואידי מכירין וחדא מינייהו נקט והלכך לא מכפ' עכ"ל

(ג) דין כ' ודין כ"א. כתב הרב הפר"ח בנימוקיו במים חיים וז"ל סוטה שיש לה זכות ת"ת וכו' פסק כרבי וצריך טעם למה לא פסק כרבנן עכ"ד וכבר ידוע מ"ש הרמב"ם בפי' המשנה בהך מתני' וז"ל וכבר אמרתי פעמים רבות כשיש מחלקת בין החכמים בסברת אמונה אין תכליתו מעשה מן המעשים שאין אומרים הלכה כפ' עכ"ל וא"כ בענין זה לא שייך פסק הלכה אלא דניח' ליה להרמב"ם למנקט דברי רבי משום דמסתבר טעמיה דרבי ולהכי קאמר כוותיה ובפי' הרב תי"ט ז"ל ועוד כתב שם הרב תי"ט דפ"ק דסוטה דף ו' אמרו דרב ששת סבר דת"ק ורבי שוים דמתנוונה ואע"ג דרש"י פירש דבסוף פליגי דרבי סבר שהיא מתה באותה מיתה הרמב"ם ס"ל דלא פליגי כלל עכ"ד ודבריו נכונים דהא הרמב"ם פסק כרב ששת בסמוך דין כ"ג ואפשר דזה כיוון הפר"ח לרמוז סוגית פ"ק לומר דהר"מ מפרש דלא פליגי רבי ות"ק כלל כמ"ש התי"ט ומ"מ הו"ל לפרש כיון דרש"י פירש דבסוף פליגי: עוד נראה דצדק הרמב"ם במאי דנקיט דברי רבי דהרי אמרו בש"ס פ"ד דף כ"ו אמאי דתנן אשת כהן שותה ומותרת פשיט' אמר רב הונא במתנוונה מתנונה הא בדקוה מייא במתנונה דרך אברים מהו דתימ' הא זנויי זנאי והא דלא בדקוה מיא כי ארחייהו משום דבאונס זנאי ולגבי כהן אסיר' קמ"ל ופירש"י מתנוונה הא ודאי בדקוה מים וזונה היא אלא שתלה לה זכות ואמאי מותרת לבעלה. במתנוונה דרך אברים שאינה מתנוונה במעיים ובירכיים אלא ראשה ושאר אבריה כבדי' עליה מהו דתימא הא לא זכות תלה לה דא"כ ה"ל להתנוונות דרך בדיקת המים אלא באונס זינתה לפיכך מתנוונ' שלא כדרכה ולכהן מיהא תתסר עכ"ל והרי הש"ס דנקיט דמי שתלתה לה זכות מתנונה ובדקי לה מיא כי ארחייהו ומשמע דמתנוונה תכף לשתייתה דהא קתני אשת כהן שותה ומותרת אלמא אחר שתיה קמ"ל דמותרת ומוקי לה במתנוונה וא"כ הרי דהש"ס מוקי סתמ' דתנן אשת כהן שותה ומותרת במתנוונה ואתא לאפוקי דלא נימא זכות תלתה לה א"כ מי שתלתה זכות נימוק"ה עמה נימוקת והולכ' וכדרבי וגם בסוף מתה באותה מיתה וכמ"ש דאי זכות תולה הו"ל להתנוונו' דרך בדיקת המים. והן הן דברי הרמב"ם בדין כ"א. אמטו להכי נקט הרמב"ם כדברי רבי. מאחר דסתמ' דתלמוד' נקיט כוותיה ומוקי לסתם משנה בהכי. ואי בעית אימ' דגם רבנן מודו ליה לרבי וכמ"ש הרב תי"ט. ואי בעית אימא דפליגי אפ"ה נקיט כרבי כהאי סתמא כמדובר

אמנם איכ' למידק דמדברי הרמב"ם בשני דיני' אלו משמע דזאת האשה אשר אהני' לה קמרא דזכות בריש' נפיש חילוות"ה דרך איברים כמו חלאי"ם השת' קשיא ריש"א ואברים כבדי' עליה ועד אחרן הנה צב"ה בטנה וימים שבינתים מעת אשר החלו תחלואיה עד אשר נהו"ם כריסה לה שו"ה מותרת לבעלה ואלו מהסוגי' הנז' משמע דגם אי זכות תולה ואינה מתה רק נימוקת והולכת מ"מ היא מתנוונה כי אנפחה גם הוא נאנחה וימלא קדי"ם בטנה חבלי"ם נפלו לה תחת הכר"ס האחד דהכי קאמר הש"ס במתנוונה דרך אברים מ"ד הא זנויי זנאי והאי דלא בדקוה מייא כי ארחייהו משום דבאונס זנאי ש"מ דאי זכות תולה בדקו מייא כאורחייהו. ומנ"ל להרמב"ם דכשזכות תולה יבואו לה חלאים אחרי' אלא דלבסוף מתה בצביית בטן דהכי משמע מלשונו וכ"כ מהרח"א בעץ חיים דף ע"ג ע"ב בתוך דבריו וז"ל בהיות לה זכות ת"ת והיתה האשה לאלה וחלאים קשים ובקרב עמה רמז שעדיין היא מותרת לבעלה אף שהתחילו החלאים כל זמן שלא צבתה בטנה וירכה כמ"ש הרמב"ם עכ"ל והרי מהסוגי' מוכח להפך וכמ"ש רש"י: תו קשה לדעת הרמב"ם מה שאמרו בירושלמי פ' היה נוטל הלכה ה' וז"ל ונקה האיש מעון אינו חושש שמא תלה לה זכות יכול אף היא לא תחוש ת"ל והאשה ההיא תשא את עונה ואתיא כמ"ד דזכות תולה וא נה נכרת ע"כ וכפי דברי הרמב"ם שהאשה שתולה לה זכות באים לה חלאים ומותרת לבעלה עד אשר צבתה בטנה אמאי אמרו בירוש' דאתיא כמ"ד דזכות תולה ואינה נכרת והלא אתיא שפיר למ"ד זכות תולה וניכרת והויא חידושא טפי דכיון דידענו דהאשה שתולה לה זכות שמתנוונה בתחילה מתנוונה דרך אברים וכל אותו זמן מותרת לבעלה עד שתלקה בצביית בטן היינו רבותא טפי דאף דעדיין לא צבתה בטנה מ"מ הא התחילו החלאים לבא ומוכח דנטמאת אלא דהזכות תולה לה וקמ"ל דמותרת לבעלה כל זמן שלא צבתה בטנה וכמ"ש הרמב"ם אלא משמע דס"ל להירוש' דלמ"ד זכות תולה וניכרת מתנוונה כי ארחה לצבות בטן ברישא ולפיכך אסורה וזה כשיטת רש"י וכפשטה דסוגיין פ' ארוסה הנזכר. אחרי כותבי חזה הוית לרבינו הגדול הרב מש"ל בפ"ב מה' סוטה דין א' אשר בתוך דבריו הביא הירושלמי הזה שהבאתי וכתב וז"ל יש לדקדק בסיום זה שסיימו