חיים שאל חלק ב יא

אית תניי תני ובאו ובאו מאן דמר באו באו ר"ע מאן דמר ובאו ובאו ר' ישמעאל. אנן תנינן נטמאה נטמאה אית תנויי תני ונטמאה ונטמאה מאן דמר נטמאה נטמאה ר"ע ומאן דמר ונטמאה ונטמאה ר' ישמעאל ע"כ. ופירש הרב פני משה פי' הירושלמי וז"ל אנן תנינן במתני' באו באו דמכפל המקרא דריש ולא מויו יתירה. אית תנויי תני בבריתא ובאו ובאו ומויו יתירה דרש ומפרש ואזיל דמ"ד מכפל דרשינן ר"ע היא דמצינו בעלמא דפליגי ר' ישמעאל ור"ע בהא דר' ישמעאל לא דריש בעלמא כפל המקראות דס"ל דברה תורה כלשון בני אדם כדפליגי בהא פ' הערל ור"ע דריש לשונות הכפולים ולא דריש ויו יתירה עכ"ל ובתוספותיו כתב וז"ל אנן תנינן באו באו לפי האי גירסא דגריס במתניתין בדברי ר"ע באו באו בלא וי"ו דמפרש אליביה צריך לפרש נמי סיפא דמתני' כך היה דורש וכו' אדבתר' קאי ולא פליג אדרבי עקיבא אלא כך היה דורש ר' זכריה בן הקצב בשם רבי נמי הכי נטמאה נטמאה וכו' דמכפל המקרא דרשינן וכן באו באו עכ"ל: ויש להעיר על הרב המפרש הזה שלא העיר דבתלמודין אמרינן בהדיא דף כ"ח ע"א מכלל דר"ע וו"י קדריש והכי אמרינן בדף כ"ט ע"א דלר"ע ארבעה קראי כתיבי ופירש"י דר"ע דריש וו"י והכי אמרינן ביבמות דף ס"ח ע"ב כמאן כר"ע דדרי' ווי"ן. והכי תניא בסנהדרין דף נ"א ע"ב א"ל ר"ע ישמעאל אחי בת ובת אני דורש. הרי דלפום תלמודין ר"ע דריש ווי"ן ור' ישמעאל לא דריש ווי"ן. הן אמת דמההיא דסנהדרין ויבמות לא מכרעא דר' ישמעאל לא דריש ווי"ן דאיכא למימר כמ"ש התוס' ביבמות בשם ר"י דלא נקט ר"ע לאפוקי רבי ישמעאל דר' ישמעאל נמי דריש ווי"ן אלא לאפוקי שאר תנאי דלא דריש וו"י בעלמא. אך ק"ק על התוספות דאמאי לא הכריעו כתירוץ אחר שתירצו שם דר' ישמעאל לא דריש וו"י ומ"ש בסנהדרין ור' ישמעאל האי בת ובת מאי עביד ליה לא מסיק הכי אלא לישב דרשא דר' ישמעאל למאן דדריש וו"י ודלא כר"י. מסוגיין ופ' כשם דאמר דלר"ע ד' קראי כתיבי דדריש וו"י. ולר' ישמעאל דלא דריש וו"י תלתא קראי כתיבי ע"ש דף כ"ט

ונראה דהתוס' לשיטתם אולי שכתבו פ"ק דסנהדרין דף י"ד ע"א שהקשו כמה דוכתי דאמרי' אחד תנא דלא דריש וו"י ואשכחן ליה בענין אחר דדריש וו"י ותירצו דהאי דקאמר לא דריש לאו משום דלא דריש ליה כלל אלא דוקא לההיא דרשא קאמר עכ"ל וא"כ ליכא לאוכוחי מסוגית פ' כשם דר' ישמעאל לא דריש ווי"י בשום דוכתא דדילמא גבי ונטמאה לא משמע ליה לדרוש וי"ו ובדוכתא אחריתי דריש כאינך תנאי דמייתי התוס' פ"ק דסנהדרין. אמנם התוס' ביבמות קיימי אקרא דבת ובת גופיה דבחד דוכתא משמע דר' ישמעאל דריש ליה ובחד דוכתא משמע דלא דריש ליה. ומ"ש ר"י לאפוקי שאר תנאי דלא דרוש וו"י בעלמא כלומר דאיכא תנאי דלא דריש בשום דוכתא וו"י. אמנם במאי דקמן מפורש יוצא בתלמודא דידן דר"ע דריש ווי"ן ומשו"ה דרוש ד' חד לבעל וחד לבועל וחד לתרומה וחד לכהונה ור' ישמעאל דלא דריש וו"י תלתא כתיבי בעל ובועל ותרומה וכהונה אתיא בק"ו וזה הפך הירושלמי. ותו קשה על הרב המפרש דתלי הך פלוגתא בפלוגתא דדברה תורה בלשון בני אדם דנראה דלא קרב זה אל זה דההיא פלוגתא היא בשתי תיבות דסמיכי כגון איש אחד איש אחד הכרת תכרת וכיוצא לא כן הכא דהם מקראות חלוקים והכא כ"ע אף מאן דסבר דברה תורה כלשון בני אדם דריש תלתא ונטמאה. והרי בתלמודא דידן בסנהדרין דף צ' פליני ר' ישמעאל ור"ע בהכרת תכרת דר' ישמעאל סבר דברה תורה כלשון בני אדם ואפ"ה דריש ונכרתה דסמיך ליה אלמא האי פלוגתא אינו אלא בשני תיבות דסמיכי כי הנהו. וה"נ לש"ס דידן ר' ישמעאל דריש הכא תלתא ונטמאה אף דהוא סבר דברה תורה כלשון בני אדם. ותו דכפי דבריו הוא מוליד מחלקת חדש דאיכא מאן דלא דריש תלתא ונטמאה ולפי הבבלי משמע דכ"ע דרשי תלתא לבעל ובועל ותרומה. ולפי הירושלמי בעל ובועל ויבם כמבואר שם ופ"ק דסוטה ופ"י דיבמות כאשר אחר הרואה עיניו תחזינה מישרים: ותו קשה מ"ש בתוספותיו דבפ' הירושלמי פירושא דמתני' הוא דר' יהושע א"ל לר' עקיבא דזכריה בן הקצב אמר משמיה דרבי כותיה. ומלבד דהוי יתו"ר נפי"ש לישנא דתנאי והול"ל כך היה דורש זכריה בן הקצב משם רבי ותו לא ולמה ליה לאורוכיה ולומר שתי פעמים וכו' דהיינו דר"ע. קשה דרבי דתנן במשנתנו בכל מקום הוא רבינו הקדוש כידוע. וכן בירושלמי פ"ק דסוטה תני ר' אומר שלש טומאות אמורות בפרשה וכו' (ובתוס' דף כ"ט גרסי ר"מ אומר) ורבי היה תלמיד תלמידי ר"ע ואיך זכריה בן הקצב שהיה בחרבן יאמר משמו וכן ר' יהושע לר"ע. ודוחק לומר דזכריה בן הקצב היה אומר בשם רבו ולאו היינו רבי סתם. ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דט"ס יש בירושלמי, וכצ"ל דר"ע דריש ווי"ן ור' ישמעאל לא דריש כתלמודא דידן ובמתניתין גריס ובאו. ובאו ולתקן כל הלשון כפי זה. וכבר ידעת מ"ש בתשו' המיוחסות להרמב"ן סי' צ"ו דרבו הטעיות בירושלמי וכן כתבו שאר רבוואתא קמאי ובתראי ועיין בתוס' סוטה דף כ"ד: סימן ד' קצת הגהות על קצת דיני פ"ה דסוטה להרמב"ם

א' דין א' שאין משקין את הסוטה אלא בב"ד הגדול של ע' זקנים במקדש. ראה ראיתי להרב פרי חדש בנימוקיו בס' מים חיים שכתב וז"ל נראה מלשון הרב שהמקום גורם אבל התוס' פ"ק דסוטה דף ז' ע"ב כתבו דאיום וגזום אינו מעכב וסוטה היתה נוהגת אף לאחר גלות סנהדרין עכ"ל. ולכאורה קשה דלשון משנתנו מעלין אותה לב"ד הגדול שבירושלם ולא מכרעא שיהיו בלשכת הגזית ואדרבא מדנקט. שבירושלם משמע דלא בעינן שיהיו בלשכת הגזית. ולשון התלמוד אינו אלא להצריך ב"ד של ע"א. וראית התוס' מההיא דריב"ז הפסיקן ראיה מכרעת דאין המקום גורם בסוטה כזקן ממרא. ותו שנינו בספרי על פסוק ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן דאיכא למ"ד דאצטריך רבוי לקרקע בית עולמים ואיכא דמייתי לה בק"ו ע"ש אלמא לכ"ע סוטה היתה נוהגת במשכן ולא בעי שיהיו ב"ד בלשכת הגזית. גם בברכות פ' אין עומדין אמרו אם ראה מוטב ואם לאו תראה אלך ואסתתר וכו' ואין אתה עושה תורתך פלסתר וכו' אלמא גם בשילה היתה נוהגת סוטה דלא בעינן אלא סנהדרי גדולה ואי המקום גורם כזקן ממרא דבעינן דוקא לשכת הגזית שהוא המקום המיוחד בירושלם כמו שפירש"י בסוטה דף ו' ודף מ"ה ע"א וכן הוכיחו התוס' בסנהדרין דף פ"ט. ע"א ודף י"ד ע"ב והרא"ש בתוספותיו פ' עגלה ערופה הר"ן בחידושי סנהדרין דף י"ד דאף בירושלם עצמה כיון דיצאו מלשכת הגזית לא דייני ד"נ וזקן ממרא ע"ש. אלא דהני תרי בתראי. יש לדחות דכל זה מכי אתו וישבו בלשכת הגזית אי אתרמי דנפקי מהתם אין זה מקומם. אבל כי הוו במשכן ושילה וקביעות מקומם היה שם אימא דשוה ללשכת הגזית ובהכי ניחא דהתוס' לא מייתי ראיה מהתם. אמנם הדבר מוכרח מראית התוס' כמו שנאמר. ואפשר לומר דגם הרמב"ם ס"ל הכי ומ"ש במקדש לא קאי אב"ד אלא אהשקאת סוטה ובהכי קאמר שאין משקין הסוטה אלא במקדש וה"ה משכן ליקח מעפר המקדש. ובב"ד הגדול של ע"א ואפי' שאינם במקומן. ולא קפיד אלא שיהיה ע"פ ב"ד של ע"א וישקוה במקדש אבל אין כונתו שב"ד יהיו במקדש אלא אהשקאה קאי. ואתה תחזה דאפי' בפ"ג דממרים לא דקדק הרמב"ם לכתוב שיהיו הסנהדרין במקדש ולא מעיט התם דין ח' אלא אם יצאו חוץ לירוש' ע"ש. הגם דהתם ק"ק דהול"ל אפי' בירושלם כל שאינם במקומם לא נעשה ז"מ. ומיהו שם דין ז' כתב חוץ למקומן וע"ש בכסף משנה

וזה חזיתי להרב קרית ספר שכתב וז"ל אין משקין וכו' דאתיא תורה תורה וכו' מה להלן בע"א וכו' מקום מיוחד דהיינו לשכת הגזית אף כאן ע"א וה"נ כתיב לפני ה' דהיינו בירושלם וכדי שלא ימחק ה' מאיימין עליה דסברא היא אבל אינו מעכב עכ"ל ודבריו צריכין ישוב חדא דיליף מז"מ שיהיה בלשכת הגזית ואיפכא הכריחו התוספות כמדובר. ותו דבתר הכי כתב דאיום. אינו מעכב והם דברי התוספות לומר דלא בעי לשכת הגזית כמבואר בדבריהם. הן אמת דצריך להתישב להבין בעצם דברי התוספות הנזכר דעיקר קושיתם היא דלבעי לשכת הגזית כזקן ממרא מטעם אין ג"ש למחצה ואזלי לשיטתם שכתבו בכמה דוכתי דאין ג"ש למחצה היינו דצריך ללמוד כל הפרטים מהמלמד וכדאמרינן תדיר בת"כ ובש"ס אי מה להלן וכו' ת"ל וכו' ומאחר שכן מה כונתם בהא דאיום. אי לומר דטעמא דבעינן ע"א ובלשכת הגזית משום איום ואיום גופיה לא מעכב. וא"כ אפשר דלדעתם דאף ב"ד לא מעכב. או כונתם דכפ"ז דאיום לא מעכב אימא נמי דלשכת הגזית לא מעכב וה"ה דב"ד ע"א לא מעכב: ועוד יש לצדד בכונתם. וצריך להתישב בדבר. ותו ק"ק בדברי הרב קרית ספר הנזכר במה שסיים וה"נ כתיב לפני ה' דהיינו בירושלם דפתח בג"ש ובמקדש וסיים בירושלם וקרא דלפני ה'. ותו דלפני ה' כתב הרמב"ם פי"א דמעשר שני דין ו' דעיקרו במקדש ועמ"ש שם מרן בדין ד' על השגת הראב"ד ובס' בני דוד ודו"ק

(ב) דין ב. איני שותה יוצא בלא כתובה. כתב מרן בכ"מ דמשמע להרמב"ם דכל שאמר' איני שותה אעפ"י שלא אמרה טמאה אני מפסדת כתובתה והכי אמרו בירושלמי סבר ר' עקיב' וכו' ע"ש. והוא פלא איך אבי התעודה לא זכר משנה השגורה בפיו פה קדוש ריש פ' ארוסה דף כ"ד ואלו לא שותות ולא נוטלות כתובה האומרת טמאה אני ושבאו עדים שהיא טמאה והאומרת איני שותה. וכן תמה הרב פרי חדש בנימוקיו במים חיים

ועוד תנן התם ושאר כל הנשים או שותות או לא נוטלות כתובה הרי דאם לא שותות לא נוטלות כתובה וכבר תמהו התוס'. דף כ"ה ע"ב דמשנה יתירה היא. ותו אמרינן בבריית' בדף כ"ו ע"א כמה חלוקות דקתני בהו או שותה או לא נוטלת כתובה. והביא מרן ז"ל עצמו חלוקות אלו לעיל בכסף משנה פרק שני דין ו'