חיים שאל חלק א צט

לעיל דהעיר בזה הרב מהר"ם ן' חביב ועמ"ש הגמי"י פ"י דגרושין ועתה ראיתי להרב מהריק"ש דבסימן קע"ח על דין זה כתב ועיין לעיל סי' י"א דין ו' שהוא דין התוספתא הנז'. ונראה שכונתו דגם בדין זה אין כונתו לישא לכתחילה והיינו ע"ד מ"ש בעניותי לעיל. וע"ש סימן קע"ח מ"ש הרב נחלת צבי ויש טעות הניכר בדבריו שהוא ט"ס. ועמ"ש הרב כנה"ג שם בא"ה סי' ט"ו החיד"א ס"ט סימן נ'. עמ"ש בברכי יוסף ח"מ סי' ז"ך. לדרישת אחד קדוש ישר וזך שלחו מתם מעיר המהוללה עיר גדולה של חכמים תונס יע"א דעל מ"ש בס' הקטן ברכי יוסף בח"מ סי' ז"ך דף פ"ז ע"ב וע"ג על דברי התוס' ומהרש"א סוף פרק שבוע' העדות הקשה על דברי החכם השלם עצום ורב זה סיני כמה"ר יאודה נא"גאר נר"ו וז"ל מ"ש על הרב חידושי הלכות וכלל דבריו דלדברי מהרש"א צ"ל דלעיל גבי שבועה נמי דמוקמא למתני' כרבנן דר"ח בר אידי דלא בעי שם בשבועת העדות הוא דוקא לר' ינאי אמנם למסקנא דהכא הה"נ דפליגי רבנן ארישא וס"ל כר"ח בר אידי ולפ"ז צ"ל דבנקבו שם שבא לרבות כל המקללין אג"ש דאלה סמך אלו דבריו נר"ן ואנכי לא ידעתי באין מבין שאפשר לומר דלא כתב הרב מהרש"א אלא דבנקבו שם בא לרבות כל המקללין לא כל הנשבעין ומה ענין שבועה לכאן ומתניתין תרתי קתני רישא שבועה שאין עמה אלה סיפא אלה שאין עמה שבועה דהיינו קללה דנפקא שפיר מיתורא דשם דאיירי בקללה ומאן לימא לן דסמיך אג"ש דאי לאו ג"ש לא הוה דרשינן שם אלא לאביו גרידא ומר מסתייעא מילתיה משיטה כ"י. ואיברא דכ"כ הח"ה עצמו לעיל בדר"ח בר אידי בפירש"י אלא מיהו ההיא בשבועה גופא אמנם הכא מי גילה רז זה דאי לאו ג"ש לא דרשינן שם לכל המקללין. ותו מה מתרץ מהרש"א אח"ך בזה למאי דק"ל דלגבי שבועה דרישא לא פליגי רבנן במתני' ואין לומר דהשתא לא ק"ל דשפיר פליגי לפום קושטא ואדפליגי באביו סמיכי דא"ה מה הוקשה לו למהרש"א מעיקרא ובפשיטות הול"ל הכי דבכלהו פליגי. אמנם מאן דק"ל לרב הוא דא"ה הו"ל למתני ארישא ולמסמך בהא גבי סיפא דמקלל אביו טפי ממאי דהוי רישא מסמיך אסיפא. ותו דהוה שמעינן אביו דחמיר ואית לן קרא דר' מנחם מההיא דשבועה טפי ממאי דנשמע לשבועה מאביו ומפרק לה דקושטא הוא דלגבי שבועה בעדות לכ"ע בכל הכנויין הוא חייב דמתניתין כרבנן דר"ח ומיהו ר' מנחם מודה בהא מיהא דלית לן קרא לפוטר' מכנויין דה"נ לר' ינאי דקאמר וד"ה אדר' מנחם הוא דקאמר דאלו לר"ח בר אידי לא ס"ל וכנראה מרש"י ומהרש"א בסמוך מיהו לגבי קללה בין דעדות בין דעצמו וחבירו לפום סוגיין לרבנן מיהא בעינן שם משום דדרשי משם יתירה לרבות כל חיובי המקללין לשם והשתא שפיר מצי סמיך במקללין אאביו דמחד קרא נפק ולא תליא הא ברישא גבי שבועה וה"ט דלא מוקי ש"ס דלעיל רישא כר"מ ורבנן פליגי עליה דהיינו ר"ח בר אידי והוא רבנן דר"מ וסמיך אחכמים פוטרין דסיפא דהא ברישא לא סמיך אסיפא משו"ה מוקי למתני' כרבנן ור"ח בן גמליאל תנא ברא ולדינא נ"מ דנקיטינן כסתמא דמתני' כיון דלא נחית תנא לשנותו במחלוקת מה שלא היינו אומרים אם באנו לומר דסמך אסיפא דהשתא הו"ל כאומרו וחכמי' פוטרין ותצא דינא לפוטרו בכנויין. ומ"ש עוד לישב ההיא דר"ע שבועת הדיינין להראב"ד אחרי המחי' אי ס"ל להראב"ד כמו שכתבו התוספו' א"כ ס"ל דאלהים כנוי הוא ומדברי הראב"ד פכ"ו דסנהדרין יראה שהוא שם המיוחד וכדעת הרמב"ם לפי מה שנראה מדבריו שם וכמ"ש בפירוש משנתנו ע"ש ע"כ לשון החכם השלם הנזכר. וזאת תשובתי בס"ד מן השיטי"ם שנים הודעתי הן כתיב כאן לאלתר. מן יציב וקשוט קרבו אלי מקצת תופסי תורה מכל אתר ואתר. מן המדב"ר כי שיח וכי שי"ג על הברכי' והא קא סתר. מן אז חדלנו סגר עליהם המדב"ר אי משום דאיכא בינייהו דחזיתנהו לאו בני השב"ה נינהו יש בהם נותר. מן המצר זמנין הפה שאסר כי קצר עצור עצר בשגם הוא בצר ותופס הקס"ת לא יעמוד כופה פסכתר. מן הש"ם הוא זה הלא למשמע אזן ששמעה האי מרבנן שקדן בתורה ומילתא דתמיהא יאודה יעלה נג"ר דיפריקיניה וכל שור איג"ר נת"ר. מן המוכן עתה שלחתי את ידי משיב מפני הכבוד ואולם אנקוט נפשאי בקצי"רי קצירת האומר דבר שהות"ר מן קדם מלכא רבונא דעלמא אנכי מבקש ייתי עליה משמיא חינא וחסד וזאת ליהודה ובכל מקום מוכת"ר. כי"ר. צופה הייתי דברי פי חכם מ"ש על דברתי על פום ממלל רברבן מהרש"א ובדרך קצרה זאת אשיב ויהי הקצ"ר אמיץ. אנא דאמרי דמפשט דברי מהרש"א שכתב בתחילת דבריו יש לדקדק בזה דהא גבי שבועה ברישא דמתניתין לא פליגי וכו' מוכח דפשיטא ליה דהשתא דאמרת דבמקלל עצמו פליגי ומתניתין גבי עדות איירי מסתמא גם בשבועה דרישא פליגי דהא לכל הדברות ושמעה קול אלה כולל לאלה עם שבועה ואלה בלא שבועה ושבועה בלא אלה ומסתמא תורה אחת להם וגם החכם השואל נר"ו מודה דכך היתה כונתו. ואם במסקנא חזר בו מהרש"א כל כי הוה ליה לאודועי כאן לאחר תזרה גם כי יהיה דרך קצרה דבשבועה בלא אלה מודים דבכינוי סגי אלא משמע דהרב מהרש"א עודנו עומד בדעתו. והיה בהני"ח הנחה סובר"ת דעומד בדיבורו על זה כתבתי מה שכתבתי בספרי הקטן ברכי יוסף. וארחיב הדברים יותר כי הנה לשון המשנה הוא משביעני עליכם וכו' ובכל הכנויין הרי אלו חייבין המקלל בכלן חייב דברי ר"מ וחכמים פוטרין ויש לפרש דכולא ר"מ ומאי דקתני דברי ר"מ גם אשבועה דרישא קאי וחכמים פוטרין אכלהו בין אשבועה בין על מקלל. וא"כ לא סמיך על אביו רק בהדיא קתני גם על שבועה. וגם במקלל עצמו נשמע משבועה בלא אלה ומג"ש דאלה אלה דאי מבנקבו שם ודאי יש לדחות דדוקא במקלל אביו שהוא בסקילה כמברך השם ומה כח לומר לרבות כל המקללין והדברים מבוארים ואין צורך להשיב על כל דברי החכם השלם המקשה נר"ו בפרטות. כי יתן את רוחו המעיין בעיניו יראה ולבבו יבין. ואין הפנאי מסכים לכתוב אורך היריעה במחברת בפטפוטי דברים. וידענא ביה דהחכם השלם הנז' מתון ומסיק עוד ישוב שנית ידו ועיניו תחזינה משרים. ומה שהשיג עוד החכם השלם הנז' על מה שכתבתי בדעת הראב"ד ממ"ש הראב"ד בהשגות פכ"ו דסנהדרין כאשר בדברי קדשו כתוב. תמהני עליו דכונת הראב"ד דוקא על שם המיוחד שם בן ד' הוא שם הוי"ה ברוך הוא דוקא וכמפורש ממ"ש בתמים דעים סימן רל"ז. והוא נר"ו תלה עצמו במ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה דאפילו מדברי הרמב"ם בחיבור לא מוכח דשם המיוחד הוא שם אלהים. וגם מלשונו בפירוש המשנה שם אין מופת חותך דכונתו שמות עיקריים וכבר ידוע דפי' המשנה חיברו רבינו בלשון הגרי ומי יודע מה היה כתוב והמעתיק כתב שמות מיוחדים. וזה ברור ופשוט דכונת הראב"ד הוא שם הוי"ה דוקא ואין צורך להאריך. והן עתה נדפסו מחדש חידושי שבועות להריטב"א וראיתי שם ריש דף ל"ו שכתב משם הראב"ד דלוקה גם על הכנוי והוא הפך מ"ש הראב"ד בהשגות פ"ב דשבועות ע"ש ודוק היטב ועמ"ש בספר הקטן ברכי יוסף ממהר"ם ריקאנטי סימן ר"ן ע"ש: סימן נ"א הגידו האותיו"ת. פירוש תוספות סוף תעניות. שאלת ממני צורבא מרבנן יניק וחכים אודיעך דעתי הקצרה בפירוש דיבור התוספות סוף תעניות גבי ט"ו באב שהוא סתום וחתום: תשובה תנן התם ארשב"ג לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיה"כ שבהן בנות ירושלים וכו' יוצאות וחולות בכרמים וכו' ואמרו בגמרא בשלמא יה"כ משום דאית ביה מחילה וסליחה יום שנתנו בו לוחות אחרונות אלא ט"ו באב מאי היא דאמר רב יהודה אמר שמואל יום שהותרו שבטים לבא זה בזה ואיכא תו שינויי טובא. וכתבו התוספות יום שהותרו שבטים לבא זה בזה פירוש דהיינו יום טוב עכ"ל ובודאי דצריך פירוש לפירושם. ולא פניתי לראות מפרשי הש"ס ואביזרייהו ששם עלו שבטי"ם ידרכון קס"ת בהבנת דבריהם ודאי אך מאפס פנאי חשתי ולא התמהמהתי להפיק רצונך ואשר תעלה מצודתי אציגה נא עמך ואם אכוין לאיזה פירוש מהמפרשים חדאי נפשאי דילנא אמרי דילהון היא ומינייהו ומני יתקלס עילאה. ויראה דאפשר לפרש משום דיום טוב משמע דאסור בעשיית מלאכה וכמ"ש פ"ק דמגילה ויום טוב שאסור בעשיית מלאכה ובתר הכי קאמר דמשתה ושמחה קבילו עלייהו ועשיית מלאכה לא קבילו דלא כתיב בקבלתם יום טוב. ואהא קשיא להו דט"ו באב אינו אסור בעשיית מלאכה לזה כתבו פירוש דהיינו יום טוב כלומר דהלשון מושאל ואינו כי"ט דעלמא רק משום שהותרו שבטים ישמח ישראל ולרוב שמחתם קראוהו יום טוב וז"ש דהיינו יום טוב דזה לבד שהותרו זהו היום טוב ולית ביה איסור עשיית מלאכה וכן לאידך שינויי דמשנו בתר הכי היה להם שמחה גדולה ועמ"ש רשב"ם בתר' דף קכ"א. ועוד אפשר לומר דכונת התוס' הוא לומר דאף למשתה ושמחה לא הוקבע ט"ו באב רק בשנה ראשונה אותו היום שהותרו עשאוהו י"ט למשתה ושמחה ואח"ך היה זכרון בעלמא וז"ש דהיינו יום טוב כלומר יום שהותרו אותו היום היה י"ט שהרבו שמחה ומשתה דוקא בשנה ההיא. א"נ אפשר דהתוספות אמתניתין קיימי דקתני שבהן בנות ירושלם וכו' ועל זה כתבו יום שהותרו שבטים ואי קשיא דעל מה נקרא יום טוב אי הותרו שבטים ולא אשכחן אלא דבנות ירושלם יוצאות וחולות לזה כתבו פירוש דהיינו י"ט כלומר זהו הי"ט דבנות ירושלם וכו' ומשום שמחה זו נקרא י"ט ומא ד נות יוצאות ביום זה משום שהותרו שבטים וכן אינך. ויתכן לפרש משום דהני בי תרי יה"כ וט"ו באב על שניהם הוא אומר לא היו ימים טובים לישראל כמותם וא"כ בכל חד משמע דאיכא עיצומו של יום שהוא י"ט לסיבה אחת ונוסף עוד מלתא אחריתי דעדיף משאר י"ט ובמאי דקאמר לא היו י"ט לישראל כיה"כ וכט"ו באב דמוכח דיש יתרון הכשר בכל חד מינייהו משארא. והשתא יקשה דבשלמא יה"כ