חיים שאל חלק א ק

אית ביה תרתי יום מחילה וסליחה והוא יום שנתנו לוחות אחרונות וא"כ הוא י"ט משום מחילה וסליחה ועדיף משאר י"ט דנתנו בו לוחות האחרונות. כל קבל דנא ט"ו באב מאי משני יום שהותרו וכו' הא אין זה כי אם דבר אחד ואיה איפה כל היתר משאר י"ט. להכי כתבו התוס' פירוש דהיינו י"ט כלומר דענין הלז שהותרו שבטים לא יספיק אלא לומר שהוא י"ט לבד וא"כ מוכרח דהיתרון נמשך אח"ך מכח דבנות ירושלם יוצאות וחולות ובסגנון אחר אפשר לפרש והוא זה דביה"ך עיקרו יום שניתנו לוחות ונמשך ממנו תועלת לישראל לעבור בסל"ח דנקבע לדורות יום מחילה וסליחה הכי קרא שמו יה"כ. אבל בט"ו באב התועלת הנמשך לישראל שהותרו השבטים הוא העיקר והוא סיבת הי"ט ולא דמי ליה"כ וזה אפשר שכיונו התוספו' דלא תקשי דהמקשן בחכמה יסד אר"ש לפרש דיה"כ יום מחילה והוא יום שנתנו הלוחות כלומר דיש עיקר לדבר שנתנו לוחות ויש תועלת לישראל דנמשך ונקבע למחילה ומאי משני יום שהותרו הא לא דמי ליה"כ אי לזאת כתבו התוספות פי' דהיינו י"ט כלומר כל מגמתנו למען דעת סיבת י"ט כי אותה אנחנו מבקשים וכיון דהשמיענו דהוא יום שהותרו היינו יום טוב ותו לא אכפת לן אם הוא העיקר והוא התועלת ולא אצטריך להיות מעין דוגמא ליה"כ. ובאופן אחר אפשר לומר דהיה מקום לפרש פירוש אחר בסוגיא ובאו התוס' בנועם שיח בדברו' שתים לדחותו והוא דהיה מקום לדקדק דהמקשן אמאי האריך בקושיתו והו"לל בקצרה בשלמא יה"כ ניחא אלא ט"ו באב מאי ומכח זה היינו יכולים לפרש דמאי דפריך הוא אמאי הוקבע יום ט"ו באב דבנות ירושלם יוצאות וחולות ומה ראו על ככה היום כזה דבשלמא יה"כ יש טוב טעם ורמז הרומז משום בנות ירושלים דיוצאות וחולות והוא דיה"כ הוא יום מחילה וכן הנושא אשה מתכפרין לו עונותיו ויש שייכות ליציאתן לבקש מנוח אשר ייטב להן לו' כזה ראה וקד"ש כי עמך הסליחה נשואין עושה וגם יום שנתנו לוחות אחרונות משום העגל והני נשי ליתנהו בעון העגל ומשו"ה יוצאות וחולות ותגלנה בנות. אלא ט"ו באב מאי היא כלומר מה טעם יוצאות בו ומשני יום שהותרו וכו' לכן בנות יוצאות כי כל הרוצה ליטול יבא ויטול אף שהוא משבט אחר. זה היינו יכולים לפרש בסוגיא. אבל אין זה אמת. חדא דכיון דאכתי לא ידעינן אמאי ט"ו באב הוא י"ט ודאי היינו דבעי המקשן ולא בעי אמאי בנות יוצאות דעד שלא ידענו עיקר מטרין ט"ו באב אין לשאול על יציאת הבנות. ותו אי תימא דהמקשן שאול שאל טעם יציאת הבנות תינח לתירוץ זה דהותרו שבטים דיש קצת טעם ליציאתן ברם שאר שינויי דמשני בתר הכי לא משכחת טעם לבנות וא"כ מוכרח דהשאלה היתה על עיקרו של יום וז"ש פירוש דהיינו י"ט כלומר השאלה והתשובה אינה אלא למען דעת טעם שהוא י"ט. ועוד רחש לבי איזה דרכים אחרים ולא רציתי להאריך. וזה יספיק לפי שעה החיד"א ס"ט. סימן נ"ב בהתר מספר זקנו במספרים כעין תער. או אשר ס"ם לו בדרך שמשרת השער. שאלה אנן דיתבינן בערי אדום ומודעת זאת כי כל הזן ומבקש טרף לביתו על כרחו לעשות זקנו כמנהג הערים האל. והחרדים אל דבר ה' יקימו ויספרו זקנם במספרים כעין תער. ואבותנו ספ"רו לנו בסם הנקרא פאס"טה ומורה לא יעלה ח"ו. ובשגם הוא בצ"ר כי ע"פ סתרי תורה לא תגע בו יד כלל. זאת נחמתנו דמדינא שרי. ולעת הלום שמעתי ותרגז בטני כי גם במספרים כעין תער או בסם אמור רבנן בתראי דאסור מדינא. נא יורינו אם יש התר מרווח לספר במספרים כעין תער או בסם ושכמ"ה: תשובה הנה שמענוה מיסוד תורת מרן ז"ל בשלחנו הטהור י"ד סימן קפ"א דמותר לספר זקנו במספרים כעין תער. ומור"ם בהגה"ה הסכים בזה אלא שכתב דנזהרים שיעשה הקף הגלוח בחלק עליון של המספרים. וכו' ע"ש ובדרכי משה. אכן ראיתי להגאון החסיד מהר"ר אלעזר מקראקא זלה"ה בספרו מעשה רוקח רמזי המשניות מסכת מכות דף פ"ז שחלק על פסק מרן והסכים דאסור מדאוריתא או לפחות מדרבנן לספר זקנו במספרים כעין תער וז"ל דברי רבינו תמוהים מאד שהרי לשון המשנה ואינו חייב עד שיטלנו בתער משמע בהדיא דחיובא ליכא אלא בתער אבל אסורא דאוריתא איכא אף בלא תער ודברי רבינו הרמב"ם בפי"ב מה' עכו"ם הכי איתא תחילה כתב דיני פאת הראש וכתב בהל' ד' ומותר ללקוט הפאות במספרים לא נאסר אלא השחתה בתער דהוא סובר הא דאיתא במשנה ואינו חייב עד שיטלנו בתער קאי גם לפאות הראש משא"כ התוס' והרא"ש וסיעתייהו ס"ל הא דואינו חייב לא קאי אלא על פאות הזקן דכתיב בהו השחתה אבל פאות הראש דכתיב בהו סתם לא תקיפו חייב גם במספרים כעין תער וכן מבואר בהדיא בדברי הרא"ש ומ"ש בש"ע סימן קפ"א ויש אוסרים במספרים לא דק שכתב ויש אוסרים דהול"ל ויש מחייבין עכ"ל. ואני בעניי אומר דמלבד שבדברי מרן בש"ע אין קפידא בזה מאחר דהוא ז"ל אינו כותב אלא דינים הנהוגים בזה"ז ועתה אין דיני מלקות נוהגים ואין הפרש בין לשון חייב ללשון אסור. עוד בה דלשון מרן בש"ע כך הוא אינו חייב אלא בתער ויש אוסרים במספריים כעין תער ויש לחוש לדבריהם עכ"ל ואלו מרן הוה קאמר מותר במספרים כעין תער ויש אוסרים היה מקום לדקדק דלשון יש אוסרים מורה איסורא בעלמא ואינו עובר על לאו אמנם השתא דסברא ראשונה נקט לה בלשון אינו חייב אלא תער ממילא דסברא שניה הוא הפך הראשונה דחייב במספרים כעין תער ואין לומר דהוא איסורא בעלמא דא"כ הול"ל בסברא ראשונה מותר. ופוק חזי בסמ"ק מצוה ע"ב שכתב וז"ל שלא להקיף פאת הראש דכתיב לא תקיפו פאת ראשכם ואפי' במספרים כעין תער אסור עכ"ל עיניך הרואות דנקט אסור הגם שהוא סובר כתוס' והרא"ש וכמו שמפרש שם אח"ך דהשחתה גבי זקן כתיב (ובלבוש יש ט"ס גם בדברי מרן בב"י דפוס ברלין שלפני יש ט"ס ובתחילה צ"ל סמ"ג במקום סמ"ק הכתוב ברישא ואפי' בהרמב"ם דדייק טובא וכותב דיני מלקות זמנין דנקט אסור גבי לאו כמ"ש הרא"ש בתוספותיו ריש ה' חמץ דהרמב"ם כותב אסור במקום מלקות. איברא דמדברי מרן בכסף משנה ריש ה' גזילה נראה להפך וכבר העיר על מרן הרב כנה"ג בח"מ ריש סימן שנ"ט ויישב דבריו ע"ש ואין כאן מקום להאריך בזה. עוד כתב הגאון החסיד הנז' וז"ל נחזור לדברי הרמב"ם שכתב בהלכה ה' דיני פאות הזקן וכתב ואינו חייב עד שיגלחנו בתער וכו' לפיכך אם גלח זקנו במספריים פטור וכתב מרן ומ"מ איכא למידק במ"ש אם גלח במספרים פטור דמשמע אסורא איכא דמותר מבעי ליה דומיא דהקפת הראש ונראה לומר דסירכ' דלשון דמתני' נקט ולאו דוקא דלכתחילה נמי שרי ולא אבין דבריו ודאי בדברי רבינו צריכין אנו לומר דחדא הוא לאו דוקא או הלשון שכתוב בפאות הראש ומותר או הלשון שכתב בפאות הזקן פטור דמשמע אבל איסורא איכא א"כ יותר טוב הוא לומר דלישנא קמא הוא לאו דוקא ותפוס לשון אחרון מכמה טעמים חדא דלישנא דמתני' מסייעו ולכך הביא לשון המשנה וכמ"ש מרן בעצמו ועוד דלא נעשה פלוגת' רחוקה בין הרמב"ם והרא"ש בפאות הראש דלהרא"ש חייב אף במספרים ולהרמב"ם יהיה מותר לכתחילה במספריים. אלא ודאי הלשון ומותר לאו דוקא וחזר וכתב לשון המשנה בפאות הזקן דחיובא ליכא הא איסורא איכא וכ"ש בפאות הרא"ש דאיסורא איכא. כן נראה פשוט. ועוד דלשון המשנה דקאמר ואינו חייב עד שיטלנו בתער וכו' ודאי דלשון המשנה לא קאי אלא אזקן דשייך שפיר עד שיטלנו שיטול הזקן כלו אך אותם פוסקי' הרמב"ם וסייעתי' שפסקו דגם בפאות הראש אינו חייב אלא בתער פסקו כך מתוך התוספת' וא"כ הרי"ף שלא הביא התוספת' מכלל דס"ל דבפאות הראש חייב גם במספרים והרי הכלל בידינו כל היכא דהרי"ף והרא"ש בחדא שיטה בטל דעת הרמב"ם וכו' ומכ"ש שאין הלכה כמותו במ"ש ומותר ומכח זה כתב ב"י דגם בפאות הזקן שבמספרי' מותר לכתחילה ולא כן הוא אלא כמשמעות לשון המשנה וכו' דחיובא ליכא אבל אסורא דאוריתא או עכ"פ אסורא דרבנן איכ' אבל לא מותר לכתחלה כדעת הש"ע וכו' והנ"ל ברור כתבתי עכ"ל בקצור. ואתנהלה לעט"י בדברי הגאון ז"ל ובטרם יקרב אליהם אציגה נא עמך אשר ראיתי חד מן קמי"א ועד אחרן דסברי כהרב ז"ל דפטור שכתב הרמב"ם בפאת הזקן הוא פטור אבל אסור שלא כדברי מרן ז"ל זה יצא ראשונה הרב בחינוך פ' קדושים מצוה רנ"ב כתב וז"ל כתב הרמב"ם ואם גלח במספרי' פטור נראה מדבריו דדוקא פטור הוא אבל אסור לעשות כן ואפשר שיהיה כן במגלח במספרים כעין תער עכ"ל הגם הלום ראיתי בס' מרכבת המשנה ח"ב הנדפס חדש ממש שכתב על דברי הרמב"ם והכ"מ וז"ל ואינו חייב וכו' עכ"מ והנכון דע"כ לא פליג ר"א דחייב אלא בזקן דכתיב ביה גלוח והשחתה ומשו"ה נמי אמרו חכמים ואינו חייב אבל איסורא איכא משא"כ בפאות דכתיב הקפה מודה ר"א דבמספריים פטור ולרבנן שרי עכ"ל. הראת לדעת שהרב החינוך והרב מרכבת המשנה סברי כהרב מעשה רקח דבזקן לדעת הרמב"ם מספריים כעין תער פטור אבל אסור. הגם דשלשת הרועים האלה כל אחד יש לו שיטה בפני עצמו בדברי הרמב"ם כמו שנבאר הא מיהא לדינא שוין דלדעת הרמב"ם בזקן מספרים כעין תער פטור אבל אסור הפך מרן הכ"מ. ולנו בעניותנו מחוורתא ומתרצתא דמילתא כדברי מרן כדבעינן מימר קמן בס"ד. הלא מראש. הנני עומד על שפת היאו"ר הגאון החסיד במעשה רקח על דברי קדשו הנתנין למעלה. כי מה שתמה על מרן דמאחר דעל כרחין לומר דשתים זו דכתב הרמב"ם בראש ובזקן חדא מיניהו לאו דוקא מה ראה מרן לומר דמ"ש בזקן פטור לאו דוקא ויותר טוב הול"ל דמ"ש מותר בפאות הראש לאו דוקא אין כאן תימא כלל והדבר מבואר דמרן טעמו ונימוקו עמו דבשלמא לומר דפטור דנקט בפאות הזקן לאו דוקא ניחא טובא דלשון פטור דכתב הרמב"ם הוא אמת דאינו חייב במספרים אלא דבדיוק תיבת פטור דנשמע דהוא אסור ופטור ממלקות אבל איכא איסור דאורית' או דרבנן בזה אני אומר לאו דוקא אלא הכא פטור ומותר קאמר. אבל אי אמרינן דמ"ש בפא' הראש מותר לאו דוקא והוא אסור