חיים שאל חלק א צו

תופסין בהן ואין איסור קל דעשה דנטמאה חל על הגוי דאין קדושין תופסין בו כעריות ולא נתוסף בגוי ע"י ביאה זו שום איסור וא"כ אף דכתב הרמב"ם גבי בעל שהית' הסוטה עליו מלאוין ותצא אף משום זה ה"ד גבי בעל אמנם מקנין ע"י עריות וע"י גוי אין לומר לשיטתו דמ"ש בש"ס קמ"ל היינו דנתוסף בהם איסור דנטמא' דבועל דדוקא אי אסור בעל וקאי דהוא איסור לאו או עשה אמרינן הכי לא כן בעריות או גוי דאין קדושין תופסין בהן ונמצא דשפיר מצי סבר הרמב"ם כהרא"ש דגוי שבא על אשת איש ונתגייר מותרת לו דלא קרינן ביה ונטמא' דבועל. ובהכי ניחא דהר"מ דהשמיענו כזאת גבי הית' אשתו מחייבי לאוין ועשה וכתב ותצא אף משום זה הו"ל להשמיענו חידוש זה גבי העריות דמקנין וגוי דנתוסף בהם איסור כיון דלדעת מורינו הרב מהר"י זאבי הנזכר היינו פירושא דקמ"ל דאמרו בש"ס. אמנם לדרכנו ניחא דדוקא גבי בעל השמיענו כזאת מן הטעמים שכתבנו בעניותנו משא"כ בקינא לעריות ולגוי דלא נתוסף עליהם שום איסור כאמור. והיינו דמרן בדין הגוי שנתגייר נטה דעתו לדעת הרא"ש משום דמצי הר"מ סבר הכי. וזו היא שהגמי"י לא מוכח מידי מהרמב"ם מדבריו הנזכר. וחזה הוית בס' פני משה פירוש הירושלמי בסוטה דף יו"ד ע"א בתוספותיו שעל פי חילוק האמור תריץ יתיב קושית התוספות שהק' אהא דאמרינן בש"ס גבי ע"י כל העריות תימא הא שמעינן לה מאלמנה לכ"ג דאסירא וקיימא לבעל ואפ"ה אצטרי' קרא דכי תשטה אשתו למעוטי הא לא"ה הוה שותה וכתב הרב הנזכר וז"ל ויש לחלק ולומר דשאני התם גבי בעל דלא למדנו אלא היכא דקיימ' עליו באסור לאו והשתא נמי אתוסף בה לגביה איסור לאו דסוטה שנטמאה וה"א לעבור עליה בשני לאוין אבל הכא גבי בועל אשמועינן דאפילו קיימא עליה באיסור כרת החמור וה"א דלא שייך נטמאה לבועל להוסיף עליו איסור לאו וכדאמרינן בעלמ' דאפי' למ"ד אסור חל על אסור שאין אסור קל חל על אסור חמור קמ"ל עכ"ל ומ"ש דגבי בעל אתוסף לאו וה"א דלבועל לא שייך להוסיף לאו הוא אגב שטפיה דבשמעתין אקראי דנטמא' נטמאה עסיקינן דהוי איסור עשה. ותו דהתוס' ביבמות דף י"א ד"ה צרת וסוטה דף כ"ח ד"ה זו סברי דגם לבעל ליכא לאו דלא יוכל אלא בנטמא' ודאי לא בקינא לה ונסתרה וכמ"ש הרב מש"ל פ"א דאשות ופי"ט דאסורי ביאה לדעתם דלא עבר לאו אלא בזנתה ודאי. והכא עסיקינן אי אלמנה לכ"ג שותה והיינו בסוטה דעלמא דספוקי מספ"ל אי נטמא' ולא הול"ל להוסיף עליו אסור לאו דלדעת התוס' בספק ליכא אפילו לאו דלא יוכל. ותו גבי בועל דנקט לאו הא ודאי ליכא למאן דאמר דבבועל איכא לאו וליכא אלא עשה דנטמאה. ועיקר תירוצו הנה מה טוב לדעת ריב"ם ודעמיה דכונת הש"ס כשאמר קמ"ל היינו דנאסרה לבעל וה"ה לבועל אמנם לדעת הרא"ש דסבר דה"ק קמ"ל דאע"ג דליכא ונטמאה לבועל קרינן ביה ונטמא' לבעל לא שייך סגנון תירוצו שכתב ה"א דלא שייך להוסיף לאו לבועל קמ"ל דנראה דס"ד דלא שייך להוסיף וקמ"ל דיש בבועל נמי איסור מוסיף אמנם יש לתרץ בסגנון זה ושפיר דגבי בעל באלמנה לכ"ג אף דאסורא וקיימ' קרינן ביה ונטמאה לבעל דמוסיף בו אסור עשה ולהכי אצט' כי תשטה דאי לא"ה ה"א דשתיא אמנם גבי בועל דליכא למי' דמוסיף בו איסור עשה כיון דהוי מחייבי כריתות ולא קרינן ביה ונטמאה דבועל דאין אסור קל חל על אסור חמור דעריות וה"א דליכא ונטמאה דבעל נמי קמ"ל דאף דליכא ונטמאה דבועל קרינן ביה ונטמאה דבעל והנה לדעת הר"מ ודעמיה דאלמנה לכ"ג ואינך אימעיטו מקרא דונקה האיש מעון בזמן שהאיש מנוקה וכו' וכמ"ש פ"ב דסוטה דין ט' ובפי' המשנה ניחא טובא הך שמעתא דע"י כל העריות מקנין דמהו דתימא וכו' דתלמודין לא ס"ל הך דרשא דספרי דכי תשטה אשתו אלא דטעמא משום דאינו מנוקה מעון ולק"מ: אכתי פש גבן לדעת לעות בדברי מהרימ"ט הנתנין למעלה תחילת דיבר שכתב הרב ז"ל לקיים פסק ר"ת כהלכתיה וכטעמיה דביאת גוי כביאת בהמה ואינו עושה ממזרות מדין בועל אשת איש שאינו בתורת אישות וגם דאם בא על אשת גוי חייב מיתה על ידה לא נאסרה עליו כדין סוטה הלכך גם כשבא אל אשת ישראל לא נאסרה עליו מחמת ביאה זו ואסורה לבועל היינו היכא דשייך בועל באסור אשת איש אבל גוי ליתיה בתורת אישות עכ"ד ולפי שיטתו נראה דמ"ש ע"י כל העריות מקנין מהו דתימא וכו' קמ"ל הכונה דאסורה לבעל וה"ה דאסורה לבועל ונתוסף לו עוד אסור מחמת ביאה זו ולעולם קי"ל כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל וכמ"ש הוא ז"ל בראש אמי"ר. אמנם מ"ש גבי מקנין ע"י נכרי מהו דתימא וכו' קמ"ל הכונה קמ"ל דאף דלגבי גוי הבועל ליכא ונטמאה דאין אשות לגוי קרינן ונטמאה לבעל. ולפ"ז יתורץ מה שהקשו התוספות שם בסוטה דף כ"ו שכתבו וז"ל תימא מאי קמ"ל רב הונא והא מתני' היא ע"י כל העריות מקנין וי"ל דהכי פירושו מי שנאסר בכל בת ישראל ע"י בעילת זנות אפי' אינה קרובתו יצא גוי דבלא"ה כל בת ישראל מתסרא וקיימא לגבי' עכ"ל ולפי שיטת מהרי"מט לק"מ דטובא אשמועינן רב הונא דעריות סד"א דלא קרינן ונטמאה לבועל קמ"ל דנתוסף בהם אסור מכח ביאה זו כדאמרן וכפ"ז בגוי דלא משכחת ביה ונטמאה דבועל דליתיה בתורת אשות אימא ליכא גם ונטמאה דבעל קמ"ל דאע"ג דליכא ונטמאה לבועל קרינן ונטמאה לגבי בעל ונמצא דרב הונא אשמועינן חידושא. ואולם ק"ק לשיטת מהרימ"ט דלפי"ז גבי גוי הכי הול"ל לש"ס מהו דתימא נטמאה נטמאה אחד לבעל וא' לבועל היכא דאיתיה בתורת אשות אבל גוי דליתיה גם נטמאה דבעל ליכא קי"ל ובהכי הש"ס אשמועינן טעמא ואשמועי' הלכתא. אמנם הא דנקט הש"ס כמו גבי עריות וכלישנא דנקט התם נקט גבי גוי משמע דדין הגוי כדין העריות וכי היכי דהתם פירושה היא לשיטתו שכתב מקדמי אר"ש קמ"ל דנאסרה לבועל תוספת איסור בהאי ביאה דכשם שאסורה וכו' ה"נ פירוש מאי דאמרו גבי גוי. ותו דכי היכי דלאוסרה על בעלה לא חשיב ביאת גוי כביאת בהמה ה"ה נמי לאוסרה עליו וכמו שהקשה ריב"ם על ר"ת כמבואר באורך בתוספות בכמה דוכתי וצופה הייתי להרב בית יעקב סימן י"ג שכתב וז"ל יש לדייק מלשון רש"י בסוטה דפירש האי קמ"ל דמסיק גמ' דלא כדמפרש הרא"ש הרי גבי הא דאמרו ע"י כל העריות מקנין וכו' פירש"י קמ"ל דכי אתי קרא לגופיה הוא דאתא דהיכא דאינו קרוב לה נאסר עליה ע"י קנוי זה ולאו למעוטי קרובים הוא דאתי א"כ ה"ה האי קמ"ל דאמר בגמרא גבי גוי נמי פירושו קמ"ל דקרא לגופיה הוא דאתא ולאו למעוטי גוי הוא דאתא הואיל ואסורי וקיימי אלא אין חילוק בין היכא דאסורא וקיימא עכ"ל ושותיה דמר לא גמירנא דאדרבא מדברי רש"י משמע דמפרש בפירוש הרא"ש. שהרי להרא"ש כונת הש"ס כדתרגמ' הוא ז"ל וז"ל כלומר דסד"א האי דאמרינן ונטמאה לבעל היכא דקרי ונטמאה לבועל לאפוקי נכרי דלא קרינן ונטמאה לבועל כיון דבלא"ה אסורא ליה לא קרינן ביה ונטמאה לבעל קמ"ל אע"ג דלא קרינן ונטמא' לבועל קרינא ונטמא לבעל עכ"ל ודעת שפתיו ברור מללו דמפרש כפי רש"י דה"א דקרא מעיט גברא דלא קרי בביאתו תרתי ונטמא' לבעל ולבועל קמ"ל דלא מעיט קרא לגופיה אתא והיינו כדפירש"י. ואדרבא דברי רש"י מבוארים כפירוש הרא"ש דאף למסקנא לא קרינן ונטמאה לבועל אלא דלא תלי זה בזה וקרא לא מעיט קרובים דלא קרינן בהו ונטמאה לבועל אלא אע"ג דליכא ונטמאה לבועל קרינן ביה ונטמאה לבעל וקראי דנטמאה נטמאה לגופיה אתא דכי הות שריא לבועל מקמי הכי דאי מת בעלה או גירשה היתה מותרת לו השתא דנטמאה עמו נאסרה עליו ומיהו לא תלי ונטמאה דבעל בזה דאף דלא שייך ונטמאה דבועל קרי ביה ונטמאה דבעל. ואי רש"י סבר כריב"ם הול"ל קמ"ל דאע"ג דאסירא וקיימא מ"מ איכא ונטמאה דבועל איסור מוסיף מכח ביאה זו. וכן משמע ממ"ש רש"י דף כ"ה ע"א אהא דאמר רב יהודה מדיסקרתא דאלמנה לכ"ג מקני לה ולדכוותא לאוסרה לבועל כבעל וז"ל לאוסרה אבועל קנוי לא מהני אלא לאוסרה על בועלה אם ימות זה או יגרשנה ולא שתת עכ"ל ואי סבר רש"י כריב"ם הא קנוי מהני להוסיף איסור על הבעל נמי וכמ"ש הרמב"ם ותצא אף משום זה וכמש"ל אלא משמע דרש"י בשיט' הרא"ש קאי דאי אסירא וקיימא לית ביה אסור מוסיף משום נטמא' וכן כתב מורינו הרב שארנו מהר"י זאבי לימוד קל"א דמשתי לשונות רש"י הנז' מוכח דרש"י כהרא"ש. וכן משמע ממ"ש רש"י ריש פ' ארוסה דף כ"ד וז"ל ולא נוטלות כתובה ואע"ג דשאר אלמנה לכ"ג כתובה וכו' זו אין לה דסתירתה גרמה לה ליאסר עליו ואפי' היא ראויה לו הלכך לאו בת כתובה היא דלא עדיפא מכשרה עכ"ל משמע דס"ל דלא נתוסף על הבעל איסור על מה שהיה אסור מקודם ולהכי כתב דלא עדיפא מכשרה דאלו נתוסף עליו אסור מכח ביאה זו הו"ל כשאר סוטות דעלמא דכי אין שותות הפסידו כתובתן זולת בא עליה בעלה ודכוותא שהוא גרם לה. ולא הוה שייך קושיא ופירוקא דזו ככל הנשים דבעליהן נאסרו מכח ביאה זו והא הו"ל לרש"י ללמדנו דגם זו בסתירתה הוסיפה איסור על איסורה אלא משמע דס"ל כהרא"ש. אחרי כתבי בא לידי ס' שמות בארץ להאשל הגדול מהר"ם ן' חביב וראיתי בתוספת יום הכפורים דף י"ט ע"ב שהקשה על ר"ת מדין נטען כמו שהוקשה למעלת השואל ידידנו נר"ו. ותירץ דהכי הוה עובדא דר"ת שעברה ונסת ע"ש וקשה על הרב ז"ל דמלשון המרדכי פ' בן סורר שכת' והתיר ר"ת לגר לקחת אותה לאשה מוכח דעדיין לא נישאו בדיני ישראל אחר שנתגיירו והתי' ר"ת לקחתה. ומ"ש בעניותנו לעיל נראה עיקר דמה שניסת עמו בגיותו סבר ר"ת דהו"ל ככנס ולא ראה להחמיר בנדון ההוא. עוד ראיתי להרב הנז' שכתב דר"ת מודה דאסורה לבעלה. ונעלם מהרב ז"ל שכ"כ הרב תה"ד סימן רי"ט ומהגמי"י משמע להפך כמש"ל וכן משמע מדברי המרדכי פ' בן סורר דר"ת מתירה לבעלה וכל זה נעלם מהרב הנז'. וכ"כ מהר"א אלפנדארי בתשובה הובאה בס' בני דוד דף מ"ח ע"א דמדברי המרדכי הנזכר משמע דר"ש התירה לבעלה ע"ש ויש להרגיש על הרב תה"ד איך לא זכר דברי המרדכי שהם הפך דבריו. תו חזינא להרב מהרמב"ח הנז' שפיר' לדעת התוספות מ"ש קמ"ל גבי מקנין ע"י גוי היינו קמ"ל דנטמאה לבעל וכיון שכן נטמאה לבועל גוי כשיתגייר ולהרא"ש א"ש דאי כשיתגייר נאסרה פשיטא דמקנין