חיים שאל חלק א צד

וכו' אבל הא הואיל ואסירא וקיימא לא קמ"ל דהא נמי אי אתגייר אסירא לי' ומדהש"ס לא אמר הכי נר' דלא מקיים בגוי א' לבועל ואע"ג דלא מקיים בי' ונטמאה לבועל קרינן בי' ונטמאה לבעל. ומאחר דהש"ס קאמר דלא שייך בגוי א' לבועל דאזיל בתר השתא והא אסורא וקיימא א"כ שפיר מייתי ראי' הרא"ש דאי אגייר שריותא היא גביה דלא קרינן בי' ונטמאה לבועל דליכא למימר דה"ק הש"ס קמ"ל דנאסרה לבעל וה"ה דנאסרה לבועל דכשם וכו' ולכשיתגייר אסור בה אי הכי אמאי לא קאמר הש"ס דמשכחת לה בגוי אסורה לבועל לכשיתגייר ואמאי אתינן עלה דכשם וכו'. ואחר זמן רב כן בקדש חזיתי ואספרה להתוספות ביומא דף פ"ב ע"ב שכתבו וז"ל ופ' ארוסה אמרינן דמקנין ע"י גוי ופוסל בתרומה ופריך וכו' קמ"ל אלמא דאפי' גבי גוי שייך נטמא' לאסור לבעלה וה"ה לבועל וליכא למידק איפכא מהתם מדקאמר דסד"א דכיון דבלאו האי ביאה אסירא עליה לא מתסרא ליה לבעל מכלל דגוי גופיה לא צריך קרא לאוסרה על ידי אותה ביאה וא"כ גר מותר ע"י ביאה שבעל בגיות דאי אסור הוה מתוקם קרא שפיר אפי' בגוי ומתסרא עליה בהך ביאם לכשיתגייר דבלאו הך ביאה לא הוא מתסרא עליה ריינו בגיותו שהיא אסורה ליבעל לגוי עכ"ל עלץ לבי דהתוספות נרגשו מעין דוגמא ממה שכתבנו לדעת הרא"ש אלא דאינהו ז"ל נקטי לה לס"ד ואנן בעניותין כתבנו לדעת הרא"ש דהול"ל קמ"ל דגוי נמי מתסרא עליה לכי אגייר כמדובר. ולדעת הרא"ש יש לומר דלא סבירא ליה הך דחיה דהתוספות דמ"ש דבלאו האי ביאה מתסרא עליה היינו בגיותו דס"ס לימא קמ"ל דגוי נמי מתסרא עליה לכי אגייר דכיון דמשכחת בגוי נמי ונטמאה לבועל לכי אגייר אמאי נקט הש"ס דלא מקיים ביה דבגיותו בלא"ה אסירא ולפחות הול"ל קמ"ל כנז'. וגם לא נהירא להרא"ש לומר דמ"ש קמ"ל כונת הש"ס לומר דנתוסף לו עוד איסור לגוי וכמו שנראה דמפרשי התוספות שם ובסנהדרין דף ע"ד ע"ב דאי כונת קמ"ל הכי הול"ל בהדיא הש"ס קמ"ל דגוי נמי אתוסף אסוריה עלה וכלומר דאע"ג דאסורא וקיימא מצד היותו גוי עוד בה איסור מוסיף השתא דנטמאה עמו ואסורא לי' אף משום זה. ומדסתים הש"ס לה סתומי ולא קאמר אלא קמ"ל סבר הרא"ש דהכי קאמר אע"ג דלא קרינן ונטמאה לבועל קרינן בי' ונטמאה לבעל ולא נתוסף לגוי איסור בביאתו. ונראין דברי הרא"ש דהא גוי ודאי לא מפקיד בנטמאה לבועל ולא מחייב עלה אלא מטעמא דהוה מתסר בה מקמי הכי. וכיון דגוי לא אתוסף איסורא עליה דלא מפקיד בנטמאה לבועל. גם הנבעלת לא נתוסף בה איסור לגוי משום הך ביאה ולכשיתגייר דפקע אסורא דגיות שריא ליה. דהרי בן נח בעריות דידן אצטריך רבויא מאיש איש אל כל שאר בשרו כמ"ש בסנהדרין דף נ"ז ע"ב ואמרינן התם דלא נצרכא אלא לנערה מאורסה והך ריבויא בפרשת עריות הוא דכתיב ומהיכא תיתי דגוי מפקיד אנטמאה דבועל. ואע"ג דאמר רב ביבמות דף י"א דסוטה טומאה כתיב בה כעריות לא אשכחן דנתרבה הגוי אלא בעיקר עריות דידן ולא בסוטה וכיון דלבועל לא איתסרא איסור מוסיף מכח ביאה זו ה"ה לנבעלת דכי איכא ונטמאה לבועל גם הנבעלת מוזהרת ואי לא לא. איכו השתא אנכי הרואה למעכ"ת שהרגיש ונסתפק לדעת הרא"ש אי שרינן לכתחילה מכח התוספת' וכו'. עתה אמת אגיד לך דכך היא כתובה הערה זו בקונטריסי דגם אני בעניי אנכי העירותיהו בסגנון זה דקשה על ר"ת והרא"ש דמדברי הרא"ש נראה דר"ת התיר לגר הזה שבא על אשת ישראל בגיותו לישא לכתחיל' והרא"ש שכתב דקיים פסק ר"ת משמע שמתירה לכתחילה והכי משמע מדברי מרן בש"ע סימן קע"ח סעיף י"ט דהרי אמרו בתוספתא והביאה הה"מ בעשירי דגרושין דין י"ד גוי ועבד הבא על בת ישראל אעפ"י שחזר הגוי ונתגייר הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא ופסקה הרמב"ם שם ומרן בש"ע סוף סימן י"א וא"כ אפי' לדעת ר"ת והרא"ש ס"ס לא יכנוס מדין נטען. ויש לומר דהך עובדא דר"ת גופא דעובדא הכי הוה שהאשה המירה ונשאת עם הגוי בגיות ושוב חזרו ונתגיירו כמ"ש התוספות ביומא וכ"כ הרב תרומת הדשן סימן רי"ט וכן משמע ממ"ש התוספות ריש כתובות ובסנהדרין דף ע"ד דהתיר ר"ת לקיימ' משמע דהמיר ונשאת עמו והו"ל ככנס. ומ"ש התוספות בסנהדרין היה רוצה ר"ת לאו דוקא דמשמע מהתוס' בשאר דוכתי והרב תה"ד סימן הנזכר דעביד עובדא ולא חזר מהוראתו עש"ב ובכה"ג הוא דקיים הרא"ש פסק ר"ת. ולשון מרן בש"ע סימן קע"ח שכתב מותרת לגר הזה צ"ל דכונתו מדין נטמאה דבועל אבל מדין נטען לכתחילה לא יכנוס וכמ"ש בסימן י"א ועיין בהגמי"י סוף פי"ח דאסורי ביאה ופרק עשירי דגרושין כתוב משה רבינו יצחק (במל התוס') כריב"ם ע"ש: וחזיתיה להרב מהרא"י בפסקים וכתבים סימן כ"ט שכתב וז"ל אך תימא שהתוספו' פרקא קמא דכתובות כתבו בשם ריב"ם דאסורה לגוי הבועל וכי לא ידעי הגמרא דסוטה כל עיקר וכו' בראית האשרי וכו' ע"ש ולא זכר דריב"ם הביא ראיה לדינו מהך סוגיא דמייתי הרא"ש וכמ"ש התוספות ביומא דף פ"ב ובסנהדרין דף ע"ד והגהות מיימוניות ספי"ח דאסורי ביאה דזו אחת מהלכות שהביא ריב"ם ראיה לדבריו. והרב בית יעקב סי' ג' כתב ע"ד מהרא"י הנז' וז"ל והנה בת"ה תמה איך לא ראו התוס' הגמ' דסוטה ודבריו תמוהים דהרא"ש עצמו הקשה על ריב"ם מהגמ' דסוטה וגם תמיהתו שתמה אינו תמיה דריב"ם מפרש וכו' קמ"ל דאין חילוק וכו' ע"ש. ומה שתמה דהרא"ש הקשה על ריב"ם אין כאן תמיה כלל דעלה קאי מהרא"י וקשה בעיניו דריב"ם והתוספות לא ידעו סוגיא זו אלא מוכרח דידעי לה ומתרצי לה וכ"כ מהרא"י שם בפירוש וז"ל גם הגליון וכו' מה נחסר לו בראית אשרי על כרחך חילוק היה להם בדבר עכ"ל. ומ"ש דריב"ם מפרש וכו' אשתמיטיתיה דאלו הם דברי ריב"ם עצמו כמ"ש התוספות ביומא פ"ב וסנהדרין ע"ד. וההגמ"יי שם והרא"ש שם בריש כתובות הזכירו בדברי ריב"ם הא דנכרי מקנין על ידו אבל בתוספות יומא וסנהדרין מייתו הסוגיא ומפרשי לה לדעת ריב"ם. וראיתי בתרומת הדשן שם סימן רי"ט שכתב וז"ל לכאורה משמע מתוספות ואשרי דר"ת לא מחלק בין בועל לבעל וסבר דלבעל אינה אסורה ע"י ביאת גוי אמנם נראה דוחק גדול לומר דר"ת לא הרגיש בכל אותן הראיות המפורשות במתניתין ובתלמוד דאסורה היא לבעלה על ידי ביאת גוי וטפי אית לן למימר דמודה ר"ת דאסורה לבעלה ואע"ג דחשיב כביאת בהמה ה"מ לענין בועל וכו' ע"ש ודבריו קלורית לעין משום יתובי דעתא דעת עליון ר"ת ז"ל דמודה ר"ת דביאת גוי אוסרתה לבעלה והכי דייקי דברי ריב"ם בנוסח שכתבום התוספות ביומא והרא"ש ריש כתובות שכתבו ולא נהירא לריב"ם דכיון דנאסרה לבעלה וכו' ע"ש ובאו דבריהם בדיוק באומרם דכיון דנאסרה על בעלה כלומר דודאי גם ר"ת יודה בזה ה"נ יש לאוסרה לבועל דאי ר"ת מתירה לבעלה לא הול"ל דכיון וכו' ה"נ וכו' אלא הו"ל להגדיל המדורה על ר"ת דשרי לה לבעלה אלא משמע דגם לר"ת אסורה לבעלה ולמה שבאו דבריהם בשם ר"ת סתומים הוצרכו לפרש את כל תקף ראיותיהם לאוסרה לבעל דודאי גם ר"ת מודה וא"כ ה"ה לבועל. והכי דייק לשון התוספות בסנה' דף ע"ד שכתבו והקשה ריב"ם דעל כרחך בביאת גוי נאסרת לבעל וכו' ע"ש ולשון דעל כרחך מוכח דמודה ר"ת בהא כמבואר למעיין. וכן מוכח ממ"ש מהר"ם בתשובות ד"פ סימן תתרי"ט בתשובה ראשונה וז"ל כי ביאת גוי אוסרת לבעלה ובהא ליכא מאן דפליג וכו' ע"ש וממ"ש ובהא ליכא מאן דפליג משמע דגם ר"ת מודה. וכן ראיתי בסוף סימן זה קודם סי' תתרכ"א הובאה שם תשוב' הרא"ש שכתב בתוך דבריו מאי דתנן האשה שנחבשה בגוים ע"י נפשות אסורה לבעל' וכתב ופירש ר"ת אפי' לבעלה ישראל דחיישינן שמא נתרצית למצוא חן בעיניהם וכו' ע"ש ותשובה זו היא ג"כ בתשובת הרא"ש כלל ל"ב סימן ח' הרי דר"ת מפרש האשה שנחבשה ע"י נפשות אסורה לבעלה ישראל שמא נתרצית וא"כ מודה ר"ת דביאת גוי אוסרה לבעלה. ואחר זמן רב בא לידי שיטה מקובצת לכתובות וראיתי דף ט"ו שכתב כן דר"ת לא התיר לבועל ע"ש. ולכאורה זו היא שקשה על הגמי"י ספי"ח דאסורי ביאה דמשמע ומוכח מדבריו דר"ת מתירה לבעלה נמי כאשר יראה המעיין מדבריו וגם מסגנון לשונו. ולפי דעתו הוא תימא רבתי על ר"ת. ותו שמתשובת מהר"ם רבו של הגמי"י מוכח דר"ת מודה דאסורא לבעלה והכי מוכח מדברי ר"ת עצמו בההיא דנחבשה ע"י נפשות וכמש"ל. נתנה ראש ונשובה דרך התייר הגדול מהרימ"ט במאי דקשיתיה תו על הרא"ש וכתב ובר מן דין אפילו לא ס"ד דגמרא לומר שלא תאסר בביאת גוי לבעל ולבועל ושמעתין לא איירי אלא לענין שתשתה וכמ"ש התוספו' וכו'. ואני בעניי אומר דמה יוכיח הוכח מדברי התוספו' להקשות על הרא"ש. אטו גברא אגברא קא רמית הרא"ש סבר דלענין לאוסרה על בעלה נמי איירי הש"ס ופשט השמועה כדבריו דאמרינן בין בחלוקת מקנין ע"י העריות בין במקנין ע"י נכרי מ"ד נטמאה נטמאה א' לבעל וא' לבועל היכא דקא מתסרא וכו' ומשמע דלענין טומאה איירי. ותו דדברי התוס' אין להוכיח מהם נגד הרא"ש דכונת התוספו' דף כ"ו ע"ב שכתבו וז"ל איש אמר רחמנא ולא קטן נראה דדוקא משתיה ממעט לה קרא אבל נאסרה ע"י בן ט' שנים ויום א' אעפ"י שאינו איש וכו' דומיא דכל העריות מקנין על ידן דלא אצטריך לאשמועינן אלא דשותות אבל דנאסרו פשיטא וכי משום דעריות נינהו גריעי עכ"ל כונתם מבוארת דקטן בן ט' ויום א' שודאי בא על אשת איש אסרה על בעלה וכי מעיט קרא משתיה היינו דבקינא לה מקטן בן ט' ויום א' ונסתרה עמו אינה שותה ולא איתסרא על בעלה כדין סוטה דעשה בה הכתוב ספק כודאי אלא אשה זו אף דאי ודאי בא עליה הך קטן נאסרת השתא דליכא אלא עדי סתירה והיא אומרת שלא נטמאת אינה נאסרת וכן העריות אי ודאי באו על האשה הזו נאסרת דאטו משום דעריות נינהו גריעי דאינן אוסרין אותה על בעלה הא ודאי לא ס"ד דודאי אם באו אסרוה אלא דס"ד דאין מקנין על ידן לדון דין סוטה ואינה נאסרת מספק דלא קרינן ונטמאה לבועל דאסירי וקיימי ואינה שותה ואשמועי' מתניתין דמקנין על ידיהן ושותה ונאסרת מספק וזה פשוט דקטן דאין מקנין על ידו והעריות דס"ד דאי