חיים שאל חלק א צב

והיא לא נתפסה פרט לאנוסה שהרי נתפסה בחזקה ותמעול מעל באישה פרט לשוגגת עכ"ל דהרי שוגגת מפיק לה מדכתיב מעל באישה ולדעת' מוכרח דהיינו סבורה שהוא בעלה דההיא דסבורה שמותר לזנות מועלת באישה היא ותו ק"ק דלדברי הרמב"ם פכ"ד דאשות דמפיק לשוגגת מוהיא לא נתפסה כנז' אמאי אצטריך הכא מעל באישה למעוטי שוגגת הא מוהיא לא נתפסה אמעיט שוגגת דצד אונס יש בה כמ"ש פכ"ד דאשות. ותו קצת יש להרגיש על מרן הכ"מ שם פכ"ד דאשות דהו"רה גבר לשוגגת ההיא דהוחלפו והו"ל להזכיר הך דרשא דמעל באישה ולא שוגגת ומרן הורה בירושלמי והרב משנה למלך שם כתב דהוא גמרא ערוכה בסוטה דל"ב ע"ש ולא העיר עוד על מרן דהוא עצמו בכ"מ שם בתחילת פ"ג הזכירה. ומ"מ כעת לא ראיתי בירושלמי ובבלי הך דרשא דכתב הר"מ מעל באישה פרט לשוגגת. והנני יוסיף להעיר על מהרי"קו דדריש ומעלה בו מעל בסבורה שמותר לזנות דאי לא לכתוב בה' ועל מהר"של דתלי זייני בהא כמו שנאמר דהרי בירושלמי ריש סוטה בפלוגתא דר"א ור"י דר"א סבר מקנא על פי ב' ומשקה על פי עד א' או ע"פ עצמו ואמרו בירושלמי דמשקה על פי עד א' או ע"פ עצמו ומעלה בו בתנאים שהתנה עמה ע"פ אחרים דאפילו ע"פ עצמו משקה וזהו ומעלה בו שהוא הבעל משקה ע"פ עצמו. ור"י סבר מקנא ע"פ ב' ומשקה ע"פ ב' ואמרו בירושלמי מ"ט דרבי יהושע כי מצא בה ערות דבר דבר זה הקינוי כי מצא אין מציאה אלא בעדים ואין (כנ"ל להגיה) משקה ע"פ עד אחד או ע"פ עצמו ומעלה בו בקינוי. והרי דבירושלמי דריש האי: ומעלה בו לר"א ולרבי יהושע למר כדאית ליה ולמכ"דל דלר"א דמשקה ע"פ עצמו דריש ומעלה בו בבעל שהוא ע"פ עצמו יכול להשקותה. ולר"י דבעי עדים בקנוי וסתירה קאמר דבו קאי אקינוי ולא קאי אבעל ולאפוקי מדר"א דדריש דמשקה ע"פ עצמו מדכתיב ומעלה בו דקאי אבעל להכי קאמר דבו קאי אקינוי. ומאחר דאשכחן תרי תנאי דדרשי האי ומעלה בו איך מהריק"ו ומהרש"ל מדעת עצמם דרוש ליה לדרשא אחרינא. ותו אתמר בבמדבר רבה פ"ט ומעלה בו מעל אמר הקב"ה לסוטה בבעליך את מועלת ומשקרת בי אין את יכולה לשקר שאני אפרסם מעשיך וכו' הוי ומעלה בו מעל. ראו עתה דאית לן בהאי ומעלה בו שמעתא ואגדתא ואיך הרבנים הנז' דרשי מדעתם האי ומעלה בו ומפקי מיניה דינא ובפרט מהרש"ל שכת' שכל ראיות מהרי"קו אינם ראיות ואקרא סמיך. ובשלמא למהריק"ו אפשר לישב קצת דלדעתו דעת עליון שאר ראיותיו מכריעות ומספיקות זאת היתה לו דאסמכיה אקרא ולא שסמך על רוח מבינתו לדרוש דרשות מעצמו ולחדש דינים אמנם כיון דהלכה זו העלה מכח ראיות לדעתו הרחבה שפר קדמיה להוכיחו מהכתוב אסמכתא בעלמא מעין דוגמא למאי דאמור רבנן דהרמב"ם לא קפיד אקראי כל שהדין אמת וזמנין דמייתי פסוקא דפסקיה משה מדעתו אף שהש"ס דחה אותו והא נמי ישובא הוא למה שהקשה הרב לחם יהודה על מהריק"ו דאיך דרוש דרש דרשות מדעתו כמדובר לעיל מראש מקדמי אר"ש דלא שייך לומר היכי דריש מעצמו אלא כשהדין ההוא מפוקפק ולמדו מהכתוב בלי ראיה אחרת אבל כל שהדין אמת אין קפידא דאסמכיה אקרא דרך אסמכתא. ועפ"ז מיושב הא דהוינן בה דאיכא בהאי קרא דרשות מרז"ל דמהריק"ו לאסמכתא כתביה ולא איכפת ליה אי רז"ל דרשי ליה לדרשות אחרות וכל כי הני מילי מצינן למימר בעד מהריק"ו. אמנם מהרש"ל שכתב דאין לו ראיה אלא זו מהכתוב זוהי שקשה דכבר קדמוה רבנן רז"ל לדורשו דרשא אחרת שהן רשאין שוב ראיתי בספר פני משה פירוש הירושלמי שם בסוטה דהגיה לשון הירושלמי באופן אחר וכתב דז"ש בירושלמי ומקנא. לה ע"פ עד או ע"פ עצמו ומעלה בו בקינוי אין כאן מקומו אלא בסיומא דמילתיה דר' יוסי בר יהודה דפליג בסברת ר' אליעזר דסבר מקנא ע"פ עד אחד או ע"פ עצמו ו משק' ע"פ ב' וז"ש ומעלה בו אקינוי דהבעל מקנא לה ע"פ עצמו ע"ש והנאני דהגהה זו סלקא שפיר טפי. ולפ"ז האי ומעלה בו דדרשי בירושלמי היינו לתרי תנאי אליבא דר"א ואנן לא קי"ל כותיה אלא כר' יהושע דמקנא ומשקה בעדים ולדידיה ליכא שום דרשא בהאי בו. ומ"מ הו"ל למהריק"ו ולמהרש"ל לאתויי הירושלמי ולהגיהו ולפרשו. ותו דהאיכא דרשת במדבר רבה אליבא דכ"ע. ותו ק"ק דהאמרו במעילה ריש פ"ה דף ח"י אין מעילה אלא שנוי וכה"א כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל ועמ"ש התוספות שם ולפ"ז נראה דלא מצי קרא לומר מעל בה' כדדייקי מהרי"קו ומהרש"ל עיין בש"ס ובתוס'. איכו השתא לדעת הרשב"א דזו דסבורה שמותר לזנות מותרת לבעלה אלא דקנסינן לה נראה פשוט דאין המים בודקין אותה וכן מוכח מהא דאמרינן בסוטה דף ל"ב ע"ב ת"ר משמיעין אותה וכו' ובמה היא נטמאת בשוגג או במזיד באונס וברצון ופיר"שי וז"ל ובמה היא נטמאת משמיעין אותה הלכות המים ע"י איזו טומאה הן בודקין אותה שאם נטמאה היא מזידה ברצון בדקוה ואם שוגגת כגון אמרו לה מת בעליך או אנוסה לא יבדקוה עכ"ל עיניך תחזינה משרים דאם אמרו לה מת בעליך שוגגת היא לענין זה ואין המים בודקין אותה אף דאסורה לבעלה משום דה"ל למידק חשיב לה שוגגת דמדינה שוגגת גמורה היא אבל רבנן קנסוה דה"ל למידק וה"ה בזו שסבורה שמותר לזנות לדעת הרשב"א לפום מאי דכתיבנא דמדינא שוגגת היא אלא דקנסינן לה. דאין המים בודקין אותה: ומן האמור יבא לכלל ישו"ב שינוי דברי רש"י ז"ל דהכא בדף ל"ב פירש שוגגת כגון אמרו לה מת בעליך. ובדף כ"ח ע"א במאי דקאמרינן התם מגיד לך הכתוב שהספק אסורה ומה סוטה שלא עשה בה שוגג כמזיד ואונס כרצון עשה בה ספק כודאי וכו' ופירש רש"י וז"ל סוטה לא עשה בה וכו' דכתיב והיא לא נתפסה אסורה הא נתפסה מותרת וה"ה לשוגג אשתו ואשת איש עמה בבית ונתכוון לאשתו ונזדמנה לו זו ואף היא שגגה כסבורה שהוא בעלה עכ"ל ויש להרגיש אמאי רש"י ז"ל ככה בשנותו את טעמו דהכא פירש שוגגת סבורה שהוא בעלה והתם פירש כגון אמרו לה מת בעליך וכבר נודע דרש"י דקדק בדבריו מאד ובשינוי אות בא ללמד הלכתא גברותא. ועל פי דרכנו גם כאן בדקדוק גדול כתב כן דבדף כ"ח דאיירי בהתר אשה לבעלה דעשה בה ספיקה כודאה לאפוקי שוגגת דשריא לגברא נקט אופן שוגגת דשריא ליה התר גמור בין מדינא בין מגזרת חכמים והיינו סבורה שהיא בעלה דאתתא שריא לגברא. אמנם אמרו לה מת בעליך או סבורה שמותר לזנות נהי דמדינא שריא אבל רבנן קנסוה ואמטו להכי נקט מציאות שוגג דשריותא היא לגמרי לבעלה פטיר ועטיר מכל ערעורי. ברם בדף ל"ב דמיירי בבדיקת המים והתם כל מין שוגג לא בדקי לה מיא לרבותא אשמועינן דאמרו לה מת בעליך לא בדקי לה מיא הגם דמדרבנן אסרוה. ובלכתך בדר"ך הזה אתה תב"אר לשיטה זו תריץ ואימא מאי דדייקינן לעיל על הרמב"ם דבסוף פ"ג דסוטה כתב והיא לא נתפסה פרט לאנוס' ותמעול מעל באישה פרט לשוגגת ופכ"ד דאשות כתב דשוגג ואנוסה נפקי מלא נתפסה ע"ש וכמש"ל והוינן בה דאמאי אצטריך בסוטה מעל באישה למעוטי שוגגת והא מלא נתפסה נפיק שוגג וכמ"ש בה' אשות וכ"כ רש"י ביבמות דף צ"ה ע"א בהא דתניא שגגה באסור לה אינה נאסרת במותר לה ופירשו כדדרשינן הא נתפסה מותרת. ואפשר דסבר הרמב"ם דמלא נתפס' לא דרשי' למעוטי שוגגת אלא כאשר יהיה האופן שוגג גמור כסבורה שהוא בעלה ובאופן דלא רמיא עלה למידק אלא טעתה באישון לילה ובעלה שרוי אצלה ובא עליה אחר וזו סברה כי בעלה הוא דזו צד אונס גמור יש בה וזו לא צריכא קרא אחרינא למעוטי דמלא נתפסה נפיק. אכן אמרו לה שמת בעלה או סברה שמותר לזנות בשגם לא כיונה לזנות מ"מ קרוב למזיד הוא דה"ל למידק ושאלה אשה שאלה בבעלי"ם גם חקרה הטב הטב אי ודאי מת ותמהר לדבר אשה רעותה אי יצר זונה לאו כל כמיניה אפנו"יי מופ"נה וליכא אסורא וכל כי הני לא ממעטי מלא נתפסה דלא קרינן בהני צד אונס כל שבידם לברר להכי אתא קרא מעל באישה למעט כל מין שוגג אף דה"ל למידק כי לא נתכוונה למעול. ובה' סוטה דקאי הרמב"ם ז"ל בבדיק' המים נקט שפיר מעל באישה ולא שוגגת דמהך קרא אמעיטו כל מיני שגגה וכל הני לא בדקי להו מיא וכמש"ל. אמנם בה' אישות דאיירי בשריותא לגברא נקיט שוגגת בהדי אנוסה ומעיט תרוייהו מלא נתפסה דהיינו שוגגת גמורה דסבורה שהוא בעלה שיש בה צד אונס דהא דוקא שריותא לבעלה אבל סבורה שמותר לזנות או א"ל מת בעלה קנסינהו רבנן ככל מאי דאמרן והרי הוא כמבו"אר. ולפי האמור יש לישב קצת מאי דהוי בה הרב משנה המלך ספ"ג דסוטה וז"ל אשה שזנתה באונס וכו' לא ידעתי לאיזה תכלית כתב רבינו כל זה ומה בא ללמדנו דבאונס או בשגגה או דרך אברים דאין המים בודקין אותה שהרי דין האונס והשגגה נתבאר פכ"ד דאשות דין י"ט ודין בא עליה דרך אברים פשוט וכו' ואם בעלה כהן בין באונס בין בשוגג אסורה אבל נשיקה וכ"ש דרך אברים פשיט' דאינו אוסרה לכהן וא"כ אם המים בודקין אותה או לא לאיזה תכלית ולו חפץ ה' להמיתה בין באונס בין בשגגה או דרך אברים מה אכפת לן אנן בדידן ואיהו בדידי' עכ"ל ולפום מאי דכתיבנא אפשר לישב דנפקא מינה מהאי דכתב הרמב"ם פ"ג דסוטה דלא נתפסה פרט לאנוסה מעל באישה פרט לשוגגת להשמיענו דשוגג' שכתב פכ"ד דאשות היינו שוגגת שסבורה שהוא בעלה ולא סבורה שמותר לזנות דההוא לא נפקא מלא נתפסה דלא קרינן בה צד אונס ולכן בה' סוטה כתב מעל באישה פרט לשוגגת דאצטרך מיעוטא אחרינא לגלות שלא יבדקוה המים אבל להתיר אינה מותרת אלא אותה שיש בה צד אונס והנהו קנסינהו רבנן וכמש"ל ובזה הנה בא לכלל ישו"ב קצת דברי הרמב"ם. עוד מילתא בפומאי משום יתובי ההערה הלזו בדברי הרמב"ם אשר הערה הרב מש"ל דהרמב"ם השמיענו כזאת לאסבורי ניהלן איך התחילו לבא עליהם חולאים מותרת לישראל ולכהן כמ"ש שם פ"ג דין כ"א למאי דקי"ל דמי שהזכות תולה לה מתחלת להתנוונת דרך אברים וסופה בצב"ת עשויה לצבות בטן. ואשר היא טהורה פניה מזהירות ואם יש בה חולי יסור וכו' וכמ"ש הרמב"ם בסמוך. והשתא מצאה החקירה מקום