חיים שאל חלק א פט

דהיכא שיראים פן יעבירו' נכרים לעבירה כגון על ידי יסורין שלא יוכל לעמוד בהם אז הוא מצוה לחבול בעצמו כההיא דגטין גבי ילדים וכו' עכ"ל. ומעתה ק"ק על הרב בית לחם יהודה שכתב אם ממית עצמו שירא לבא לידי ענויים וכו' כמו שהבאתי דבריו לעיל וכתב שהוא פשוט מדברי התוספות גבי קפצו ונפלו לתוך הים שיראים היו מיסורין והרי מוכרח דלא כתבו התוס' התם שהיו יראים מיסורין אלא שמתוך היסורין יעבירום עבירה או על הדת וכמש"ל אבל בשביל שיענוהו ביסורין כמשפטם לחוד לא מצי להרוג עצמו וכמ"ש התוס' בקמא. ואם כונת הרב בית לחם יהוד' נמי שע"י יסורין אפשר שיצא מן הדת הו"ל לפרש ולא לסתום. אכן צריך להתישב במאמרם ז"ל בב"ר שהבאתי לעיל דאמרו את דמכם לנפשותכם להביא החונק עצמו יכול אף כשאול ת"ל אך ומפורש בכתוב כי הי' שאול המלך ירא פן יתעללו פלשתים ודקרוהו לכן המית עצמו ומהא מוכח דאפי' ירא מיסורין לחוד שרי והרב ס' יוחסין דף ל"ב כתב בתוך דבריו ללמד זכות על ההורגים עצמם בשעת השמד וז"ל וכן אמרו בסנהדרין ואך את דמכם וגו' יכול כשאול שלא יתעללו בו הערלים ת"ל אך מיעט עכ"ל ואגב שטפיה כתב כן דהא ליתיה בסנהדרין ולא בדוכתא אחריתי בש"ס ואינו אלא בראשית רבה וגם שם לא פירש שלא יתעללו בו הערלים אלא סתם קאמר. וחזה הוית למרן בס' בדק הבית י"ד סימן זק"ן שכתב וז"ל וכתב בארחות חיים בבראשית רבה דורש אך את דמכם לנפשותכם אזהר' לחונק את עצמו יכול אפי' כחנניה מישאל ועזרי' ת"ל אך פי' שבשעת השמד יכול למסור עצמו למיתה ולהרוג את עצמו אם הוא ירא שלא יוכל לעמוד בנסיון וכן יכול אפי' כשאול בן קיש שאם ירא שמא יעשו לו יסורין קשים שיכול למסור עצמו למיתה ת"ל אך ומכאן מביאין ראיה השוחטים התנוקות בשעת השמד ויש אוסרים ומפרשים ת"ל אך שאינו יכול להרוג עצמו וחמ"ז מסרו עצמם ביד אחרים אבל הם לא פגעו בעצמם ושאול בן קיש שלא ברצון חכמים עשה עכ"ל ובאמת דשתים זו דאמרי האוסרים חדא מאי דמפרשים ת"ל אך שאינו יכול הוא דבר קשה דאך מיעט האיסור ולא מרבה האיסור וזאת שנית מאי דאמרו דשאול הע"ה שלא ברצון חכמים עשה קשה הימנו דמה שלא אמרו רז"ל אין לנו רשות לדרוש לחובה לשאול בחיר ה'. שוב ראיתי להרב כנה"ג שם סי' הנז' הגהב"י אות כ"א שהביא דברי א"ח בשם בדק הבית וכתב וז"ל ומ"ש בס' בדק הבית בשם א"ח דשאול בן קיש שלא ברצון חכמים עשה אינו נח לי וכו' ולכן נראה דמשאול ליכא ראי' שכבר היה יודע שלא יחיה עוד שאמר לו שמואל מחר אתה. ובניך עמי ומוטב שיהרג עצמו ולא יתעללו בו פלשתים אבל מי שהוא ספק שאם לא יהרוג את עצמו אולי ינצל אין לפגוע בעצמו עכ"ל ובדברי הרב ז"ל תנוח דעתנו דלא קשיא על התוספות משאול כקושיין דשאני שאול הע"ה דידע ודאי שיהרגוהו כמו שא"ל שמואל הנביא. וכן ראיתי להרב מהר"ש יפה ביפה תואר בראשית שכתב על המאמר הנזכר וז"ל ומ"מ אין ללמוד מכאן לכל מסובב מאויבים וירא פן יתעללו בו שימית עצמו דדילמא שאני שאול דקים ליה שימות שכבר נאמר לו מחר וכו' אבל אחרים לא דאפשר יחייהו וכו' ועוד דשאני שאול שהיה מלך דמסתמא יתעללו בו לבזותו אבל סתם אדם מנ"ל שיתעללו בו ולא יהרגוהו בלי התעוללות עכ"ל ולפי האמור בנ"ד יש צדדין לומר דהוי מעין דוגמא דמאחר דנתפרסם דרצח ודאי ימיתוהו ובכה"ג שרי להרוג עצמו שלא יתעללו בו ביסורין ומיתה. וגם לתירוץ ב' דהרב יפ"ת דשאני שאול דהיה מלך וכו' אבל אדם סתם מנ"ל דיתעללו גם זה בנ"ד נודע דכך היא המדה לעובר עבירה חמורה כזו דמתעללים בו לענותו וא"כ שרי להרוג עצמו ואין לו דין מאבד עצמו לדעת. אמנם ראיתי להריטב"א בחידושיו לע"ז פ"ק דף י"ח שכתב וז"ל אומר ר"ת דהיכא שמתירא שלא יכריחוהו לעבור על דת מותר לחבול בעצמו והכי איתא במדרש וכו' יכול אפי' כשאול מלך ישראל פי' שחבל בעצמו מפני שהי' מתירא שמא יעבירוהו על דת ת"ל אך מיעט דבכה"ג שרי עכ"ל וראה זה חדש דמפרש דשאול היה מתירא שמא יעבירוהו על דת. וכ"כ בהגהת סמ"ק בתחילת הספר סי' ג' וז"ל ואותם קדושים ששחטו עצמן שלא סמכה דעתם לעמוד בנסיון קדושים גמורים הם וראיה משאול מכ"ל ומוכח דשאול היה מתירא שמא ירצו להעבירו ויענוהו ולא יוכל לעמוד בנסיון וכן כתב הרב בית חדש בי"ד ריש סימן קנ"ז והביא ראיה מהגהת סמ"ק ע"ש וכפ"ז מה שהקשינו על התוס' משאול מעיקרא קושיא ליתא דהם ז"ל מפרשים דשאול היה ירא שמא יעבירוהו על דת כמ"ש הריטב"א ודעמיה ואפשר שזה כונת א"ח שהבאתי לעיל בפירוש ראשון במאמר יכול אף כשאול. הן אמת דהוא דחוק קצת בלשון הכתוב דכתיב פן יבואו הערלים ויתעללו בי ודקרוני ומוכח דהיה ירא מיסורין קשים לענותו בהריגתו. וכן מצאתי למהרש"ל בים של שלמה פ' החובל סימן נ"ט שהביא דברי הריטב"א הנזכר וכתב דלישנא דקרא לא משמע הכי ויישב ענין שאול בדברי טעם וחלק על ר"ת דלשון ר"י בתוספות דקמא שכתב אסור להרוג עצמו מפני שירא מדכתב סתם שירא משמע אפי' מיראת שמים שלא יעבירוהו על דת והאריך בזה ע"ש וק"ק דאמאי לא הזכיר דמהגהת סמ"ק מוכח דמפרש ענין שאול כמ"ש הריטב"א. ומסמ"ק שם נראה דמפרש בענין אחר ענין שאול דנתכוון לשם שמים שהגוים לא ישלחו יד במשיח ה' ע"ש. ותו אשתמיטיתיה למהרש"ל דברי האגודה פרק הנזיקין שר"י התיר ומוכרח דמ"ש התוספות קמא שירא משום דבר אין בכלל שירא לעבור על דת כמ"ש בעניותנו לעיל והוא הפך דברי מהרש"ל דר"י אסר גם בזה. אתאן לנ"ד דלפי דברי הריטב"א ודעמיה בענין שאול לא הוה שרי בנ"ד להרוג עצמו דנראה דהכא לא שייך שמא יעבירוהו בעיר אשר קרה מקרה לא טהור. אמנם נ"ל דאף דלדעת הני רבוואתא לא שרי להרוג עצמו אם לא במקום שיש לתא שמא יעבירוהו על דת מ"מ בכה"ג דנ"ד שכבר הורגים אותו ודאי וירא שיתעללו בו וכבר הרג עצמו אין זה מאבד עצמו לדעת דהוא סבר דבכה"ג מותר גמור ואפשר דגם כונת הרב בית לחם יהודה שהבאתי לעיל הוא זה דאינו דין מאבד עצמו לדעת אף שאסור לעשות כן. ובהכי נימא מאי דקשה על הרב הנז' דהוא בסימן זק"ן הביא מחלוקת דיש מתירין להרוג עצמם שיראים שלא יכלו לעמוד בנסיון ויש אוסרין גם בזה ואיך בסימן שמ"ה התיר בפשיטו' אך אי אמרינן דכונתו דאף דאסור לא מקרי מאבד עצמו לדעת כדאמרן ניחא אלא דמרוצת לשונו ומ"ש כך פשוט ממ"ש התוספות וכו' אינו מורה כן. ועל הרב כנה"ג והרב ש"ך ק"ק דלא זכרו דעת מהרש"ל הנזכר דסבר כהאוסרין ותריץ יתיב ענין שאול על מתכונתו. עוד אחרת היתה בנ"ד כי יש מי שרצה לומר דאמדן דעת הוא שהוא לא הרג עצמו אלא הרגוהו בסתר בהרמנא ולכבוד ישראל עשו. ובין כך ובין כך נראה דיתעסקו עמו ככל המתים וכן נעשה מעשה. סימן מ"ז. בהזיד ולא התאבל בשמועה קרובה וירדוף עד חו"בה: שאלה מי שבא לו כתב מאדם נאמן ומפי כתבו ידע דמת לו מת שחייב להתאבל והיה בתוך ל' והוא העלים הדבר ואחר שעברו ל' מיום המיתה נודע שזה ידע קודם ל' ועתה הוא ביום ט"ו לידיעתו יורינו המורה אי מחייבינן ליה השתא שינהוג אבלות מאחר שידע בתוך ל' למיתה ועתה הוא תוך ל' לשמועה ושכמ"ה. תשובה הנה בשגג והזיד ולא התאבל כתב הטור בשם הראב"ד סימן שצ"ו דמשלים כל ל'. וכן פסק מרן שם. והרב טורי זהב סוף סימן שצ"ז כתב דמהר"ם מינץ סימן צ"ה בשמע שמת לו מת ולא ידע אם הוא בתוך ל' ואח"ך ידע בבירור דעברו ל' אך השמועה ששמע בתחילה היתה בתוך ל' נסתפק אם ינהוג אבלות ומסיק בצ"ע וכתב עליו וז"ל ולע"ד נראה דאין כאן אבילות כיון דעכ"פ השתא עברו ל' מיום המיתה דלא גרע משגג או הזיד ולא נהג כלל אבילות עד לאחר ל' דודאי אח"ך אין עליו אבלות כמ"ש דשגג או הזיד משלים כל ל' משמע אחר ל' אין שום שייכות תשלומין עכ"ל ומינה לנ"ד דכיון שעברו ל' מהמיתה עכשיו שהוא בתוך ל' לידיעתו לא ינהוג אבלות אף שהי' במזיד כדמוכח מהט"ז שכתב דאין שייכות לתשלומין אחר ל' והגם דהריטב"א בחידושיו דף כ' מהש"ס הביא דברי הראב"ד וכתב סתמא דקונסין אותו לנהוג אבלות ולא כתב עד שלשים כיון דחזינן להרמב"ן והרא"ש ודעמיהו דמייתו דברי הראב"ד וכתבו עד ל' אית לן למימר דגם הריטב"א הכי אית ליה בדעת הראב"ד והוה פשיטא ליה הא דאחר ל' אין שייכות לתשלומין. והכי מסתברא דודאי הריטב"א כן הוא דעתו דאי הוה סבר דהראב"ד גם אחר ל' קאמר דקנסינן ליה הו"ל להביא דברי הרמב"ן דכתב עד ל' ולחלוק עליו או לגלות דעתו מיהא. והגם דמהר"ם מינץ מספקא ליה לא שבקינן פשיטותיה דהרב ט"ז משום ספיקיה ותו דהרב כנה"ג סימן ת"ב כתב דמהר"י צונצין ומהר"ש יפה ומהר"ע יהושע הקלו בה: ואם ראה תראה להרב שפתי כהן סימן שצ"ז דמייתי הא דמהר"ם מינץ וכתוב שם וז"ל ולפעד"נ דצריך להתאבל בכי האי גוונא ועיין לעיל ריש סימן שצ"ו עכ"ל דע שכבר הרב עצמו בספר נקודות הכסף כתב דטעות הדפוס הוא וצ"ל אינו צריך להתאבל ולא כמו שנדפס דהא בר"ס שצ"ז משמע דא"צ להתאבל עכ"ל ודברי הרב הללו בנקודות הכסף נעלמו מהרב תפארת למשה והוא ס' נדפס מחדש דהשיג על דברי הש"ך הנז' ולא ראה דהוא ט"ס וכן נעלה זה מהרב דבר משה כמ"ש בספרי הקטן ברכי יוסף ע"ש ועל דברי הרב תפארת למשה יש לעמוד ממ"ש הוא עצמו לעיל בסימן שצ"ז סוף דף מ"ז ע"ש דלכאורה נראין דבריו פלג"ן בהדייהו ויש לישב. ואין הפנאי מסכים להאריך. באופן דמלבד הרבנים הגדולים הנז' דקיימי כהרב ט"ז גם אשו"ר נלוה עמם הגאון הש"ך ועלה בידינו דאין מחייבין לזה לנהוג אבלות עתה. ומ"מ יראה דקנסינן ליה איזה קנס וכבר כתב הריטב"א שם דיש אומרי' דמשמתינן ליה. ולפוטרו בלא כלום אי אפשר דזלזל בדרבנן וראוי להוכיחו ולקונסו לעניים כפי ערכו וישוב אל ה' וירחמהו. והגם דהסוברים דמשמתינן לה שכתב הריטב"א הם חולקים על עיקר דין הראב"ד דסבר דינהוג אבלות. מהם נלמוד דבנ"ד דגם לדעת הראב"ד חליף שעתא ולאו זמניה הוא הא מיהא יש לקנסו כפי ראות כן נ"ל: