חיים שאל חלק א פח

ולוקה במין יסורים אחרים. ויש להביא קצת ראיה דלא מצי טעין אלא מה שאמרו רז"ל בפירוש דהעושה כך יארע לו כך ממ"ש הרב תרומת הדשן בפסקים וכתבים סימן ס"ח וז"ל אשר שאלתני על אשה שיושבת תחת בעלה ואינה בת בנים ונודרת ואינה מקיימת ובעלה רוצה לגרשה בלא כתובה וכו' אלא שהיא טוענת שאינה בת בנים ולא הפסידה כתובתה דטעמה דנודר' משום כלוי בנים והרי היא אינה בת בנים או דילמא מצי א"ל שמא תענש היא בשאר פורעניות וילקה גם הוא עמה. לכאורה בצד ראשון יפה חלקת דהכי דייק מהר"ם במרדכי אהיכא דעובר הוא על החרם אמנם נראה דיש לחלק ואיכא למימר דהיכא דאינה בת בנים מצי טעין אלו לא פשעת ונדרת ולא קיימת הוי אתרחיש לי ניסא כמו שנעשה לאמנו שרה ע"ה והכי אשכחן ממש בתלמודא דהיכא דמצי למימר ליה דהוה לך למעבד מאי דמחייבת ולדידי הוי מתרחיש ניסא מצי טעין כדאמרינן פ' המקבל אהא דקאמר שמואל לא שנו אלא שזורעה ואכלה חגב אבל לא זרעה כלל מצי למימר הוה מתרחיש לי ניסא לא יבושו בעת רעה ופריך מרועה שהניח עדרו וכו' ואמאי לימא נמי אי הוה התם מתקיים בי גם את הארי גם את הדוב וכו' נס שאירע לדוד המלך ומשני כדאיתא התם אלמא דמצי למימר מתרחיש לי ניסא הכי נמי מצי טעין הוה מתקיים בי היפלא מה' דבר אמנם לא ברירא לי לחלק משום הכי וכו' אמנם דכתבת דמצי למטען שמא תענש היא בשאר פורעניות אין נראה כלל דאש"רי כתב אפילו אם אכלה דבר איסור חלב ודם אינה יוצאה בלא כתובה ואע"ג דודאי איתנהו עונשין מרובין על חלב ודם עכ"ל: ומה שהוצרך הרב לאתויי מאי דפריך הש"ס נימא נמי הוה מתקיים בי גם את הארי ולא הספיק לו מאי דאייתי דלקושטא דמילתא מצי אמר דהוה מתרחיש ליה ניסא ומקיים ביה לא יבושו בעת רעה ובימי רעבון ישבעו. כונתו מבוארת דהיה מקום לדחות דדוקא כי ההוא דלא יבושו וכו' וכיוצא מצי טעין אבל בנס מופלא כשרה אמנו דבזכותה וזכות א"א ע"ה זכו לזה דהיה פלא בכל העולם לא מצי האי טעין דאתרחיש ליה ניסא כשרה אמנו ע"ה על כן הביא הרב ז"ל מאי דפריך דלימא הוה מקיים גם את הארי דגם זה נס מופלא שאירע לדוד המע"ה ועם כל זה מקשה דלימא הכי. וזה שכתב הרב ז"ל נס שאירע לדוד המלך כלומר ראה בעיניך דהוא נס מופלא שאירע לדוד הע"ה דאלים זכותו אפ"ה פריך דלימא הכי וא"כ גם בנ"ד מצי טעין דהוי מתרחי' ניסא כשרה אמנו. ומדברי הרב ז"ל הללו אין נסתר מאי דכתיבנא לעיל לדחות ראית הגדול הנז' דשאני התם דשינה השליחות ופשע ולא קיים תנאו משו"ה יש מקום לדבר גדולות דהוה מתרחיש ליה ניסא משא"כ נ"ד דלא שינה וכמש"ל ויאמר האומר דהרי בנדון הרב תה"ד לא שייך שינה תנאו ואפ"ה אמרה הרב ז"ל דיש לומר דשותפות איש ואשה וזיווגם הוא לבנים ומאחר שהנדרים סיבת כילוי הבנים דמי לשינה תנאי השותפות ומשו"ה הרב תה"ד אתי עלה מההיא דהמקבל דגם בנדונו מצי למימר דהוה מתרחיש ליה ניסא כשרה אמנו ע"ה אם לא היתה נודרת ואינה מקיימת דהוי פשיעה ושינוי בעיקר הזיווג וא"כ מה שדחיתי ראית הגדול הנז' הדחיה קמה וגם נצבה. ואעיקרא אין הדמיון עולה יפה בנ"ד דהתם קאמרינן דמצי טעין דיתרחיש ליה ניסא כקמאי דקמאי ובנ"ד טענתו היא דלא היה בא לידי הפסד דלא היו באים לסטים ולא דמי להתם דאשתדוף רובא דבאגא וטעין דאיקיים ביה ותגזור אומר אבל הכא טענתו דלא הי' רעה כלל ולא באו השוללים ולא כדסבר הגדול שהביא הראיה דטעין דהוה מתרחיש ניסא ונצולת הסחורה וכלומר דהיו הלסטים באים והסחורה תהא מונחת אין זאת אלא דטעין דבעבור חילול שבת אשר חילל נהייתה הרעה ואינו ענין להתם. והשתא דאתית להכי יש להביא ראיה מדברי הרב תרומת הדשן הנז' שכתב דלא מצי טעין דבעון נדרים יבואו עליה פורענות וילקה גם הוא עמה שהרי כתב הרא"ש דאם אכלה דבר איסור חלב או דם אינה יוצאה בלי כתוב'. הא למדת דדוקא בדבר המפורש ברז"ל כגון דבעון נדרים בנים מתים אז יוצאה בלי כתובה אבל בעונות אחרים כל שאינו מבורר העונש מרז"ל דהעושה כך יארע לו כך לא מצי טעין. וה"ה בנ"ד אע"ג דעונש שבת חמור מאד מ"מ לא מצינו שאמרו רז"ל דבעון חילל שבת לסטים באים ולוקחים ממונו וא"כ לא מצי טעין דבעון שחילל שבת באו לסטים ושללוהו וכל ההפסד לו יהי' כי היכי דלא מצי טעין דאכלה חלב וכיוצא או נודרת ואינה בת בנים דתצא בלא כתובה דעונשי עונותי' יגיעוהו. וחוזרני לדברי הגדול שהביא הראיה הנז' דעוד יש להעיר עליו דהרי הרב תה"ד בנדונו אחר שהביא ראיה דמצי טעין דאתרחיש לי' ניסא כשרה סיים ולא ברירא לי לחלק הכי ורמזה הרב חלקת מחוקק סימן קט"ו והרי דהרב תה"ד לא סמיך עלה. ולענין דינא נראה דהלכתא כוותייהו דהרבנים גדולי ישראל מהר"ש נאוואוי ומהר"י זיין זלה"ה דחייבוהו לשמעון הנז' כוותייהו ולא מטעמייהו אלא כך אני בעניותי אומר דכיון דמה שהוליך הסחור' דרך המדבר הי' מדעת שמעון ורצונו שילך להסתחר בעיר פ' א"כ לא שינה. ואתינא לחייבו מדין מזיק במה שחילל שבת שטוען שמעון במה שחללת שבת מטא הזקא שהעון גרם לשלול שלל וא"כ הוי גרמא בנזיקין שאינו ודאי שישללוהו בעון חילול שבת ומעשים בכל יום שמחללים שבת ואינם שוללים אותם ויש שאינם מחללים ונשללו וגם אינו בידו דהו"ל גרמא בנזיקין ופטור כמבואר סימן שפ"ז. ותו אעיקרא אלו שהולכים במדבר בשבת היינו מפני הסכנה מהורגי נפשות ומחיות רעות וכמה פעמים ההולכים דרך המדבר פוסקים עם הערביים לשבות וכי מטא שבתא בעל כרחם הולכים בשבת מפני לסטים וכיוצא כמו שאירע פעמים אין מספר. ולכן נראה דשמעון בחלקו"ת ישית ויקבל עליו את הדין לשלם ההפסד חלק כחלק זהנלע"ד כתבתי. סימן מ"ו. בדין מאבד עצמו לדעת. ע"ט לטעת. שאלה מעשה ברוצח ישראל בעוה"ר שנתפס למשפט ויתנוהו במשמר מקום אשר אסירי המלך אך הי' בחדר לבדו ואחר ימים אמרו שומרי בית הסוהר כי מצאוהו חנוק וסודר על צוארו ויש להסתפק אם יש לו דין מאבד עצמו לדעת שלא להתאבל עליו או מתאבלין עליו. תשובה בשגם כתבו הפוסקים דבעינן שיאמר שהוא עולה לראש הגג וכו' אבל מצאוהו חנוק ותלוי באילן או הרוג ומושלך על גבי סייפו הרי הוא בחזקת כל המתים וכמבואר בש"ע י"ד סימן שמ"ה אין ללמוד לנ"ד דמצאוהו חנוק דהרי הוא ככל המתים. דנראה פשוט דהאי דמצאוהו חנוק ותלוי באילן וכו' אינו שמצאוהו בחדר שיושב שם לבדו ואין לחוש שבאו לסטים וכיוצא וחנקוהו אלא דמיירי באילן שהי' עומד בשדה ומושלך על גבי סייפו איירי במקום חרב דיש מקום לומר דלסטים וכיוצא חנקוהו והרגוהו ולכך לא מחזקינן ביה שהוא איבד עצמו לדעת וכן כתב בס' מטה יהודה הנדפס חדש ממש להרב מהר"י עייאש זלה"ה באורך בסי' שמ"ה הנז'. וכפ"ז בנ"ד שהיה יושב בחדר לבדו מוסגר והמפתח ביד השומר בלילה לכאורה הי' נראה דאיכא אמדנא גדולה דהוא איבד עצמו לדעת והוי מעין דוגמא למעשה שהביא מהר"י עיאש בספר הנזכר באיש שמצאו ביתו נעול ושברו הדלת ומצאוהו תלוי בקורה בחבל כרוך על צוארו ופסק דאין מתאבלים עליו דודאי איבד עצמו לדעת וקרוב לזה הוי בנ"ד. ברם יש לצדד בנ"ד דאפשר דכיון דנתפרסם שהוא הרוצח חש העני הזה שמא יתעללו בו ויגזרו עליו יסורין ומיתה ומשו"ה בחר מות לחוד בלתי יסורין וכתב הרב בית לחם יהודה סימן הנזכר וז"ל נ"ל אם ממית עצמו שירא שלא יבא לידי ענוים גדולים כדרך משפט עכו"ם שתחילה מענין בענויים בוודאי אינו מאבד עצמו לדעת וזה פשוט ממ"ש התוספות קפצו ונפלו לתוך הים שיראים היו מיסורין עכ"ל ובס' באר היטב חשב שהם דברי הרב שבות יעקב שהזכירו מקודם שם בבית לחם יהודה וכתב הכל על שם הרב שבות יעקב ח"ב סימן קי"א והרוא' יראה שהם דברי הרב בית לחם יהוד' עצמו האמת שגם בשבו' יעקב זכר בריש תשובתו דברי התוס' דפ' הנזיקין ואין להאריך. וא"כ בנ"ד אפשר דחנק עצמו מיראת היסורין וא"כ מתעסקין עמו לכל דבר והיינו דאמרינן בב"ר אך את דמכם לנפשותיכם יכול אף כשאול ת"ל אך. ושאול כתב קרא בהדיא דהי' ירא פן יתעוללו בו העמלקים ומינה דמי שהרג עצמו לפי שהוא ירא מיסורין אינו מאבד עצמו לדעת וא"כ בנ"ד קרוב הוא דמשו"ה חנק את עצמו לינצל מהיסורין ואינו בכלל מאבד עצמו לדעת וכמ"ש הרב בית לחם יהודה. איברא שכתבו התוספות בקמא דף צ"א ע"ב וז"ל ואומר ר"י וכו' שאסור לחבול אפילו לצורך כגון אשה שטפחה על ראש' וכן ההיא דאת דמכם לנפשותכם שהרג עצמו בשביל שום דבר שירא עכ"ל ובפסקי תוספות שם כתוב וז"ל אסור לחבול לצורך ממון וכן להרוג עצמו שירא משום דבר ולקרוע על המת יותר מדאי עכ"ל ומסתמות הדברים משמע דאף שירא שיענוהו ביסורין אסור להרוג עצמו. ולכאורה קשה ממ"ש התוספות בגטין דף נ"ז ע"ב וז"ל קפצו כלן ונפלו לתוך הים והא דאמר בע"ז דף י"א מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבול בעצמו הכא יראים היו מיסורין כדאמרינן אלמלא נגדוה לחמ"ו פלחו ועוד דע"כ היו מענין אותן ולא היו הורגים אותם עכ"ל הרי שכתוב דאם היו יראים מיסורין שרי וכן כתוב שם בפסקי תוספות וז"ל בשעת גזרות מותר להרוג את עצמו כשדואג מן היסורין עכ"ל וכן כתוב בס' האגודה שם פ' הנזיקין וז"ל קפצו ונפלו לתוך הים פירש ר"י הא דאמרינן בע"ז מוטב וכו' הכא היו יראים מיסורין כדאמרינן אלמלא נגדוה וכו' ומכאן סמך לאותן שהורגין עצמן ובניהם בשעת גזרות בר מינן עכ"ל עיניך הרואות דכתב בשם ר"י עצמו דכשירא מן היסורין שרי והוא הפך דברי ר"י עצמו שכתבו התוספות פ' החובל שהבאתי דסתם דאסור להרוג עצמו בשביל שירא משום דבר. ונרא' פשוט דודאי דעת ר"י דאפי' ירא מן היסורין אסור וכמ"ש התוספות בשמו פ' החובל אמנם אם ירא שבעבור יסורין יעבור עבירה או יצא מן הדת שרי ונמצא דעיקר ההיתר אינו מפני היסורין רק שחושש שמא יצא מן הדת מכח היסורין וכן מדוקדק מה שהביאו התוס' והאגודה פ' הנזיקין ממ"ש אלמלא נגדוה וכו' וכן מוכח ממ"ש פסקי תוספות בשעת גזרות ואין זה בכלל מ"ש התוספות פ' החובל דאסור בשביל שום דבר שירא דאינו ירא מן היסורין רק חושש שמא יצא מן הדת או יעבור עבירה. וכ"כ התוספות בע"ז דף י"ח ע"א וז"ל אומר ר"ת