חיים שאל חלק א פז

סימן מד בקדימת בפה"ג לאשר ברא. משפט נבחרה. שאלה מנהג ארץ ישראל ומצרים בסעודת חתן כשאינן מברכין אלא ברכת אשר ברא לומר ברכת אשר ברא על כוס ברכת המזון דדוקא כי מברכי ז' ברכות מייתו תרי כסי והמנהג על הרוב לברך בפה"ג ואשר ברא. אך יש מתחכמים לברך אשר ברא ואח"כ בפה"ג שלא להפסיק בין בפה"ג לשתיה. יורנו המורה כדת מה לעשות ושכמ"ה: תשובה הא מילתא לברך בפה"ג סמוך לשתיה או בגמר ברכת המזון תליא בפלוגתא דרבוואתא אי בעו תרי כסי בז' ברכות דמברכי בסעוד' חתן חד כסא לברכת מזון וחד כסא לברכות חתנים או בחד כסא סגי ועל כוס אחד יברך בהמ"ז וז' ברכות דהסוברים דבעינן תרי כסי וסברי דברכות חתנים לא שייכי לבהמ"ז ולא דמי ליקנה"ז א"כ צריך לברך בפה"ג בסוף סמוך לשתיה כיון דברכת חתנים לא שייכי לבהמ"ז ובעו כסא אחרינא א"כ הו"ל הפסק וצריך לברך בפה"ג בסוף. אבל מאן דסבר דברכות חתנים שייכי נמי לבהמ"ז והו"ל כיקנ"הז דמברכינן אחד כסא וה"נ סבר דמברכינן ברכות חתנים על כוס בהמ"ז. לדידי' מברך בפה"ג והדר מברך ברכות חתנים דהו"ל כיקנה"ז ולא הוי הפסק דכלהו ברכות שייכי אהדדי. והכי משמע מדברי הטור ומרן בש"ע בא"ה סימן ס"ב דלסברת מ"ד דבעינן תרי כסי פירשו דאח"כ חוזר ולוקח כוס בהמ"ז ומברך בפה"ג. וכסברת מ"ד דמברך גם ברכות חתנים בכוס בהמ"ז סתמו ולא פירשו אימתי מברך בפה"ג דסתמו כפירושו דמברך ברישא פה"ג ואח"כ מברך ברכות חתנים ביקנה"ז. והכי מוכח מדברי הרב מהר"ד אבודרהם בסוף ספרו עיין בדבריו ובחון בהם: ומ"ש התוספות פ' ערבי פסחים והביאו מרן בבית יוסף שם דמביאין כוס אחד ואין מברכין על הב' בפה"ג כיון שכבר בירך על כוס ראשון. דמשמע לכאורה דגם אי בעינן תרי כסי ס"ל להתוספות דמברך בפה"ג ואח"כ מברך על כוס שני ברכות חתנים דהכי דייק אומרם שכבר בירך על כוס ראשון בפה"ג. יש לומר דלאו דוקא נקטי שכבר בירך אלא כונתם שכבר מברך ולעולם דאי בעי תרי כסי מברך בסוף בפה"ג כמ"ש הטור ומרן. וכן בדין דהרי הטור כתב זה משם התוס' ע"ש חזיתיה להריטב"א בחידושי כתובות פ"ק והביאו בשיטה מקובצת שם שכתב וז"ל ונהגו העולם כשמברכין ברכת חתנים בסעוד' שמסדרין אותם על כוס בהמ"ז עצמו. ומיהו במס' סופרים וכו' וה"נ אמרינן פ' ע"פ וכו' וברכת המזון וקדוש תרי מילי נינהו והכא נמי איכא למימר דבהמ"ז וברכת חתנים תרי מילי נינהו וכן דעת בעל העטור וכן הדבר נראה אלא שלא נהגו ויש לתת טעם למנהג וכו' ולפי מנהגנו יש מרבותנו בעלי התוספות אומרים שאין לומר בפה"ג אלא אחר ברכת חתנים דבכל בהמ"ז בפה"ג בסופה ואחרים כתבו דסמוך לבהמ"ז י"ל בפה"ג ומסדר עליו ברכת חתני' ובפה"ג עולה לכאן ולכאן ולא חשיב ברכת חתנים הפסקה כיון דכלהו מעין הכוס והו"ל כיקנה"ז עכ"ל הכתוב בשיטה מקובצת. ודע דנשמט שם בשיטה מקובצת שארית הלשון וכתוב בחידושי הריטב"א וז"ל והו"ל כיקנה"ז וזה ודאי עיקר לפי המנהג שסבורים דברכת המזון וברכת חתנים חדא מילתא היא כיקנה"ז עכ"ל ומוכח דהוא דילוג לשון בשיטה מקובצת. והנה מבואר בדברי הריטב"א דדעת הרב בעל העיטור דתרי מילי נינהו וק"ק דמהר"ד אבודרהם כתב בשם בעל העיטור איפכא כמו שנהגו דדמו לקדוש והבדלה דאין חוששין משום מצות חבילות חבילות ע"ש. ויש לישב. ומ"מ עין רואה דהסכמת הריטב"א דלפי המנהג שסבורים דברכת המזון וברכות חתנים חדא מילתא העיקר בפה"ג ברישא והדר ברכת חתנים ביקנה"ז וזה מסכים למאי דכתבינן בעניותין והם דברים של טעם. ולפי זה לפום מאי דנהוג לעשות פשר דבר דכי ליכא אלא אשר ברא מברכין אותה על כוס בהמ"ז עצמו. וכשמברכין כל ברכות חתנים מייתו כסא אחרינא. נראה הטעם דברכת אשר ברא דנהגא תדיר אף דליכא פנים חדשות ואף דליכא עשרה חשבינן לי' כבהמ"ז וחד מילתא חשיב בהמ"ז ואשר ברא ולהכי ברוכי מברכינן אשר ברא על כוס בהמ"ז וא"כ צריך לברך בפה"ג ברישא והדר אשר ברא כיקנה"ז כיון דסברינן דחדא מילתא היא דמה"ט מברכינן לי' אכסא דברכתא וכמו שהכריע הריטב"א דהא בהא תליא וככל אשר דברנו. ומה שסיים הריטב"א והדבר צ"ע קאי אעיקרא דדינא במה שנהגו הפך מס' סופרים לברך על כוס אחר. באופן דלפי מנהגנו נראה דנכון הדבר לברך בפה"ג ואח"כ אשר ברא כיקנה"ז ועיין בהר"ד אבודרהם: סימן מה בטוען לשותפו כי הפסידא. גמול ידו הדה. שאלה ראובן ושמעון שותפין בשתי עיירות סמוכות ומתעסקי' בסחורות. ויהי היום ראובן לצורך השותפות נסע עם סחורות דרך המדבר והוצרך לחלל שבת וללכת ביום ש"ק ואחר הליכתו בשבת סמוך למחוז חפצו יצאו לסטים ולקחו כל אשר לו. ושמעון שותפו טוען דמאחר שהלך בשבת באסור מה שהפסיד הוא לעצמו ואין לו עסק בהפסד ודמי לנסתחר בנבילות וטרפות דההפסד לעצמו והכא נמי שהלך ביום ש"ק באיסור ההפסד לעצמו. יורנו המורה הדין עם מי ושכמ"ה: תשובה ידעתי בי"ני ידעתי כי שאלה זו נשאלה לימים ראשונים היא מוצע"ת לפני גדולי הדור שלפנינו ואקומה נא ואסובבה עד שמצאתי בשו"ת שערי ישועה כ"י ח"מ שער ו' סי' ד' את השאלה ואת אשר נגזר עליה מהרב המחבר הוא הרב המובהק מהר"י זיין זלה"ה וזה תורף דבריו בתשובתו הרמתה דהדין עם ראובן דשמעון יפסיד חלקו וטענת שמעון אינה טענה והב"ל הביא גם הוא מדין המסתחר בנבלות וטרפות דהתם ה"ט כמ"ש הסמ"ע שם סימן קע"ו ס"ק ל"ט משום דיש איסור בעסק סחורתן והוא שינה להתעסק בדבר שאינו דרך להסתחר בו וכו' ע"ש ומינה דדוקא היכא דשינה להתעסק בדבר שאין דרך להסתחר כגון נבלות וטרפות אז הוי ידו על התחתונה אבל היכא שהסחורה דבר שדרך להסתחר בו אלא שעשאה בזמן איסור אז ההפסד לאמצע כי אין זה נוגע לשותפות שאם הוא חטא עונו ישא וקרוב לחילוק זה כתבו התוספות פ"ק דשבת ושאר דוכתי בההוא דאין הקב"ה מביא תקלה וכו' דחילקו בין אם המאכל אסור להיכא דהשעה אסורה ומשם יש ללמוד לחלק בין נ"ד בין היכא שהסחורה היא אסורה כנבלות וטריפות להיכא שהסחורה היתר אלא שהשעה אסורה כנ"ד. ומצאתי און לי ממ"ש הרי"ף והר"מ והרא"ש ופסקו מרן בח"מ סימן רל"ה המוכר או הקונה קנין בשבת וכו' אף שמכין אותו וכו' מעשיו קיימין וכו' הרי דמעשיו קיימין וא"כ בנ"ד נמי מעשיו קיימין וצריך לחלק עמו בהפסד. ויש להביא ראי' לזה ממ"ש הרמב"ם פ"ג דגניבה עשה שליח לשחוט לו ושחט השליח בשבת הרי הגנב חייב בתשלומי ד' וה' שהרי זה הגנב לא עשה עון מיתת ב"ד ואי אמרת דכיון דחילל שבת באותה הליכה מקרי משנה מדעת בעלים א"כ ה"נ שטבח בשבת כיון ששינה הו"ל כאלו לא שחט ברשותו ואמאי חייב הגנב תשלומי ד' וה' ועל כרחין לומר דכיון שנעשית מחשבתו אף דהשליח עשה איסור הוא עונו ישא ולא מקרי שינוי דעת. ואין לדחות דהכא מיירי דא"ל בפי' שישחוט בשבת ולכך לא מקרי שינוי חדא דלשון הרמב"ם לא משמע הכי ועוד שהרי כתבו התוספות בד"ה בשלמא ע"ז שחיטה שאינה ראוי' הוא הך סוגיא אתיא כמ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו בעשה מעשה וכו' הרי דמיירי אף דלא הרשהו לשחוט לע"ז ולא מקרי שינוי דעת ואף דניידי מהא ומוקמי כשנתן לו רשות לשחוט כרצונו ואפילו לע"ז התם הוא מחמת קושייתם בע"ז אבל בשבת דלא שייך כדקיימי קיימי אפי' עשה שלא ברשות ומינה יש ללמוד בנ"ד דחייב השותף וכל זה דוקא כשהשני שותפין התחילו להתעסק ביחד אבל אם נתעסק לבדו כל ההפסד עליה דידי' הדר כמ"ש מרן סימן קע"ו דין ח' ע"כ דברי הרב הנז' בתשובה הנזכר. ושמעתי מאחד קדוש כי עין לו ראתה בתשובו' הרב המובהק כמהר"ר שבתי נאוואזי זלה"ה כ"י שנשאל הרב על נדון זה והשיב כדברי הרב מהר"י זיין הנז' לחייב השותף בהפסד הנז' והביא ראי' מדברי הר"מ פ"ג דגניבה הנז' שהביא הרב מהר"י זיין הנז' ולי ההדיוט אין הנדון דומה לראי' שהרי התם עשאו שליח לשחוט וכבר שחט ומה איכפת לו אם שלוחו יתחייב מיתה ומשו"ה דינא הוא דהגנב יתחייב בתשלומי ד' וה' אבל הכא בנ"ד שמעון טוען שאם לא הי' מחלל שבת הי' הולך למחוז חפצי ואוהבו סחר"ו סחור"ה ונאוה אבל עתה שחילל שבת הנה השוללו"ת באו הציגוהו כלי ריק ומה לו להפסיד במידי דהוא גרם לעצמו להפסיד ואין ראיה מדין שליח הגנב דשחט בשבת כלל. הן אמת דמ"ש הרב מהר"י זיין דנ"ד לא דמי לדין מסתחר בנבילות וטריפות האמת אתו דלא דמי כאוכלא לדנא. אלא דגדולה מזו הו"ל לומר להרב מהר"י זיין דמלבד דהסחורה אינה אסורה אלא דגם לא נסתחר בזמן אסור ולא דמי למה שהביא הרב הנזכר וכתב דמצא און לו דין סימן רל"ה דמוכר או קונה בשבת מעשיו קיימין וה"נ בנ"ד מעשיו קיימין. דהרי הכא לא עשה סחורה בשבת ולא עלתה על לבו אלא דבהיותו בדרך מור"א עלה על ראשו וחילל שבת והוא מילתא דלא נגע ולא פגע בסחורה. ומעין דוגמא יראה שיש לדחות מה שהביא ראי' רב אחד מגדולי דורנו לפטור שמעון ממ"ש הר"מ פ"ח מה' שכירות דין ה' התנה עליו בעל הקרקע שיזרענה חטים וזרעה שעורים וכו' אעפ"י שבא חגב ושדפון והוכת רוב המדינה אינו מנכה לו מן חכירו והטעם מפורש בש"ס דמצי אמר לי' הוה מקיים בי ותגזר אומר ותו אמרו הוה מקיים בי בימי רעבון ישבעו וה"ה בנ"ד דמצי שמעון אמר לי' אם לא היית מחלל שבת הי' עושה נס הקב"ה והיתה נצולת הסחורה עכ"ד ואני בעניי אומר שאינה ראי' דשאני התם דשינה השליחות ולא עשה כאשר התנה בעל הקרקע ובכי הא הוא דאמר דמצי טעין אלו קיימת תנאך כאשר צויתיך הי' הקב"ה עושה לי נס. ועמ"ש בשיטה מקובצת מציעא שם ריש דף ק"ו מהש"ס על זה דיש קצת ראי' לדברינו. אמנם בנ"ד שלא שינה כלל מדעת השותף דמדעתו ורצונו הלך דרך המדבר עם הסחורה. אלא דהוא חילל שבת לא מצי שמעון לומר אלו לא חיללת שבת הי' נעשה לי נס דכיון דחילול שבת הוא ענין נפרד מהשותפות וראובן לא שינה כלל ההפסד לאמצע ואלו שמעון הי' ראוי לנס הי' שמעון נצול ולו חפץ ה' להעניש לראובן על חילול שבת הי' נענש