חיים שאל חלק א פד

לק"מ דלפי האמת חיישינן לכמה מילי שאינם הלכה כמפורש בש"ה ופוסקים וה"נ דכוותא וכמו שנבאר. ומה שהקש' עוד אי איתא לה"ט הו"ל לפסוק כר"מ נגד מחלוקתו. לישר"י לן מר דאין כונת הרב תה"ד הואיל דיש מעלה זו לרבי מאיר דבעלמא אמרינן סתם משנה ר"מ עד שיקשה עליו דליהני האי טעמא דלהוי הלכתא כוותיה לגבי ר' יהודה וכו' אלא כונתו מבוארת ואעפ"י שבפסקים וכתבים סימן מ"א דבריו קצת בקצור. בספרו תרומת הדשן הדברים באורך בסימן רל"ב שבתחילה הביא ההיא דמייתי פ' המגרש אתקין רבא מן יומא דנן לאפוקי מדר' יוסי ופירש"י אע"ג דקי"ל כרבי יוסי מ"מ תקן כך ולא יצא שום לעז וכו' והוסיף הרב לבאר משום דרבנן פליגי עליה דר' יוסי חש רבא פן יוציאו לעז ולימרו דהלכתא כרבים ובסוף כתב הרב וז"ל ומההיא דפירש"י אמן יומא דנן וכו' נראה לתרץ נמי הא דנהיגי עתה לטרוח הרבה לפעמי' ע"י יציאה מרובה להחתי' עדים בגטין אע"ג דפסק תלמודא בכמה דוכתי דהלכה כר' אלעזר וכו' והאידנא ליכא תקון העולם שהרי כל המנהיגים קורעין הגיטין וכו' ומימינו לא שמענו שבאתה אשה לב"ד וגט בידה להנשא בו או לגבות כתובתה וכו' אלא משום דכמה סתמי משניות ובריתו' דקסברי כר"מ דסבר עדי חתימ' כרתי וגט שלא היו חתומים עדיו בו הוי כמו חספא בעלמא וכו' עכ"ל. והרי דבריו ברורים ומבוארים דכונתו כיון דסתמי משניות וברייתות דעדי חתימה כרתי כר"מ והוא מעין דוגמא דאתקין רבא מן יומא דנן דהתם קי"ל כרבי יוסי וחש שיוציאו לעז ויאמרו הלכה כרבנן וה"נ אע"ג דהלכה כר"א דעדי מסיר' כרתי יש לחוש שיאמרו הלכה כסתמי דסתמי כר"מ דהם רבים כידוע דהסת' כרבי' הוי. ותו ליכא לאקשויי דהו"ל לפסוק כר"מ לגבי ר' יהודה או רבי יוסי וכו' דהרב תה"ד לא קאמר כיון דבעלמא איכא סתמי כותיה רק בדבר זה דע"ח קאמר ופשוט. ובמילתא דאיכא סתמא כר"מ ודאי הלכה כמותו אף לגבי ר' יוסי והוא תלמוד ערוך בסנהדרין דף ז"ך ע"ב ועמ"ש בעניות ו בספר הקטן שער יוסף דף ק"ד ע"ג ומשם באר"ה ובזה לא שייכי כללי דפ' מי שהוציאוהו והלכ' כסתם זולתי היכא דאיכא סתמא אחרינא כחולק או דפסיק תלמודא הלכה בפירוש דלא כר' מאיר. והטעם שכתב הרדב"ז כבר הרב תה"ד שלל זה ואמר ומימינו לא שמענו וכו'. איברא דיש קצת להעיר בדברי הרב תה"ד דהוא בא לתת טעם הא דנהיגו עתה לטרוח וכו' ומה דמות יערוך בדור אחרון דבזמן הרב ז"ל כבר הי' קרוב לאלף שנה מעלה מטה שנסתם ונחתם התלמוד וכבר עברו דורות רבנן סבוראי והגאונים והפוסקי' ראשונים וגם אחרונים. ואם רבא תקן לאפוקי ר' יוסי הי' מקום לחוש דאמוראי אחריני יפסקו כרבנן אבל עתה מאן ספין ומאן רקיע לחלוק על מאי דאפסיקא הלכתא בש"ס. ואם כונתו דמנהג זה נהגו בימי רבנן סבוראי אשר כח בהם לחלוק על התלמוד דגם הם הוסיפו קצת בתלמוד ונשאר המנהג מאז הימים הו"ל לפרש. ותו דגם רבנן סבוראי כמדומה דלא הוו מצו לאפלוגי על הש"ס ומכ"ש הגאונים. ולא מצית אמרת דקודם שנחתם התלמוד נהוג והוי כמה דאתקין רבא דהו"ל למכתביה בש"ס. (טו) מעשה באשה שבאת להתגרש ונקראת רבקה ורובא קרו לה כהנה שהיא בת כהן נ"ל שיכתבו רבקה דמתקריא כהנה אף במקום דלא נהיגי לכתוב כהן ולוי. והרואה יראה בשמות הגטין שנתנו בב"ד של הרב פני משה והמה באו בסוף ס' גט פשוט ושם נאמר שסידר שני גיטין משום דהיו קורין אותה כהנה ועיין בס"ס מכתב מאליהו ויש להביא ראי' מאשה שהיו קורין אותה עוזיאלה וכתב הרב מקור ברוך סימן ט' דהגם דעוזיאלה נקראת על שם משפחת אביה יש לכתוב שמחה המכונית עוזיאלה ע"ש וכן יש להביא ראי' ממ"ש הרב עזרת נשים בשם בולה ע"ש באורך (עיין בס' דברי אמת): סימן מ על לשון הרי"ף פ' אז"נ. שאל שאל האיש החכם השלם כמה"ר משה שמואל נינייאטי מאנקונה וז"ל נתחבטנו בישיבתנו עץ חיים על הלשון שהביא הרי"ף פ' אזהו נשך שהביא תרי לישני דר"נ אר"ה לא נצרכא אפי' רבית דגוי ולכאורה נרא' מדהביא הרי"ף איכא דאמרי משמע דפסק כלישנא בתרא כפי הכלל העסור בידינו ונאמר דרבית דגוי מותר וליכא חילוק כלל דכדי חייו וגם ת"ח כלישנא קמא אלא דזה אי אפשר לאומרו דהוה אתי נגד כל הפוסקים שפסקו דוקא כדי חייו כדפסק הרמב"ם ושאר פוסקים. והרב בית חדש סימן קנ"ט טרח לישב דברי הטור ובכלל כתב דהני תרתי לישני לא פליגי והלכתא היא והראי' מהרי"פ שהביאם בהלכות ובעיני הוא תימא איך יכולים לומר דלא פליגי דהא ללישנא בתרא ליכא חילוק כלל דרבית גוי מותר לגמרי דליכא קושיא ממתניתין דלוין מהן לאוקומה בכדי חייו ובת"ח כמה דהוה קשה ללישנא קמא. וגם מ"ש אח"כ וגם הרמב"ם פסק כלישנא קמא מאי וגם דקאמר והא לדידי' תרי לישני ל"פ ועוד נראה דהרמב"ם פסק כתרי לישני פ"ה דמלוה והיינו לישנא בתרא דאפי' לגוי ברבית ולישראל בחנם וא"כ מאי קאמר דפסק כלישנא קמא נא ינופף ידו להשיבני ושכמ"ה. תשובה קריתי בכל לב אמרות טהורות מידך נגזרו. והנה מאי דפשיטא למר דהני תרתי לישני פליגי דעת קדושים תמצא שכן כתבו התוספת והרא"ש בשם ר"ת דמאי דהאידנא מצוין לגוי משום דקי"ל כלישנא בתרא דלא אסר ר"ה רבית גוי לעולם אלא דהוסיפו בנותן טעם דהיתרא גם ללישנא קמא כמ"ש שאר פוסקים וידעתי דבאתריה דמר לא שכיח תלמוד גדול. ואולם הדבר מבואר בסמ"ג לאוין קצ"ג וז"ל שתי לשונות יש הראשון אוסר ר"ה רבית גוי מדבריהם אלא בכדי חייו ובשני מתירו ופוסק ר"ת כלשון ב' שמיקל בשל סופרים עכ"ל וכתב מהר"א שטיין בהגהותיו וז"ל שתי לשונות יש פירוש בהא דאמר מתניתין מלוין לגוים ברבית עכ"ל ואינו מדוקדק דהגם דמהני תרי לישני נפיק לפירושא דמתניתין מ"מ הני לישני לאו אמתני' קיימי אלא אמימריה דרב ואברייתא. אדהכי והכי נחה שקטה תמיהת מעכ"ת שדחה בב' ידים דאי אפשר לומר דהרי"ף פסק כלישנא בתרא דאם כן אתי נגד כל הפוסקים. ואנן יד עניי ידי פשוטה מקבלה ואילך לומר דהרי"ף פסק כלישנא בתרא דהכי אורחי' דהרי"ף בעלמא לאתויי תרי לישני ושתיק ואנן ידעינן דפסיק כלישנא בתרא ככללין וגם זו שלפנינו כאחת מהם והאיכא התוס' וסמ"ג והרא"ש במעמד שלשתן שכתבו משם ר"ת דק"ל כלישנא בתרא ונראה דגם הם מסכימים לדברי ר"ת וכן נרא' שהוא דעת הרי"ף כדאמרן. ומ"ש הרב בית חדש בדעת הרי"ף דמשו"ה כתב הני תרי לישני לומר דתרוייהו הלכתא הדבר דחוק דכל כי הא הו"ל לפרש ואין ראי' מדמייתי לתרוייהו דכמה זימני מייתי תרוייהו בהלכותיו: אמנם מאי דקשיא לי' למר דהיאך יכולים אנו לומר דלא פליגי וכו' לק"מ דהא הרב בית חדש קאמר דלישנא בתרא מתני לדרב הונא אדתני רב יוסף נמי ומאי קושיא כיון דהוא מודה דגם אדרב איתמר דודאי צריך לתרץ כהנך אמוראי ופשוט. גם מה שהקש' במ"ש הרב ב"ח וגם הרמב"ם פסק כלישנא קמא מאי וגם וכו' לק"מ דאע"ג דלא פליגי מ"מ שתי לשונות הם ואין בזה ספק. ושפיר קאמר דפסק כלישנא קמא ומאי דלא נקט אלא לישנא קמא היינו משום דכל עצמו של הרב ז"ל משום יתובי דעתא דעת עליון רבינו בעל הטורים דבדידי' קמשתעי אינו אלא לומר דלישנא קמא הלכתא היא. ותו דאין צורך לומר דפסק כלישנא בתרא דמודע' זאת דארחיה דהרמב"ם לפסוק כלישנא בתרא וכל זה ברור. ואני תמיה על מעכ"ת אמאי לא קשיא לי' על הרמב"ם דמזכה שטרא לבי תרי דפסק כב' הלשונות מאחר שהם חולקים לדעתו דמעכ"ת והנה מקום אתי ליישב בדרך אחרת דברי הרי"ף והרמב"ם דלעולם הרי"ף והרמב"ם פסקי כלישנא קמא וטעמייהו משום דאמוראי שקלי וטרו בי' ומהדרי ליתובי מתניתין אליבי'. ולא הוצרך הרי"ף לפרש דזה דבר רגיל דהיכי דשקלו וטרו בש"ס אליבי' שמעינן דהלכתא היא וא"כ מצינן למימר דסברי הרי"ף והרמב"ם דפליגי הני לישניה אמנם סברי מרנן דללישנא קמא מוכרח לומר אמאי דתני רב יוסף עמי ונכרי עמי קודם לא נצרכא אלא לאשמועינן אפילו לגוי ברבית משום דקשיא לן פשיטא ומוכרח לתרוצה הכי כלישנא בתרא אבל ללישנא בתרא לא תני לדרב הונא אלא אההיא דעמי ונכרי ולא אמימריה דרב וסבר לישנא בתרא דרבית גוי שרי לעולם ולא ק"ל כותיה בהא אלא כלישנא קמא כאמור ומשו"ה הביא הרי"ף גם לישנא בתרא משום דגם ללישנא קמא הכי מתוקמא ברייתא דרב יוסף. והנה בנסחת הש"ס והובא בדברי הרב ב"ח בלישנא קמא קאמר לא נצרכא אלא לכדי חייו יש לדקדק לשון לא נצרכא דהך לישנא לא שייך אלא כי משני לקושית הפשיטות לא כי אתי לשנויי קושית הסתירה כידוע. ואפשר לומר בזה דקשיא לי' דהתנא לשתוק מדין גוים ולשמועינן דמלוין ברבי' לגר תושב ומכל שכן ידעינן דמלוין לגוים ברבית וניחא לי' דאצטריך לתנא למתני גוים להשוותם לגר תושב דדוקא בכדי חייו מותר ונמצא דהתנא רומז על הארש דאינו היתר גמור במה שהוצרך לשנות חלוקת גוים וכדרב הונא ואדרבא מסתייעא מילתיה מיתורא דמתניתא וכל זה רמז לנו רב חייא באומרו לא נצרכא אלא בכדי חייו כלומר דמלבד דלא תיהוי מתניתין תיובתיה דר"ה אלא דבדבריו ניחא קושית היתור דלשתוק מחלוקת גוים. וכבר ידע מעכ"ת כי נח"ץ י"נחץ איש אשר כמוני ומה גם שלא מן המוקף ספרי האחרונים אמנם עתה באתי להשיב מפני הכבוד ופקודתך שמרה רוחי סימן מא בדין נחלות וצואות. כדי שיצא הרח"ש נשי"ם באו"ת. שאלה כתוב בש"ע סימן רמ"ז דין ג' ש"מ שאמר נכסי לבני לשון רבים ולא הו"ל אלא בן אחד ובנות הכל לבן לבדו וכו' יש מי שאומר דאי לית לי' ברא אלא בר ברא ודאי אבר ברא קאמר. איכו השתא יורנו המורה היכא דלית לי' ברא ולא בר ברא אמנם גידל יתום בתוך ביתו מי אמרינן דשפיר בריה מיקרי ועליה הוא דאמר נכסי לבני דהמגדל יתום כאלו ילדו. או"ד דוקא בבר בריה הוא דאמרינן דעליה אמר נכסי לבני ולא ביתום שגידל ושכמ"ה. תשובה יראה דאי לית לי' ברתא וזרע אין לו זוכה היתום הזה אשר גדלו בנכסיו דכי היכי דאמרינן בני בנים הרי הם