חיים שאל חלק א עה

מהבעלים בפעם שניה דלא תקינו ליה רבנן אמנם היה אפשר לומר דאם בעליו עמו רוצה לתת לו שכר בכל ראיה יכול לתת לו אע"ג דלא תקינו ליה רבנן. אמנם מדברי הרמב"ם אזהרה שמענו כי הוא אמר ולא יתנו לו שכר וכ' ש"מ דהבעלים מוזהרים שלא לתת לו שכר אף מרצונם כי אם בראשונה. וטעם הרמב"ם נראה דאי שרית לבעלים כשהוא מרצונם לתת לו בכל ראיה אכתי לא יצא מידי חשד. זאת היתה להטור לאתויי כולא מילתא משמיה דהרמב"ם דמדבריו שמעינן חידושא בין ברישא בין בסיפא. ומתוך דברי הטור והרמב"ם והמפרשים נראה דבמומחה כאילא ביבנה טעמא דתקון רבנן בתם ובעל מום לתת לו שכרו לאו דאנן חשדינן ליה אלא כדי שהמון העם לא יחשדוהו. ולפ"ז אין ראיה מזה לנ"ד דעין רואה. ואזן שומעת דהאיכא ימים שיש בהם ירחים כאן לאחר חזרת השוחט ולא ישחו"ט והרבה בש"ר להם וכל הקהל אין חושדין אותו כלל ולא עלה על לב מעולם לחושדו. ואדרבא על המור"ה מקום המערע' יחדיו ירננ"ו וחושדין אותו דמשום קרובות השוחט הקודם הוא דעבד ועושה שלא כדין. ובכי האי גונא דנכרין דברי אמת החוש"ה אל העי"ן דהקהל רובו ככל ולא יחשדו לשוחט ומוחזק לכלם בכשר נראה ודאי דאין לפקפק כלל ומוקמינן ליה אחזקתיה. צא ולמד מ"ש הרב מהר"י אדרבי בתשובותיו סימן רפ"א בבודק שיצאת טריפה מתחת ידו והיו עדים מעידים בדבר והשיב הרב ז"ל שהאיש שהוא בחזקת בודק יודע וכשר אין ראוי להוציאו מחזקתו ולהעבירו כי אם בראיה ברורה ולכן מה נועיל גם שנתקבלו העדיות בשלוניק"י אם האיש הבוד' אינו לפנינו כי אין חבין לאדם שלא בפניו ולכן לברר וללבן הענין ראוי לק"ק להעמיד ב"ד על כך שמה ישבו כסאות למשפט ויעידו העדים בפני הבודק הנז' ואם יתנצל הבודק ויתן טעם מספיק לדבריו לפי ראות עיני ב"ד הרי טוב ויהיה עומד בחזקתו וכו' ע"ש עיניך לנכח יביטו דבנדון הרב מהר"י אדרבי שהיה כמעט ברור שיצאת טריפה מתחת ידו על פי עדים ואפ"ה הרב ז"ל הגזים דאין להוציאו אלא בראיה ברורה. גם הרשב"ץ ח"ג סימן קי"ו כתב וז"ל ומי שהוא מצוי אצל מצות שחיטה ובדיקת הריאה ומומחה לצבור אין ראוי לפוסלו מפני מריבה שיש לו עם מנהיג הקהל ואם פסלו ופגם בכבודו שלא כדין לא יפה עשה ובר עונשין הוא והאיש ההוא רשאי לשחוט ולבדוק בין בשלו בין בשל אחרים המעכב על ידו הוא מעכב לעשות מצוה והוא בכלל הכ"ד דברים שמנדין על כבוד הר' כמ"ש בירושלמי דמ"ק וכתבו הרמב"ם בה' ת"ת עכ"ל אתה הראת לדעת כמה זיכה והגדיל הרשב"ץ כח הבודק המוחזק בכשרות. ולא אכחד דלכאור' יש להרגיש במ"ש שהוא מעכב על ידו לעשות מצוה והוא בכלל הכ"ד דברים שמנדין וכו' ומטי בה משמא דגמרא דבני מערבא והרמב"ם והרוא' יראה דמפורש בירושלמי והרמב"ם ובטור שהוא המעכב את הרבים לעשות מצוה ומאי מייתי לנדונו והוא באחד וקצת יש לישב. והרדב"ז בראשון סי' ק"ו בטבח שנמצאת סירכא אחריו וקרוב הדבר שיצאת טריפ' מת"י אחר שבהסכמ"ה שהבהמה אסורה כתב הרב ז"ל דמ"מ אין להעביר לשוחט ולא להכריז על שאר הבשר שאין הדבר יוצא מידי ספק לעולם עכ"ל הא למדת שכדי לפסול לשוחט צריך שיצא טריפ' מתחת ידו ודאי בלי שום ספק וכן מוכח מלשון הש"ס והפוסקים דאמרי טבח שיצאת טריפ' מתחת ידו דצריך שבאמת יצאת טריפה בלי שום ספק וכן בדין דהחזק' הוא דבר גדול כידוע וכיון דהשוחט יש לו חזקת כשרות ושהוא מומחה מאן מירמי לי' אם לא בדבר ברור כשמש דאיתרע ביה דמרע לחזקתי' ומכל האמור אתה תשמע אשר לא טוב עשה האי סבא מורה ובא בהמון רבה לפסול השוחט המומחה ומוחזק והוא ירה החצי להעבירו אלמלא ראש' הקהל בעזרו ול"ו מרו את דברו כי איככה יוכל בחששא כל דהו אשר בדה מלבו לפוסלו והרי השוחט המומחה בחזקתו ואין נסת"ר מחמת"ו עוד יש מקום לזכות לשוחט אב"א סברא אב"א גמרא. דבנ"ד שאירע דהשוחטים הקודמים לו היו מטריפין רוב הבהמות ומוכחא מילתא שהוא מחסרון ידיעה וכל העם מקצה הם המדברים דיש להם הוכחות כי לא ידעו ולא יבינו. אי אמרת דשוחט שיקח מכשרות וטריפות כנ"ד ומספיק להם בשר חשוד הוא כיון דעל הראשונים היו מצטערים דלא היו מכשירין די ספקם א"כ בא לכלל חשד שוחט שנתמנה דכי היכי דליקום באומנותיה מכשיר א"כ לדבריך לא יהי' רשאי שום שוחט ליכנס ויהיו הקהל משועבדים לשוחטים הקודמים אף שאין מספיקים חצי בשרם הנצרך ונפשות רבות וחסרונן רקות הבשר ורעות המראה ודאי לא מן השם הוא זה ואין הסברא נותנת כן וממאנת למאמר"ו של המורה לפסול שוחט המומחה ולהעמיד הקודמים. ותא חזי מאי סליק דאדרבא חשדוהו למורה על כן ל"ו יאכלו בני ישראל מן השוחט המומחה ויש חילול ה'. ואב"א גמרא הרי כתב הרמב"ם סוף פ"י מה' שחיטה וז"ל כל טבח שהוא יודע הטריפות האלו והרי הוא בחזקת כשרות מותר לו לשחוט ולבדוק לעצמו ולמכור ואין בזה חשש שעד אחד נאמן באיסורין בין יש לו הנאה בעדותו בין אין לו הנאה בעדותו עכ"ל וכ"כ פ"ח דמאכלות אסורות הרי מפורש דטבח שוחט ובודק ומוכר לאחרים ולא חשדינן ליה אף אם נוגע בדבר ולא דמי למשנתנו דאי לא הי' לוקח בין מתם בין מבעל מום ואי לוקח מתם הוי חשדא וכן חכם המתיר אשה משום נדר לא ישאנה וכן חכם הנשאל בהוראה איכא חשדא אם קונה מהדבר ההוא דההיא דנוטל אגרא מתם דוקא משום דנראה כשחדא וכן חכם המורה נראה כנוטל שכר על הוראתו וכמ"ש הריב"ש בתשובותיו סי' תצ"ח וסי' ת"ק דלא דמו אינך לטבח אומן. ונ"ד הוי כטבח אומן דאע"ג דיש לו הנאה נאמן דע"א נאמן באסורין וכ"ש בנ"ד דהוא לוקח שכר מהקהל על השחיטה קצוב בין אם יצא כשר בין יטרף ודאי כשמכשיר ע"א נאמן באסורין מכ"ש מטבח אומן. ואע"ג דהריב"ש כתב בנדונו שבעל העזר הי' רוצה לשחוט ולבדוק דאין לו לעשות כן כבר פירש דבנדונו היו חושדין אותו. ובנ"ד כל הקהל אינן חושדין אותו כלל ודמ' לטבח אומן ומעלי טפי והמור' רצה לדמותו לההיא דרואה בבור וטעה בדמיונו כמבואר מדין טבח ומתשו' הריב"ש הנז'. וראיתי להרב טורי זהב בי"ד בסי' י"ח שמרן כתב דין י"ח הטבח צריך שיטול שכר מן הכשרות ומן הטרפות. וכתב מור"ם בהגה"ה שלא יבא להקל ולהכשיר כדי לקבל שכרו מן הכשרות ולכן נהגו בקצת מקומות שאין אדם שוחט ובודק לעצמו אלא אותן הממונים מן הקהל. והרב ט"ז בס"ק י"ד כתב וז"ל בח"מ סי' ש"ו כתב הטבחים שלוקחין הכרכשות מן הכשרות נקרא שפיר בשכר אעפ"י שאין לוקחים כלום מהטריפות משמע שגם בימי רבינו הטור היו נוהגים ליקח מן הכשרות לבד וכו' ונראה הטעם שלא נחשדו בשביל דבר קטון כזה להאכיל טריפות ולא דמי לאילא דשם יש חשד בשביל דבר גדול עכ"ל ויש להרגיש על דבריו דהרי מרן בש"ע שם בח"מ סי' ש"ו כתב בדברי הטור ובב"י י"ד שם בסי' י"ח כתב משם הרמב"ם והריב"ש ודעמיהו דאסור גמור ליטול הכרכשות מהכשרות לבד ומשמע ודאי דסבר כוותיהו ואיך בח"מ סי' ש"ו כתב כהטור. אלא מוכרח דכונת מרן בח"מ סי' ש"ו היינו דאע"ג דהוא אסור אם נהגו שלא כדין נקרא שכר וכן היא כונת הטור. ומ"ש לחלק בין דבר גדול לדבר קטון אינו מחוור ותו דנראה דגם מ"ש פ' עד כמה גבי אילא שכרו איננו גדול. וכן ראיתי להרב פרי חדש ס"ק ל' דכתב בפשיטו' דלוקח כרכשות מכשרות לבד אסור כמ"ש הריב"ש דאין טעם לחלק בין הנאה מרובה למועטת אך לא הזכיר להרב ט"ז. ושם הרב פר"ח הביא שכתוב בתשובות הרא"ם ח"ב סי' כ"ד דכמה פעמים רצה לפסול טבחי קושטנדינה בשביל זה ונמנע שידע שלא יעלה בידו ומוטב שיהיו שוגגין ע"ש (וספרי האחרונים אין עמדי). עוד ראיתי להרב ט"ז בס"ק ט"ו שכתב על דברי מור"ם וז"ל ולכן נהגו וכו' משמע דמדינא שוחט ובודק לעצמו וקשה ממתני' כל הבכורות אדם רואה חוץ מבכורות עצמו וכבר הר"ש שם פ"ב דנגעים הקשה מהרבה דברים דצורבא מרבנן חזי לנפשי' ומסיק שם דדוקא היכא דאתחזק איסורא וכו' וא"כ בשלמא בדיקה שפיר דנשחטה הותרה אלא שחיטה ליהוי איסור מדינא דבחייה בחזקת איסור עומדת ונרא' דלא שרי מדינא אלא לשחוט דרוב מצויין אבל אם אירע לו הוראה לא יורה עכ"ל ומה שדקדק מדברי מור"ם דמדינא שוחט ובודק לעצמו לא הי' צריך להוכיח זה מדקדוק דברי מור"ם והרי הלכה רווחת היא ומפורשת בהרמב"ם פ"ח דמאכלות אסורות ופ' עשירי דשחיטה ופי"ב דעדות וטור וש"ע י"ד סי' ס"ה ע"ש. ובודאי היכא דאתחזק איסורא או נוטל שכר מהוראה מההיא דמכשיר אסור אבל בלא"ה שרי כדין טבח אומן כמבואר בתשובות הריב"ש הנז'. ומה שסיים הריב"ש סי' ת"ק וז"ל ומ"ש בההיא דרבב"ח וכיון דאורי היכי זבין וכו' דאיכא חשדא דמוזיל גביה מפני שהכשירה ודמי לנוטל שכר אבל מי שקנה כבר בדמיו חק בכשרות או הכרכשות מהן אין אסור משום חשד מ"מ דומה לכעור הוא ובעל נפש ראוי להתרחק מזה כמ"ש הרחק מן הכעור ומהדומה לכעור עכ"ל לא כתב הרב זה אלא בנדונו שקונה העור לפעמים הי' שוחט ובודק והי' שוחט קבוע מהק"ק בההיא כתב דהוא דומה לכעור וצריך להתרחק אבל לא באומן ששוחט ומוכר לעצמו שהוא דין פשוט וכ"ש בנ"ד כי כן ארחות השוחטים ליטול שכר על פעולתם בכל תפוצות ישראל ומכשירים ומטריפים. וכמעט לא הי' צריך לפצו' פה בזה דזה השוחט מומחה ומכשיר ומטריף. ואם השוחטים הקודמין בחסרונם היו הם מטריפים הרוב עד שלא הי' להם בשר לאכול. לא מפני זה נחשוד לזה שעושה כמנהג כל השוחטים הבקיאים בכל העולם. והגם שהוא דבר פשוט להפיס דעת מאן דהוא הושבתי בית דין ובאו כמה וכמה זקנים משער ואחר איום וגזום העידו בתורת עדות גמורה כי מחמשים שנה עד היום היו שוחטי הק"ק משפיעים רוב בשר להקהל שבוע והותר זולת איזה זמן של השוחטים שקדמו שניכר שהי' ממיעוט ידיעתם. ובכל זאת בדקנו השוחט המוחזק בכשרות ונמצא בקי מאד ואומן גדול וכלפי ליה בדקנו השוחטים הקודמין ונתגלה מיעוט ידיעתם ובקיאותם אפי' בבדיקת הסכין ופסלתים עד אשר יחכמו. והשוחט המוחזק הנז' כתיבנא עליה הנפק. וגם גודא רבא שדינא עליה להיות זהיר וזריז וירא ה' וקבל עליו להזהר ביותר ותו לא מידי וצור ישראל יורנו מדרכיו ונלכה בארחותיו לשמור משפטיו ועדותיו כי"ר: