חיים שאל חלק א עד

וראיתי להרשב"א בחידושיו שם פרק השולח שכתב וגרסינן בירושלמי אין פודין השבוים מפני תקון העולם דלא ליגרו שביי ומייתי. וכפ"ז יש להעיר על הר"ן במ"ש בדעת הראשונים דלא מפשטא בעיין אך כיון דאיכא למיחש לתקלה סברי שב ואל תעשה שאני. דהו"ל לומר דלא משום חומרא ושב אל תעשה אלא דהגם דבתלמודין לא מפשיט הא אפשיט בירושלמי דבפשיטות קאמר דטעמא דלא ליגרבו וליתו. והר"ן עצמו פ"ק דקדושין גבי בעיית בנו והוא רבו טעמא טעים לר"ח והרמב"ם דאע"ג דלא איפשיטא בתלמודין ילפינן לה מהירושלמי ואע"ג דבגמרא מספקא לן שבקינן ספיקין ונקטינן פשיטותא דהירושלמי ע"ש וא"כ הא הו"ל להר"ן לומר בעד הראשונים. הן אמת דבנסחת ירושלמי שלפני לא מצאתי לשון זה. אך אהימנותיה דהרשב"א סמכינן. וחזיתיה להרב פני יהושע בשיטתו לגיטין בסוגיין דף מ"ה שכתב דלפדות אשתו יותר על כדי דמיה ליכא איסורא רק אינו מחוייב הפך מ"ש הרשב"א והראי' דבפ' נערה פריך דרשב"ג ארשב"ג ואי איסור קתני מאי פריך נימא הא בכדי דמיהן אם רוצה פודה ואידך דרשב"ג ודאי אינו חייב קאמר אלא ודאי מאי דקאמר רשב"ג אין פודין וכו' ופליג את"ק דקאמר פעם ראשונ' עשרה בדמיה אינו מחויב קאמר ודייקינן הא בכדי דמיהן מחויב ופריך מהברייתא וקשה על הרשב"א זהו תורף דבריו בקיצור. ויש לישב בעד הרשב"א דלעולם רשב"ג איסורא קאמר ואי אפשר למידק הא בכדי דמיהן אם רוצה לפדות פודה דהרי בשבויים דעלמא בכדי דמיהן חייב ופריך שפיר. ואדרבא יש מקום להקשות להפך דאי אמרת דאין חיוב הא בכדי דמיהן יש חיוב וכונת רשב"ג דכיון דבעלמא אין פודין כי תקינו פרקונה בשבויים דעלמא תקון א"כ נמצא דרשב"ג דאמר אין פודין היינו כפשטו דינא דעלמא אלא דמהתם שמעינן לאשתו דאין חיוב וא"כ מאי פריך הרי דיוקא דבכדי דמיהן חיובא הוי קושטא (הוי) לעלמא בשבויים דבגוייהו משתעי. ולאשתו דשמעינן מינה הוא בכח ולא דיבר בפרט ואל האשה אמר. כי היכי דנעביד דיוקא לגמרי דכיון דחלוקת אשתו היא בכח אמרינן יותר על כדי דמיה אין חיוב אבל בכדי דמיה זימנין חיוב היכא דכתובתה כנגד פרקונה וזמנין אין חיוב. ובפשט השמועה יש להעיר דאם הדיוק מוכרח מאי משני רשב"ג תרתי קולי אית לי' ואיך יתישב הדיוק ואם רצונו לומר דהדיוק אינו מוכרח הא הו"ל לשנויי לגלות למקשן עיקר התירוץ. ותו אמאי קאמר האי לישנא רשב"ג תרתי קולי אית ליה והול"ל רשב"ג תרתי אית לי'. ונראה לישב ובזה נבאר דעת הרמב"ם בס"ד והוא דשיטת השמועה דפ' נערה הנזכר כך היא דהמקשן סבר דרשב"ג איסורא קאמר ואשתו בכלל שבוים דעלמא ואין פודין איסורא הוא בין לשבויי עלמא בין לאשתו ופריך הא בכדי דמיהן חייב לפדות בין שבוים דעלמא יפדום הצבור בין האשה חיוב לבעלה לפדותה ומילתא פסיקתא באשתו אמרו כשבויים דעלמא ואף יותר מכתובתה דבחדא מחתא מחתינהו ורמי מההיא דרשב"ג דאמר ואם לאו אינו פודה ומשמע איסורא וטעמא דהכי תקון רבנן גזרה שוה דלא ליתו לאינצויי קרובי האשה עם הבעל אם פרקונה יותר לומר הרי אידך פריק וכיוצא. ואפי' אי אמרת אינו חיוב והוא רשות מהדיוק דהכא משמע חיוב כשבוים דעלמא ולהכי לא נקט מילתיה באשה ואמר אין פודין את השבויים להשוותם לגמרי. ופריק רשב"ג תרתי קולי אית לי' כלומר לא כאשר עלתה על דעתך דמאמר רשב"ג אין פודין וכו' בתלוק' אשתו גם אסו"ר נלוה עמה לא כי לאו איסורא קאמר רשב"ג אלא קולא לגבי בעל והיינו דדייק לומר האי לישנא תרתי קולי ורשב"ג הכי קאמר כיון דאין פודין בעלמא הכא אינו חיוב אמנם אם רצה פודה לאשתו. ובכדי דמיהן בעלמא הוא חיוב ובאשתו לאו מילתא פסיקתא אלא זמנין דפריק אם כתובתה כנגד פרקונה וזהו בכח ושפיר איתיה להאי סברא בין מצד הלשון כיון דחלוקת אשתו לאו בפירושא אתמר אלא מכללא. בין מצד הסברא. ובההיא דפרקונה יתר רשב"ג אינו פודה בחיוב קאמר אבל אם רצה פודה. ואפשר דזו היא שיטת הרמב"ם שכתב פי"ד דאשות אין מחייבין את הבעל לפדות את אשתו יותר מדמיה וכו'. והקש' שם הרב לחם משנה על זה כי הנה כתב הר"ן דפסק הרי"ף בקמייתא כרשב"ג משום דמתניתין דהשולח מסייע לי' ולפ"ז אפי' הבעל רוצה לפדות אותה יותר על כדי דמיה אינו רשאי דמהך נפשטה הבעיא דהשולח דטעמ' דלא לגרבו וליתו כדכתב הר"ן וכ"כ הרמב"ם פ"ח דמתנות עניים וא"כ קשה על מה שכתב כאן הרמב"ם אין מחייבין דמשמע דאם רצה הבעל לפדות פודה זהו תורף דברי הרב לח"מ ותירץ לזה ע"ש באורך ויש להרגיש קצת על הרב לח"מ דזה שכתב משם הר"ן הוא שיטת יש אומרים אבל הר"ן חולק עליהם כמו שביאר פ' השולח ורמזה פ' נערה דבעיין לא איפשיטא וטעם הרמב"ם הוא להחמיר בשב ואל תעשה ואיך הרב לח"מ מיחס להר"ן מה שהוא חולק. והרב חלקת מחוקק סימן ע"ח דקדק כן מלשון מרן בש"ע דכתב אין מחויבין והרי איכא איסורא כמ"ש הרמב"ם פ"ח דמ"ע ע"ש וק"ק עליו דלפי דעתו הו"ל להקשות על הרמב"ם דידי' אדידי' שכתב פי"ד דאשות אין מחייבין את הבעל לפדות את אשתו יותר מדמיה ומשמע דחיובא ליכא אבל אם ירצה רשאי כמו שדקדק מלשון מרן בש"ע ומדבריו פ"ח דמ"ע מוכח דאסורא איכא. ולדעת הרמב"ם יש לישב שיטת הש"ס דבשבוים דעלמא איסורא איכא אבל באשתו חיובא ליכא וכמו שכתבנו בסמוך. ואחרי כתבי ראיתי להרב פר"ח במים חיים בשיטתו לגיטין דתירץ קושית הרב לח"מ על דרך זה אבל לא נטפל בביאור הסוגיא ע"ש וכל זה הוא לדעת הרמב"ם אמנם דעת מרן שתפס בש"ע לשון אין מחייבין נראה דלאו דוקא ואיסורא איכא דלא סבר לחלק בין אשתו לשבויים דעלמא לדעת הרי"ף והרמב"ם כדמוכח מדבריו בבית יוסף ע"ש. ואחזה אנכי בס' האגודה פ' נערה דפסק כרשב"ג ואחר זה תיכף הביא דברי ר"י דשאני הכא דאשתו כגופו וכ"כ פ' השולח. ויש להעיר דהתו' כתבו זה בדעת ת"ק וכ"כ הרא"ש משם הרמ"ה וא"כ הלכה כת"ק ולא כרשב"ג והוא בסמוך פסק כרשב"ג. והן אמת דיש פנים לומר דגם רשב"ג סבר אשתו כגופו כמו שנבאר. אבל דעת התו' דגם הת"ק מודה בעלמא דאין פודין את השבויים והכא חייב לפדות דאשתו כגופו וא"כ הלכה כת"ק וכמ"ש הרא"ש ועמ"ש במים חיים להרב פר"ח: ומן האמור אפשר לפרש דברי התוס' פ' נערה דף נ"ב ריש ע"ב שכתבו אין פודין את השבוים ארישא קאי. ואפשר דהתוס' קשיא להו דאמאי רשב"ג קאמר אין פודין את השבוים והלא אף ת"ק מודה בזה אלא דסבר אשתו כגופו כמ"ש התוס' לעיל והו"ל לרשב"ג לומר אין פודין אותה. לזה אמרו ארישא קאי כלומר דכונת רשב"ג דכיון דאין פודין א"כ כי תקינו פרקונה כשבוים דעלמא תקון וממילא דלא חייבו יותר מכדי דמיה אבל אה"נ דאם רצה. פודה דאשתו כגופיה דמי וא"כ לא פליג בסיפא. את זה כתבתי בקס"ת נחוצה להפיק רצונך תאות נפש אברהם אוהבי זה בני נאמן. בתווני דלבאי כרע רבץ אל מושב הקי"ר קירות הלב ואשר יהי' שמה הרוח לכל רוח"תא אוקמן. ולא פניתי חפ"ש מחופ"ש בספרי אחריני זמנינו כי אם אשר ישנו פה פרט למזומן. ואני תפלתי שעתך תרמינך מצהרים יקום תלד משמיא מיהב יהבי ברכת אברהם למזח תמיד יחגרה חסד ואמת מן. כה מעתיר הלא הוא אביך אנכי איש צעיר חיד"א ס"ט: סימן לו בדין שוחט שרצה לפוסלו מורה הק"ק. וירא כי לא יכול לו: שאלה שוחט הק"ק שהרחיק ללכת על עסקיו והשוחטים שנתמנו תחתיו היו מטריפים רובא דרובא. ומנהיגי הק"ק שלחו והביאו לשוחט הנזכר וציוו לחדשי' שלא ישחטו כי חשדום לבלתי בקיאים והשוחט הנז' עשה והצליח ומצא להם. ומורה הק"ק ציוה ליחידי סגולה לבלתי אכול משחיטתו כי הוא לא נתמנה אלא להרבות בשר ועל כן אינו נאמן וכל הק"ק לא אבו שמוע ומרננו אבתריה יורנו המורה ושכמ"ה: תשובה העדותי בכם היום כי לא מלבי ליטפל בדין עסק וכך נאה לאיש כמוני יברח מסלע המחלוקו"ת מאזרי זיקות ואולם ראשי הק"ק הפצירו בי מאד מאד ימים ולילות ואין פ"וטר הצד השוה מאת כל רא"ש מ"וכרח הייתי במעשי למשרי האי תיגרא דברי ריבות סבי דאזלי אתיגר"י היו עלי לטורח. אגב טרדא לגבר אשר דרכו יחפז בלכת דמצוה לרוץ ארח שתי בה' מחסי יגיה חשכי אלהא דמאי"ר מזרי"ח זר"ח. ואני אענה אשר דברתי עם הזקן מור"ה מקו"ם הגד יגיד לי זו כחו לפסול השוחט דפקיע ומומחה וכה ענני דמשנתנו היא זו פ"ד דבכורות גבי אילא ביבנה שהי' נוטל שכר מתם ובעל מום כי היכי דלא ליתי לידי חשדא והכא זה השוחט אשר נקרא שיהי' להם בשר בשפע וככה יעשה מרבה בשר חשוד הוא להאכיל טריפות עכ"ד ועם שגליתי לו כי לא בא אל נכון והיתה הפציר"ה אתו עמו לחוס על כבודו והוא עצמו יקרא לשוחט ויעשה לו איום וגיזום וכיוצא כאשר יהי' האופן להיות נקי מה' ומישראל. והקשה את רוחו ואמץ לבבו כי הוא אמר ויהי כי זה רצונו לעשות משפט כפי הנראה בעיניו. ואז הוכרחתי לעמוד בדין זה ולפי מיעוט ספרים ודוחק השעה כתבתי מעט מזעיר בס"ד. כתב הטור בי"ד סימן שי"ב הנוטל שכר לראות הבכור אין שוחטין אותו על פיו אא"כ הוא מומחה וידוע לכל בכשר וכו' וצריך שיתנו לו שכרו בין יהי' לו המום קבוע ויתירנו בין אם לא יהי' קבוע והרמב"ם כתב ולא יתנו לו שכר על בהמה זו אלא פעם אחת ורואה אותה לעולם כל זמן שמביאין אותה כדי שלא יבא לידי חשד ותמה מרן בב"י דאמאי הטור כתבו בשם הרמב"ם והוא מפורש בגמרא. ולפום ריהטא אפשר לומר דמגמרין לא מכרעא דמחויב לראותה כחד שינויא דהתוספות ומשו"ה כתבו הטור בשם הרמב"ם דמדבריו למדנו דמחויב לראותה לעולם וכ"כ הרב ט"ז. אמנם לא הונח לי בזה דא"כ הטור הול"ל סתם ברישא ולא יתנו לו שכר על בהמה זו אלא פעם אחת. ושוב לימא וכ' הרמב"ם דרואה אותה לעולם כיון דבהא מילתא לבד דחייב לראות' הוא דצריכנא להרמב"ם ברם עיקר שרשוהי מפורש בגמרא דתרי זימני לא תקינו רבנן ואמאי כתב הכל בשם הרמב"ם. לכן נראה דהטור ברוח מבינתו דקדק לשון הש"ס דקאמר תרי זימני לא תקינו ליה רבנן דמהאי לישנא שמעינן שפיר דהמומחה אינו יכול לשאול