חיים שאל חלק א עג

כבודו מחול קי"ל ובת"ח כ"מ והתוספות נ"ט לדבר דת"ח תורתו דיליה היא ואולם כבוד המלך כבוד צבור ואין בידו למחול עכ"ל. ומה שהקש' דמאי פשיט הש"ס מרבי וכו' הרואה יראה בתשוב' הרב בית יעקב דלא כתב לשון זה שהביא הרב אהובינו נר"ו דעליהם לא נסתפק רק מ"ש הוא כלשון הזה. והא דאמרינן אם אמר אל תספדוני שומעין לו איירי באיניש דעלמא ולא בת"ח עכ"ל וכונתו דבעיית הש"ס חיילא ככולל רק דנפקותא אם אמר אל תספדוני איירי באיניש דעלמא כלומר הבעיא בכל ונפקותא לאפוקי מיורשין שייך בכל ונפקותא דאם אמר אל תספדוני לא איירי בת"ח ושפיר פשיט הש"ס מרבי. ומה שהקש' דלא מצינו חילוק זה וכו' איני יודע מאי מקשה דגם הרב בית יעקב כתב דהפוסקים סברו איפכא מדלא חילקו אלא דסבר דהמקל לסמוך על תי' התוספות לא הפסיד וכמו שכתבנו לעיל. גם מה שהקש' דת"ח כבודו מחול לק"מ דהמעיין יראה בתשובת הרב בית יעקב דתמיד הוא כותב כמה פעמים דהוא בזיון וכדברי התוספות דנקטי לשון בזיון והרי כתב הריב"ש בתשובה סימן ר"ך בשם הראב"ד הת"ח כבודו מחול אמרו אבל בזיונו אינו יכול למחול והביאוהו האחרונים וא"כ למאי דנקיט הרב בית יעקב תדיר לשון בזיון שפיר קמשוה ת"ח למלך דגם ת"ח אינו יכול למחול על בזיונו ואם אור עינינו הרב הנזכר סבר דאין זה בזיון הא הו"ל למימר ולא להשיגו סתם דת"ח כבודו מחול. אמנם במקום אחר כתבנו בעניותנו דלא כן כ' הראב"ד אלא בבזיון שעושה לו אחר אבל אם מבזה עצמו ובפרט בסרך מצוה יכול. והכא אפילו נימא דבזיון הוי הוא מעצמו רצה בזה להרבות כפרה דאין צדיק בארץ וכו' ומה גם לגברא רבא דאף דבר קל מאד לגביה דידיה גדול יתר מאד. שוב אשיב לנ"ד ורואה אני דגם הרב בית יעקב יודה שחייבין לקיים צואתו כי הרב החסיד לא ציוה שלא יספידוהו רק ציוה שלא יעשו לו הספד בקהל לעשות אותם השינויים בבית הכנסת ודרוש וכיוצא זהו שלא רצה ואפשר שהי' לו טעמים נכונים אבל יכולים לסופדו בביתו ולאחים בהספדא כל כמה דבעו ובזה נראה דלכ"ע חייבין לקיים מצותו. ומה שטענו מעלת הממונים שהוא כבודם וכו' פטומי מילי נינהו דכיון דמעלת הבית דין והפרנסי' מפרסמין דרצונו כבודו וחייבין לקיים צואתו וכבר נזהרים לעשות הספד גדול בביתו. וכה יעשו להוסיף בהספד וקינות ממש שהוא הספד עיקרי איזה לילות בביתו. ודאי זהו מקומן של שבחי"ם אז יאמרו בגוים וגם ההמון כי הגדילו לעשות ובשתי' עלתה להם להספידו כהוגן ולקיים מצותו והדברים פשוטים והנלע"ד כתבתי: סימן לה פי' לשון הר"ן בגיטין גבי פודין את השבויים וכו': שאלת ממני ידיד נפשי אף רוחי בקרבי אברהם אוהבי הבן יקיר לי החכם השלם מגן אברהם נר"ו לבאר לך דברי הר"ן פ' השולח גבי אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן כי ראית מה שכתב מהר"ש הלוי ולא נתקררה דעתך ושמעת מאיזה מעייני' שפירשו בו ואין פותר דבר המתיישב ורצית לדעת מה עמדי: תשובה אור עיני חלקת חמדתי לרוב אהבתך פניתי מענינים שאני עסוק בהם להבין אמרי בינה אשר דיבר בקדשו הר"ן ז"ל. גם אשו"ר מה שפירש הרב מהר"ש הלוי בתשובותיו חי"ד בסי' טו"ב והאמת כאשר דברת שפירושיו בדברי הר"ן גם את הראשון גם את הב' דחוקים. וגם לתלות בט"ס ולהגיה בדברי הר"ן אינו נכון וכמ"ש הרב הנזכר. והן קודם אציג דברי הר"ן כהוייתן דבתחילה כתב דיש אומרים דאיפשיטא בעיין מדתניא פרק נערה נשבית אשתו ובקשו עד עשרה בדמיה פעם ראשונה פודה רשב"ג אומר אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן אלמא לרשב"ג אע"ג דליכא דוחקא דצבורא כי התם דבעל חייב לפדותה אין פודין כי היכי דלא ליגרבו וליתו ופסק הרי"ף התם כרשב"ג והאריך בזה וכתב וכן נראה דעת הרמב"ם שכתב פ"ח מה' מתנות עניים אין פודין השבויים ביותר על דמיהן מפני תקון העולם שלא יהיו האויבים רודפים אחריהם לשבותן. ואח"כ כתב וז"ל ולי נראה דבעיין מהת' לא מפשט דכיון דחיישינן לדוחקא דצבורא כ"ש דאיכא למיחש לדוחקא דבעל שלא לחייבו בתקנת חכמים לפדותה יותר מכדי דמיה ואם איתא דהוה מפשט מההיא ברייתא הו"ל בגמרא לאתויי הכא אבל נראה שדעת הראשונים ז"ל הי' דכיון דלא מפשטא ואיכא למיחש לתקלה אין פודין דשב ואל תעשה שאני ועוד דכיון דבגמרא פשט לה מההיא דלוי בר דרגא לא שבקינן פשטין דתלמודא משום ספיקא דאביי דאמר מאן לימא לן עכ"ל ומה שסיים הר"ן ועוד דכיון דבגמ' פשט וכו' הוא הדבר הקשה שהוא סותר הקודם שכתב דדעת הראשונים דלא מפשטא ואין לפדות לקרובו ביותר מכדי דמיו אף דליכא דוחקא דצבורא כיון דאיכא תקלה שב ואל תעשה ואיך גמר אומר להוסיף על זה דבגמ' פשטה דהוי משום דוחקא ונקטינן כפשיטותיה דתלמודא והני מילי פלג"ן בהדייהו סתרא"י נינהו וכמו שהקש' מהר"ש הלוי. ואשר אני אחזה בביאור דברי הר"ן הוא דכל דבריו הן הנה היו לדחות דברי יש אומרים דנפשטה בעיא מההיא ברייתא דפ' נערה וכו' ועל זה ערך מלחמתו וזהו כל מגמתו ובתחילה כתב דבעיין מהתם לא מפשט דכיון דחיישינן לדוחקא דצבורא וכו' כלומר נגד היסוד אשר יסדו היש אומרים דנפשטה דהוי כי היכי דלא נגרבו על זה אתא הר"ן וקאמר לא כי אלא ננקוט בידן הצד דדוחק' דצבורא וה"ה דחיישינן התם דכ"ש בעל וכו' ואם איתא דהוה מפשט מהתם איפכא דהטעם דלא לגרבו וליתו הו"ל לגמרא לאתויי הכא כונתו דהגם דמשכחת לה דבעי הש"ס ובדוכתא אחריתי מפשט ולא חייש לאתויי באתרא דבעי הבעיא היינו דוקא היכא דהפשיטות מבואר אין בו ספק לא כן הכא דאודי לי מיהא דיש סברא זו דכ"ש בעל בתקנת חכמים כל כי הא הו"ל להש"ס לאתויי הכא ולאפוקי מסברא זו ובזה נדחו דברי היש אומרים. ועל זה נתקשה דמדברי הרמב"ם ודעמיה משמע דסברי כשיטת יש אומרים דנפשטה בעיין דטעמא דלא לגרבו וליתו ובודאי דהיינו מההיא דפ' נערה. והן הן דברי יש אומרים, לזה כתב אבל דעת הראשונים נראה שהי' וכו' כלומר דהרמב"ם ודעמיה לא סברי כיש אומרים דנפשטה בעיון אלא משום שב ואל תעשה. וא"כ דברי יש אומרים ליתנהו. ועוד מלבד דלא נפשטה דהטעם דלא לגרבו וליתו כמ"ש היש אומרים אלא אדרבא נפשטה משום דוחקא ולא שבקינן פשיטותא דש"ס משום ספיקיה דאביי ואה"נ דזה נגד דעת הראשונים נמי וכל עצמו דהר"ן מתחילה ועד סוף לסתור דברי יש אומרים ולהורות נתן דגם דעת ראשונים אינו כסברת' אלא דהם ז"ל סברי דלא נפשטה ושב ואל תעשה. ואין הכי נמי דהוא חלוק על הראשונים ונשמע מדחייתו לדברי יש אומרים דלא שבקינן פשיטותה דהש"ס וכו' באופן דמ"ש ועוד וכו' היינו שמוסיף עוד לדחות דברי יש אומרים ועל דחיית דבריהם קא מכוין בכל דבריו ורצה ללמד שדברי י"א דחויים ואין דעת הראשונים כמותם והדר לתכלית מגמתו לדחות דבריהם וכתב ועוד וכו' ככל אשר דברנו. ודברי מרן בב"י בי"ד סימן רנ"ב קשים הן בסדר ואופן שהביא דברי הר"ן והן שצירף דעתו עם הרי"ף והרמב"ם והרשב"א וכבר ראיתי להרב בית חדש העיר על דברי מרן ע"ש ואין צורך להאריך. וראיתי להרב תפארת שמואל בהגהותיו לי"ד שכתב על דברי הר"ן שהביא מרן שם בב"י והם סוף דברי הר"ן דאתאן עלייהו ועוד דבגמרא פשט לה מההיא דלוי בר דרגא לא שבקינן וכו' וז"ל דלוי בר דרגא לא שבקינן נ"ל למחוק תיבת לא ור"ל מדפש' מלוי בר דרגא ואביי דחי לי' קי"ל כאביי שהוא אמורא מפורסם עכ"ל ועל פי הגהה זו לפום ריהטא מתישבים דברי הר"ן ודברי מרן בב"י דמ"ש הר"ן ועוד הוא לחזק דעת הראשונים ובהכי סליק ומשמע דסבר כוותייהו ושפיר כתב מרן דהר"ן סבר כהרי"ף והרמב"ם והרשב"א. אמנם לא נתקררה דעתנו בזה דמלבד שצריך למחוק הספרים עוד בה שיש זרות כפול לתלות הט"ס גם בדברי מרן ב"י שהוא העתיק דלוי בר דרגא לא שבקינן ונפל ט"ס גם בספרי בית יוסף. ותו דמטבע הלשון שכתב הר"ן ועוד דבגמרא פשט לה וכו' אינו מורה כן. ותו דמה בא לחדש בזה הרי מאביי לא שמעינן אלא דליכא למפשטה מההיא דלוי בר דרגא ותו לא וכבר כתב לעיל מזה דדעת הראשונים דכיון דלא מפשטה וכו' ובודאי דהיינו מכח דחיית אביי ומאי קאמר קי"ל כאביי הלא לא שמעינן מאביי אלא שהוא ספק ואין זה פשיטות ותו לא: שוב בא לידי ס' ים של שלמה מס' גיטין הנדפס מקרוב וראיתי להרב ז"ל מ"ש פ' השולח סי' ט"ו ולפי שאין הס' מצוי אעתיק דבריו שהביא דברי הר"ן הנזכר וכתב על דבריו וז"ל והנה מ"ש כיון דחיישינן לדוחקא דצבורא מ"מ יכול רשב"ג לחלוק על הת"ק ולומר שאין הבעל פודה אותה יותר מכדי דמיה וא"כ לא לא תוכל לפשוט מרשב"ג מידי. ומ"ש עוד אבל דעת הראשונים ז"ל הרמב"ם וסיעתו ושפסקו לאיסור מאחר שלא נפשטה הבעיא ונוכל לומר דמשום דוחקא דצבורא היא א"כ במילי דרבנן למה אזל לחומרא וכתב שכן הי' דעתו מאחר דאיכא למיחש לתקלה להחמיר. והנה מ"ש ועוד וכו' חוזר לדבריו הראשונים דס"ל דלא נפשטה הבעיא ואפשר דטעמא משום דוחקא דצבורא הוא וא"כ רשאי לפדות את בניו ואת קרוביו בכל ממון שירצה אכן מ"ש דלא שבקינן סתמא דתלמודא מפני דיחוי אביי לא הבנתי דבריו וכי זו סתמא דתלמודא הוא אין זה אלא מ"ש בבית המדרש ורצה לפשוט האבעיא ודחי שלא יוכל לפשוט האבעיא וכו' עכ"ל עלץ לבי שמדבריו מוכח שפירש דברי הר"ן כמו שפירשנו בעניותנו. ומה שהקשה על הר"ן יש לישב דסבר הר"ן דמדלא הזכירו הפשטן ושאביי אמר לו מוכח דבדור שלפני אביי היתה האבעיא והפשיטות ולא רבו עליה ואח"כ בימי אביי היו שונין האבעיא והפשיטות ובא אביי ודחי לי' וא"כ נמצא דסתם דתלמודא מקדם קדמתה כך הי' סובר ומאחר שכן לא שבקינן פשיטותה דגמרא משום דחיית אביי. ובחידושי הר"ן לגיטין דפוס קושטנדינא יש ט"ס והשמטה ע"ש. והר"ן בביאור ההלכות פ' נערה כתב דברי יש אומרים וכתב ולי אפשר דכל היכא דלא מפדו מדידהו אלא מחיובא וכו' ע"ש עין רואה דאפיקיה בלשון אפשר והכא בהשולח פליג עלייהו באדרע וחיל: