חיים שאל חלק א עב

ה"ה דעד אחד מצטרף עם אחר דאני אומר האי לא משקר כרב הונא וזה פשוט ועיין בירושלמי פ' אם אינן מכירין ודוק וראיתי לרבינו מהר"י ן' מיגאש בחידושיו הנדפסים בספר אוריין תליתאי שם בסוגית שבועות וז"ל וקתני ומצטרפין לעדות אחרת כלומר הן עצמן אין מצטרפין זה עם זה להעיד בעדות אחרת לפי שאחד מהן שקרן הוא ופסול ואינו ראוי להעיד אבל אם יצטרף עם כל אחד מהן אחד להעיד בעדות אחרת עדותן כשרה לפי שיש לומר בכל אחד מהן שמא זה הי' הכשר שהעיד עדות אמת וחבירו הוא שהי' שקרן מאי לאו לעדות ממון אלמא אעפ"י דאתכחש עדות דר"ח זה בא בפ"ע ומצטרף עם אחר להעיד בעדות אחרת וכו' ותיובתא דרב חסדא וכו' עכ"ל למדנו מדבריו ז"ל דפשיטא לי' דתרי סהדי דאתכחיש תרוייהו לא מסהדי בעדות אחרת כמ"ש הרב ש"ך ושקולים הם עדים המכחישין זה את זה אף שכל א' לא הוכחש אלא מא' כשני כתי עדים. ומסתמא הרמב"ם תלמידו בדרכיו הולך הפך ממ"ש הרב אורים ותומים וגם מדבריו נלמד דלשון מצטרפין שייך בשניהם עצמם להעיד בעדות אחרת הפך הרב הנז'. ואף גם זאת דקושית הש"ס דוקא לרב חסדא ומסתמא זה דעת הרמב"ם הפך הרב בית אברהם. וכבר כתבנו דהרמב"ם הוצרך להביא דין מרדעות וכתב כל התוספתא. וסיפא דברייתא דתלמודין דאיירי בעדות ממון לא הוצרך להביאה כמו שכתבנו. ומה שאמר בירושלמי שרמזתי לעיל דהיכא דעומדין במקום אחד העדים וזה אומר מרדעת אחת וזה אומר שתים דפסולין אם נאמר דלפי התוספתא וברייתא דהש"ס כשרים דבהפרש קומה טעו הרמב"ם פסק כברייתא ותוספתא. אך ק' דהו"ל לש"ס ירושלמי לאותובי עלה מהברייתא ותוספתא. ואם נאמר דיש חילוק בין זה אומר א' לזה אומר ב' דברייתא ותוספתא לא מכשרי אלא בזה ב' וזה ג' אבל בזה אומר א' וזה אומר שתים פסולין דלא טעו משום דמא' לב' לא טעו אך מב' לג' טעו ק' על הרמב"ם שלא הביא דין הירושלמי ולא ע"א דמדברי הרמב"ם בסוף משמע דהפרש קומה אחת לא הוי הכחשה בכל אופן שיהי' הפך הירושלמי דמא' לב' הוי הכחש' ולא הו"ל להרמב"ם לסתום. ואנכי חזון הרבתי להריטב"א בחידושיו לשבועות שם שכתב וז"ל מאי לאו לעדות אחרת דממון פי' והיינו כר"ה ולא שיעידו שניהם ביחד דהא אף לר"ה חד מנייהו שקרי אלא שכל א' בפ"ע להצטרף עם א' מן השוק לחיוב ממון ומינה נמי וכו' ותריץ רבא אליבא דר"ח וכו' ואע"ג דהאי תירוצא לר"ח עבדינן לה הלכתא הוא דכ"ש דמודה רב הונא בהא ומיהו כיון דהלכתא כר"ה קי"ל נמי דמתניתין כדהוה אמרינן מעיקרא שכל אחד מהם מצטרף עם אחד מן השוק לעדות אחרת דעלמא עכ"ל עין רואה ואוזן שומעת דדעת הריטב"א דב' עדים שהוכחשו זה מזה אינן יכולין להעיד שניהם בעדות אחרת דחד מינייהו שקרא אף שלא הוכחש אלא מאחד כהלכתיה וטעמיה של הרב ש"ך. וכבר הרב ש"ך הוכיח מדברי הריטב"א שהביא הוא ז"ל בסימן מ"ו אלא שאחרוני זמנינו גמגמו בראיתו. ועתה שזכינו לחידושי הריטב"א לשבועות מפורש יוצא מדבריו ז"ל כהרב ש"ך. גם אשו"ר דסיים הריטב"א דלר"ה ברייתא בעדות ממון וכפשט דברי התוס' דלא כהרב יד אליהו והבאתיו לעיל. תורת העולה דהדין דין אמת כמ"ש הר' ש"ך דשני עדים המכחישין זה את זה שניהם אינן יכולים להעיד בעדות אחר. וכבר הסכימו הרב משאת משה והרב בנו והרב אורים ותומים לדין הש"ך. ומה גם עתה דמוכח הכי מדברי רבינו הגדול מהר"י ן' מיגש והאשל הגדול הריטב"א כמדובר. ועוד דהעד שהוא צדיק אסור להצטרף עם הב' שהוא יודע שהוא רשע אף שלא נודע לאחר. ושוב ראיתי שכ"כ הרב יד אליהו בתשובת הנז' וע"ש בסוף התשוב'. הנה ערכתי לפניך ידיד נפש מן הבא בידי לפי דוחק השעה. ואתה תגיל בה' בקדוש ישראל תתהלל כי עמך הצלי"חה בתורה ובמצוה כנפשך שבעך ונפש אדם מו"עט מעפר דל מאשפות הצעיר חיד"א ס"ט. סימן לד במי שציוה שלא יספידוהו. וההמון יחדיו ירננ"ו כי ר"ב הוא. שאלה חכם וחסיד ור"ב המקום ציוה שלא יספידוהו כמנהג העיר בכיוצא בר מינן לעשות הספד גדול בבהכ"נ בלילה בכמה סדרי אבל ודרוש בהתעוררות גדול. והקהל טענו שזה כבודם להספידו וכמעט יש חילול ה' בין הגוים והמון העם ואפשר שימשך איזה מחלוקת יורנו המורה אם יכולין לעבור על צואתו ושכמ"ה: תשובה ני לא אני בן חורין להאריך בענין דטרידנא טובא. ולא יכול יוסף שפתים ישק סגר עליהם המדב"ר אין יוצא ואין בא. כי גדול כבודו של השואל ומצותו עלי חובה. זאת היתה לי שעת הקוצר די"ו לכתוב ב' אותיות בשערי תשובה: אנא דאמרי אם כנים הדברים כאשר בא בשאלה שהוא כבוד צבור להספידו וגם אני שמעתי שבר מינן לשעבר פתגם אשר נעשה זאת היתה שבחא דצבורא אי מהמון העם ואי מגוים אשר בקרבה שבח יתנו לראשי העם אלו הן הממונין אשר כן עשו. ומה גם לפי דבריהם דאיכא למיחש נזקא ופלג' נזקא ממחלוקת וכיוצא. לכאור' הי' נראה דהדין עם הקהל דהרי מבואר בש"ס בסנהדרין דף מ"ז דאי הספדא יקרא דחיי אי אמר אל תספדוני אין שומעין לו אלא דמסיק דהספד' יקרא דשכבי הוא ולפי זה אי אמר אל תספדוני שומעין לו. ובנדון שלנו דאיכא יקרא דחיי דכל הקהל מתיקרים במה שעושים כבוד לתורה וכמו צער בנפשם שלא לעשותו. וגם המון העם נצבו כמו נד וכ"ש דאיכא למיחש שלא ימשך איזה מחלוקת ומה גם דהגוים שא"לו בראש שאול ישאלו באבל נראה לפום ריהטא דיכולים להספידו. ותו דבלאו הני טעמי דנ"ד כתב בס' בית הרואה להרב מהר"ש פלורינטין דף צ"ז ע"א וז"ל גדול ומופלג שציוה שלא להספידו אין שומעין לו. בית יעקב סימן פ"ג וא"כ בנ"ד דכמה טעמים אלו הן הנצרפי"ן מכ"ש דאין שומעין לו. אמנם כי דייקינן פורתא ליכא למגמר מהסוגיא לנ"ד דיש לומר דכונת הבעיא הוי על שרש ההספד מאי טעמא ולא משגחינן בנמשך ממנו דאי אמרת עיקר מטרין דהספדא משום יקרא דחיי לא משגחינן אם אחר כך נמשך מזה דאיכא יקרא דשכבי רק אזלינן בתר העיקר וכן אי אמרינן דההספד עיקרו משום יקרא דשכבי לא אכפת לן אם מזה נמשך יקרא דחיי דאי לא תימא הכי מאי מייתי ראי' דיקרא דשכבי מדכתיב ויבא אברהם לספוד לשרה אטו משום יקרא דאברהם משהו לי' לשרה נימא דהספדא משום יקרא דחיי ואחר שמספידין משום יקרא דחיי נמשך יקרא דשכבי ומשו"ה משהו לשרה וכן מאיזה ראיות שהביא יש לדחות כך ועד אחרן מאי מסיק דיש כפרה שלא עשו לו הספד אלמא יקרא דשכבי אימא לעול' יקרא דחיי אלא דכיון דנהגו כך נמשך יקרא דשכבי וכשלא הספידוהו אית לי' כפרה. אלא מוכרח דסבר הש"ס דלא משגחינן במה שנמשך מההספד רק בטעם ההספד מעיקרא מפני מה נתקן ומשו"ה מייתי ראיות להוכיח עיקר ההספד. ולפ"ז בנ"ד למאי דמסיק דהספדא יקרא דשכבי תו לא אכפת לן בנמשך מזה דאיכא יקרא דקהל להספידו ולא מצו לעשות נגד רצונו וצואתו. ומאי דמייתי בספר בית הרואה משו"ת בית יעקב הנז' עמו הסליחה דמסקנת הרב בית יעקב הוא דהמקל שלא לשמוע לחכם מופלג שציוה אל תספדוני לא הפסיד ולא פסק דאין שומעין לו כמבואר בגוף התשוב' של הרב בית יעקב הנז' דהביא ראי' מהתוספות שהקשו דנענשו על שאול שלא נספד ואי משום יקרא דחיי ישראל מחלו ותירצו בתירוצ' בתרא דאפי' הוי יקרא דחיי שאני מלך דאיכא בזיון טפי לגבי' שלא נספד כהלכה ולפי תירוץ זה למד דלמסקנא דהוא יקרא דשכבי אינו יכול למחול היכא דאיכא בזיון טפי וה"ה בחכם מופלג דאיכא בזיון ואין שומעין לו והפוסקים סתמו ולא חילקו דאפשר דאינם מפרשים בתוספות כדפירש או דסברי כתירוץ ראשון של התוספות מ"מ המקל לא הפסיד מכח תירוץ בתרא זהו תורף דברי הרב בית יעקב בקיצור. ומאחר שכן לא הי"ל להרב בית הרואה לכתוב בשם הרב בית יעקב דאין שומעין לו. וגם על הרב לקט הקמח דכתב בשמו לפי תירוצא בתרא דהתוס' אין שומעין לו ק"ק דהי"ל לכתוב מסקנתו דהמקל לא הפסיד. ואעיקרא דדינא דברי הרב בית יעקב קשים בעיני חדא דהפירוש שפירש בדברי התוספות דחוק ואתי מרחוק כאשר הרואה יראה מתוך תשובתו הנזכר פירושו בתוס' וצדיק יבחן. ותו דיש לדחות דהתוספות כתבו כן לס"ד לצד יקרא דחיי ולצד זה הקשו משאול ומכח הקושיא תירצו כן דתירוץ ראשון דיראים היו לסופדו מפני דהע"ה הוא דחוק דהי' מפורס' דהע"ה קדוש יאמר לו והרג המגיד שהרג שאול במקום לתת לו בשורה וקרע ויקונן עליהם ובירך לאנשי יבש גלעד ובודאי הוה ניחא לי' דיספידו לשאול. ומה גם דאיש בושת מלך על ישראל שתי שנים ורוב ישראל היו אחריו ואמאי לא הספידו לשאול ולכן התוספות הוכרחו לתרץ תירוצא בתרא. אמנם למאי דמסיק דיקרא דשכבי הוא ל"ק כלל משאול ואין צורך לתירוץ זה מילתא פסיקתא היא דיקרא דשכבי ואם ציוה שומעין לו. וא"כ מאי מייתי הרב בית יעקב ממ"ש התוספות דרך שקלא וטריא לס"ד דהש"ס. ומסתמא למסקנא ליתא לדין זה והראי' דבפסקי תוספות לא כתבו מזה שום דבר. ותו דלדידי' דכל הפוסקים סתמו ולדעתם אין חילוק איך סמיך על תירוץ התוספות שלא לשמוע לו והמיקל לא הפסיד. הרי מלשון הרמב"ם פי"ב דאבל ומרן בש"ע ח"מ סימן רנ"ג דין ל' שכתבו דאם ציוה שלא יספדוהו אין סופדין אותו משמע דהרי אלו באזהרה שלא לסופדו כי צריכין לקיים צואתו. וכ"כ הסמ"ע שם ס"ק ט"ו דלשון אין סופדין דנקט מרן משמע דאסור לסופדו וכו' ע"ש ומאחר דאיסורא איכא והרב בית יעקב סבר דהפוסקים סוברים להיפך דאין חילוק איך לא הפסיד הסומך על תירוץ אחד מהתוספות כפי פירושו נגד כל הפוסקים במקום דאיכא איסור. ויש לישב קצת. אחר זמן רב נדפס ס' דרך המלך להרב חביבי יוסף תהלות נר"ו וראיתי להרב שיחי' בדף ק"ה שדחה תשובת הרב בית יעקב הנז' והשיג עליו כמה השגות ואין הפנאי מסכים להתבסם מדבריו רק אגב רהטאי ראיתי שכתב וז"ל גם מ"ש דכבוד המלך, והרב שוין ועליהם לא נסתפק הש"ס ק"ל טובא דאם איתא לדבריו מאי פשיט הש"ס מהא דרבי ציוה אל יספדוהו בעיירות וע"ק דלא מצינו חילוק זה בראשונים ואת אחרונים ואם איתא לא הוו שתקי הפוסקים ללמד חידוש זה כנודע ומה שהשוה המלך לת"ח ק' דבמלך אין