חיים שאל חלק א עא

בעדות ממון איכ' לדיוקי מדקתני מצטרפין דדוקא מצטרף כל א' עם אחר אבל תרוייהו פסולי וכדאמרן. ומכללן של דברים אמורים רחש לבי לפום ריהט' דנראה דרש"י סבר דתרי סהדי שהכחישו זה את זה תרוייהו מצו לאסהודי בעדות אחרת וכשרים שלא הוכחשו מפי שנים. וזה מדחזינן דרש"י פ' אם אינן מכירין פירש בריית' דמצטרפין לעדות אחרת לעדות ר"ח שכתב מצטרפין לעדות אחרת א' מהן מצטרף עם עד אחר שיאמר כמותו ונראין הדברים דבעדות חדש זה מפרשה וז"ש שיאמר כמותו כמ"ש בשבועות בשינוי' דרבא וכמו שהבינו התוס' שם בר"ה בכונתו. והשת' קשה דאמאי רש"י נדחק בפירוש הבריית' דהתינח לרב חסדא דמוכרח לתרוצ' הכי וכדתריץ רבא אליביה. אבל אנן דקי"ל כרב הונא כמו שפסק רבינו חננאל ודבריו נכוחים דרב הונא רביה דר"ח וסוגית בתר' דף ל"א אזל' כרב הונא דמוכח התם דכ"ע אית להו דרב הונא כמ"ש הרי"ף והתוס' והרא"ש שם בשבועות. ומאחר שכן רש"י הו"ל לפרש הבריית' לעדות ממון כרב הונ' דהלכת' כוותיה ודייק לישנ' דבריית' בעדות ממון. אלא נרא' דרש"י סבר דגם לרב הונ' מוכרח לפרשה בעדות זו של חדש משום דסבר רש"י דגם שני עדים המכחישים זה את זה כשרים לעדות אחרת כיון שלא הוכחשו מפי שנים ומשו"ה גם לרב הונ' אין לפרשה בעדות ממון דמשמע מצטרפין דוקא אבל שניהם בעדות אחרת לא ולא מסתבר' לרש"י כיון שלא הוכחשו מפי שנים. ולכן סבר רש"י דהמקשן דהיה סבור דבעדות ממון מיירי קשיתיה לרב חסד' ולרב הונ' סבר מהכרח הבריית' דשניהם כאחד פסולי אבל השת' דפריש רבא לעדות זה דהחדש א"כ ממיל' מקיימינן הסבר' מבחוץ דב' כשרים לעדות אחרת וזאת היתה לרש"י דבפ' אם אינן מכירין פירשה כרבא דסבר דהכי פירושה גם לרב הונא. אמנם רואה אני דאין זה כדאי לאשויי פלוגתא בין רש"י והתוס' והיותר פשוט דכיון דהדין דין אמת דמצטרף לעדות החדש הוה לכ"ע וברייתא בעדות החדש קאי פירשה רש"י דמיירי בעדות חדש זו דבהכי סלקא שפיר לכ"ע והדין דין אמת והגם דיש קצת דוחק בלשון מצד אחר א"ש דבעדות החדש קאי תנא והיינו דהתוס' לא ערערו עליו ואילו הוה פליג בדינא הי"ל להתוס' לגלות דעתם ולהביא ראיות להעמיד הדין כפי סברתם ומה זו שתיקה אלא מוכח דהתוס' הבינו בדעת רש"י דאין כונתו לחדש דין ולא נפקא מינה לדינא רק שרצה לפרש אליבא דכ"ע. וגם הרמב"ם שפסק פכ"ב דעדות כרב הונא בה' קדוש החדש פ"ב כתב הדין כפי פירוש רבא בברייתא וכ"כ הרב לחם משנה שם דהדין דין אמת גם לרב הונא וכן רש"י רצה לפרש הבריית' בענין שיהי' דין אמת לכלהו אע"ג דהלשון דחוק קצת ע"ש. וכל הכתוב לחיי"ם מריש ועד כען הוא במונח דלשון מצטרפין משמע להצטרף עם אחר ולאו תרוייהו כי הדדי ככל אשר דברנו וכמ"ש הרב משאת משה והבאתי דבריו לעיל. אבל שבתי וראה דאין מופת חותך ואפשר לפרש נמי מצטרפין שניהם לחוד בעדות אחרת. וכן שנינו בתוספתא פ"ק דר"ה בחלוקה זו דמרדעות וחלוק' דמוטה וזקוף אין מצטרפין זה עם זה אבל מצטרף הוא עם אחרים ע"ש וכ"כ הרמב"ם אין מצטרפין ומצטרף אחד מהם עם שני שיעיד כמותו. הרי דהתוספתא והרמב"ם נקטי לשון מצטרפין לתרוייהו כי הדדי ומאחר שכן ליכא למגמר מינה. ואפשר דמשום הך תוספתא דקתני אבל מצטרף הוא עם אחרים ניחא להרמב"ם ורש"י לפרש ברייתא דתלמודין בעדות חדש זו אף דקי"ל כרב הונא דהך תוספתא גלוי מלתא דהא דקתני ברייתא דהש"ס ומצטרפין לעדות אחרת היינו מצטרף עם אחר. ולפי האמור אין ראי' כלל מדברי התוס' לנ"ד ומכ"ש מדברי רש"י כמבואר. אמור מעתה דמ"ש הרב שפתי כהן בסוף דבריו ועיין מ"ש התוס' בר"ה אין כונתו כמ"ש לעיל וכאשר הבין הרב משאת משה דכונת הרב ש"ך להביא ראי' מדברי התוס'. אין זאת רק שלא יאמר אדם שיש להביא ראי' מהתוס' על דרך שכתבנו ויקשה עליו שלא הביא ראי' מדבריהם לכן כתב ועיין תוס' ר"ה כלומר דע כי ראתה עיני דברי התוס' ואין ראי' משם. אי נמי דכאשר ירדוף הקורא יבין מריהטא דלישניהו איפכא דמדכתבו התוס' ברישא ניחא דמצטרפין לעדות ממון. ושוב כתבו דחק בקונטרס לפרש א' מהן מצטרף עם אחר וכו' ומשמע. דהשתא מחדשים בפירוש רש"י דאחד מצטרף עם אחר אבל אי מפרשי לה בעדות ממון היינו פירושה מצטרפין שניהם וזהו נגד מה שלמד הרב מדברי הר"ן ודעמיה לכן כתב ועמ"ש התוס' בר"ה כלומר דצריך להסכים דבריהם בהדי שאר רבוואת' ולא תידוק איפכא והורה הרב ש"ך בזה דאין מדברי התוס' לא סייעתא ולא תיובתא: ואחרי כתבי בא לידי ספר בית יעקב וראיתי בסי' קכ"ד שכתב דנדון הרב ש"ך הוא מחלוקת רש"י והתוס' והאריך בזה הגס הלום לפי שעה נזדמן ס' חשק שלמה לכמהר"ש בכר מרדכי הנדפס מחדש על קצת ח"מ וראיתי לו סי' ל' הגהת ב"י אות ט"ז שהאריך לבאר דברי רש"י והתוס' פ' אם אינן מכירין דאין מחלוקת ביניהם וסיים וז"ל ועמ"ש בס' בית יעקב ששם מחלוקת בין רש"י ותוס' ודבריו לא יכלתי להלמם וצל"ע עכ"ל. ואני בעניי אומר דדברי הרב בית יעקב פשוטים ומבוארים אע"ג שקצר קצת מ"מ הרי הוא כמבוא"ר דכל דבריו הם במונח דלשון מצטרפין משמע אחר עם אחר כמו שפירש"י בסוגית כל הנשבעין ומוכח דוקא אחר עם אחר אבל תרוייהו כי הדדי לא וכונתו ממש כדכתיבנא בעניותין לעיל ואין צורך ממהדורי' מילי. אמנם באמת אין דברי הרב בית יעקב מוכרחין כלל לאשוויי פלוגתא ויש לדחות דאעיקרא לשון מצטרפין יכול להתפרש על שניהם כאחד. ותו דרש"י פירשה אליבא דכ"ע וכו' ככל אשר דברנו לעיל וגם בס' חשק שלמה הנז' כתב הכי דרש"י פירשה אליבא דכ"ע אמנם יראה המעיין שלא ירד לכונת הרב בית יעקב. הגם הלום ראיתי בשו"ת יד אליהו להרב מר קשישא כמהר"א מלובלין סי' פ"ז שכתב וז"ל ואף דבשו"ת בית יעקב סי' קכ"ד כתב שיש פלוגתא בין רש"י ותוס' ע"ש שכל דבריו לא נלע"ד שהוא הבין שכונת התוס' וכו' שדברי רש"י דחוקים בעיני התוס' וע"ז בנה יסוד וכו' ואגב שיטפיה לא דק דבאמת התוס' באו לפרש דברי רש"י וכו' ואתו למימר דהדין עם רש"י דדחק כן כי כן הוא מסקנת הש"ס וכו' אבל מעולם עלה על דעת התו' לפרש כאן בענין אחר בשום אופן וזה פשוט ואין להקשות הא באמת כתבו התוס' בשבועות וכו' כונתם וכו' דגם ר"ה מוקי פירושא דברייתא הכי כרבא ורבא קושטא דמלתא מתרץ וקאי גם לר"ה הגם שאינו צריך לר"ה לאוקומיה בהכי י"ל דקושטא הוא פירושא הכי ולכך פירש"י בר"ה אליבא דמסקנא דשבועות והוא לר"ה. והרב הנ"ל סובר עוד דכונת התוס' דכתבו לרבא לא ס"ל דפירושו דקאי אשינוייא דמשני הכא אליבא דר"ח ונ"ל להפך אדרבא מזה מוכח דשינויא דרבא קושטא דמילתא גם לר"ה דאל"כ קשה דלמה לי' לרבא לתרץ לדר"ח אי לא ס"ל כוותי' וכו' עכ"ל והרואה יראה דפשט דברי התוס' בר"ה ושבועות הוא דסברי דלרב הונא מפרשינן לברייתא בעדות ממון כמו שהבין הרב בית יעקב. וכן מוכח ממה דסיימו בשבועות סוף הדבור דהלכה כרב הונא דמתניתא דאחד אומר גבוה וכו' דייק לכאורה כרב הונא עכ"ל הראת לדעתם שדעתם לפרש הברייתא לרב הונא בעדות ממון ומ"ש דייק לכאורה כונתם דפשטה מוכח דאיירי בעדות ממון אלא דיש מקום לפרשה בעדות החדש. ובדברי ס' חשק שלמה בסוף דבריו יש לגמגם ואין להאריך. והרב יד אליהו בסיומא דפסקא דחה דברי הרב בית יעקב דמצטרפין לעדות אחרת היינו דשניהם מצטרפין וכו' ע"ש והן הן הדברים שכתבנו לעיל. ומ"מ כבר הרב ש"ך הוכיח מדברי הר"ן פ"ב דכתובות דשני עדים המכחישים זה את זה פסולי תרוייהו לעדות אחרת. והסכימו בראייה זו הרב תפארת הגרשוני והרב משאת משה ובס' חשק שלמה וכן הוכיח הרב חידושי הגרשוני מדברי ראב"ן ריש דף י"ח ע"ש ודוק בתשו' ראב"ן הנז' ובדברי רבינו ירוחם שהביא מרן סימן ל"א וכמ"ש בס' חשק שלמה. ואחר עשרה שנים בקירוב שכתבתי זה עתה בהעתקה נתתי אל לבי לחזות בנועם ספרים חדשים שנדפסו מחדש גם ישנים שלא היו אצלי ואגב רהטאי ראיתי בס' אורים ותומים ובס' בית אברהם שם סימן ל"א ובס' טורי אבן בר"ה דף כ"ד מ"ש בזה ולא יכולתי לעמוד על דבריהם אך במעט שעברתי מהם ראיתי שיש להשיב על מה שתפס במושלם בס' אורים ותומים דרש"י והרמב"ם חולקים על הר"ן ויש לדחות כמתבאר ממ"ש לעיל גם מה שהוכיח מהתוספתא בפי' מצטרפין הוכחנו ההפך לעיל והוא ברור דמהתוספתא מוכח דיש שני פירושים במצטרפין, ואם נפשך לומר אודי לי מיהא דאין ראי'. ומ"ש הרב בית אברהם לישב להרמב"ם דסבר דהש"ס פריך אתרוייהו ומשני וכו' ע"ש באורך תימה עליו דבאיזה כח מקשה על ר"ה. והלא מצטרפין טפי משמע א' עם אחר ומאי פריך. ותו דאי הכי הו"ל הש"ס לפרש אופן הקושיא לר"ה ואין להאריך. ומ"ש הרב מר אביו במשאת משה בסוף סימן הנז' על דברי הרב מהרש"ח בזה במה שהקשה ותירץ להרמב"ם דדבריו תמוהים לק"מ על הרב מהרש"ח ואין כאן תימא דתירוצו ניתן ליאמר דסיפא אצטריכא לי' כדקאמר הש"ס תדיר. ואם הוא תירץ שינויא בעלמא לקושית הרב הנז' לא מפני זה דבריו היו תמוהים ופשוט. וסעד לתירוץ הרב משאת משה יש ממ"ש הרב טורי אבן ע"ש באורך אבל לפום ריהטא נסב"ר לבי שיש להשיב על דברי הרב טורי אבן כאשר יראה המעיין ואין הפנאי מסכים כי בחפזון יצאתי כדי שיקלוט העי"ן אשו"ר ברהטי"ם. והיותר נכון ליישב דברי הרמב"ם נרא' דהרמב"ם פ"ב דק"ה העתיק התוספתא דפ"ק דר"ה הנז' ולא כיוון לברייתא דמייתי הש"ס כלל רק הוא הביא דין התוספתא בשלימות. והברייתא דהש"ס סבר דלמאי דקי"ל כר"ה מוקמינן לה בעדות ממון דאחד מהם מצטרף עם אחר ולא הוצרך להביאה כיון שפסק דין רב הונא דכל כת מעידה בפ"ע