חיים שאל חלק א ע

שכתבה להם איזבל והושיבו שם אנשים בני בליעל נגדו ויעידוהו. והרי רש"י עצמו בפירוש המקרא כתב אל הזקני' זקני אשמאי סבי דבהתא. ומאחר שכן אין מביאין ראיה ממשפט מעוקל ומקלקלה לא ילפינן (ואחר זמן רב ראיתי מ"ש מהרש"א בחידושי אגדות על דברי רש"י הנזכר ע"ש). ואם נפשך לומר דהב"ד היו צדיקים וזה כונת רש"י בש"ס מ"מ לא מצית לאותוביה על ר"ח מינה דר"ח יתרץ דהזקנים הם הב"ד והם זקני אשמאי ולא עשו אלא לפנים מפני המון העם כדאמרן באופן שאין הוכח' מהכא מכמה אנפי כמבוא' למעיין ועוד קשה על הרב הנז' דנראה דהדין הוא להפך דב' עדים המכחישין זה את זה אין שניהם יכולין להעיד בעדות אחרת כיון דחד מינייהו פסול כמו שכתב הרב ש"ך והוכיח כמה הוכחות וכמו שיתבאר. ועל כרחך צריך לתרץ ההיא דעדות נבות בחד אנפא מהנך דכתבינן בעניותין. ואבא היום לדברי הר' שפתי כהן דהנה הרב ז"ל פשיט לה מדברי הר"ן פ"ב דכתובות ככתוב בספרו הבהיר. וראיתי להרב המופלא מופת דורנו כמהר"י בכר דוד בספרו דברי אמת בקונטריסים דף ע"ט ע"ג שכתב על דברי הרב ש"ך דלא היה צריך לדברי הר"ן כי הוא תלמוד ערוך במקומו שם ס"פ כל הנשבעין דאותבוה לרב חסדא מדתניא אחד אומר ג' ואחד אומר ה' עדותן בטלה ומצטרפין לעדות אחרת מאי לאו לעדות ממון ומשני רבא הוא ואחר מצטרפין לעדות ר"ח דהו"ל תרי וחד ואין דבריו של א' במקום ב' ואי אמרת דדוקא בב' כתות שהם מוכחשין משנים אז אמרינן דלרב הונא זו באה בפ"ע אבל לא א' מכת זו ואחד מכת זו ולר"ח בהדי סהדי שקרי למה לי אבל בב' עדים שהוכח' א' מחבירו כל שלא הוכחש מפומ' דתרי כשרים שניהם לעדות אחרת מאי אותיבו עליה דר"ח ממ"ש ומצטרפין לעדו' אחרת התם לא הוכחשו משנים אלא ודאי כל שהוכחשו אפי' חד מחד לא מהני עדותן כל שבאי' שניהם עכ"ל ויש להשיב דאף אי יהיבנא כל דיליה לא נלמד מכאן אלא דר"ח סבר דב' עדים המכחישים זה את זה פסולי' להעיד עדות אחר' ומשו"ה פריך עליה דר"ח מדתניא ומצטרפין לעדות אחרת דסבר דלר"ח דאמר בהדי סהדי שקרי למה לי ופסול אפי' כת אחת לבדה בעדות אחרת ודאי פסול בב' עדים שהוכחשו זה מזה בעדו' אחרת דהכא שייך טפי בהדי סהדי שקרי למה לי דחד מהם ודאי שקר והא גריע מב' כתות שהוכחשו דסבר דאף כת אחת לבדה אינה מעידה. אבל יש מקום לומר דלרב הונא דסבר בשני כתות דכת זו מעידה בפני עצמה וזו בפ"ע לא יפסול באחד מכת זו ואחד מכת זו אלא מפני שהוכחש כל אחד מב' אבל שני עדים שהכחיש כל אחד לחבירו יהיו שניהם כשרים לעדות אחרת ואנן דקי"ל כרב הונא אכתי אסתפק לן. זאת ועוד אחרת דהברייתא קתני ומצטרפין לעדות אחרת ופשט לשון מצטרפין היינו שכל אחד כשר להצטרף עם אחר ולמחי דסבר השתא דלממון איירי מהך בריתא משמע דשניהם בעדות אחר פסולי דודאי האחד משקר אלא דמצטרף אחד מהם עם אחר וכיון דר"ח ור"ה לא איירו בזה יש מקום לומר דשני עדים שהוכחשו זה מזה לכ"ע פסולי תרויהו לעדות אחרת ולא מכשר תנא דבריתא אלא אחד מהן עם אחר וא"כ קשיא לרב חסדא. אבל למאי דאוקמא בעדות אחרת של ר"ח אפשר לומר דתנא בר"ח קאי ומשו"ה קתני דמצטרפין דאחד מעיד עם אחר בעדות זו עצמה וכשר ובעדות ר"ח לא משכחת לה אלא כי האי גונא. אבל לממון אפשר דתרוייהו כשרים לעדות אחר כיון דלא הוכחש כל אחד אלא מאחד ועדיין יש להסתפק בין לרב הונא ובין לרב חסדא דתנא נקט מילתיה בר"ח דבגויה קמשתעי והיינו דקתני מצטרפין דמשמע אחד מהם עם אחר. אכן לממון תרוייהו כשרים להעיד עדות אחר דלא הוכשרו אלא משום דכל חד לא הוכחש אלא מאחד ולא משנים. ונמצא דמהש"ס יד הדוחה נטויה לדחות וליכא למגזר מינה. איברא דלפי זה נמצא דגם לרב הונא מתוקמא בעדות של ר"ח דאי בממון כדס"ד דמקשן אמאי תני תנא מצטרפין לעדות אחרת עדיפא מינה הול"ל כשרים להעיד בעדות אחרת אפי' תרוייהו כיון דלא הוכחשו מפי שנים. ומעתה יש להביא ראיה מדברי התוס' בראש השנה דף כ"ד שכתבו דלרב הונא ניחא בעדות ממון אבל לר"ח צריך לדחוק לאוקמה בעדות החדש שיצטרף עם אחר שיאמר כמותו והיינו דדחיק רש"י התם ע"ש ולדברי התוספו' הללו דלרב הונא איכ' לאוקומה בממון יש ראיה לנדון שלנו דמדקתני מצטרפין שכל א' יצטרף עם אחר שמעינן דתרוייהו כי הדדי בעדות ממון פסולי ולא מהני אלא כל חד עם אחר ולא שאני לן בין הוכחשו מפי ב' להוכחשו זה מזה וכי היכי דאחד מכת זו ואחד מכת זו פסולי דודאי חד משקר ה"נ בב' עדים שהוכחשו זה מזה שניהם כא' פסולין דודאי חד משקר. וממוצא דבר אתה תשמע מה עמקו מחשבות הגאון הר' שפתי כהן דאחרי שהוכיח מדברי הר"ן פ"ב דכתובות וכתב דהכי מוכח מדברי הרמב"ן והריטב"א שהביא בסימן מ"ו דב' עדים שהוכחשו שניהם כאחד פסולי להעיד עדות אחרת סיים וכתב ועיין בתוס' ר"ה דף כ"ד וכונתו לפי האמור לרמוז דמהתוספות יש ראיה ולא מגופא דשמעת' כאשר חשב הרב מהר"י בכ"ר דוד והשיג עליו כמדובר. (ולקמן יתבאר כונת הרב ש"ך באופן אחר בס"ד). שוב ראיתי להרב משאת משה ח"מ סי' ז"ך סוף דף ע"א שכתב על דברי הרב ש"ך וז"ל מה שיחס דעת זו להתוס' דפ' אם אינם מכירין עם שאלת המחילה מדברי התוס' לא סייעתא ולא תיובתא להא כלל אלא דמלשון הבריית' איכ' למילף הכי מדקתני אבל מצטרפין לעדות אחרת המורה דצירוף אין הא אינהו כי הדדי לא אכן מה שנסתייע מדעת התוס' לא ידענא מנא ליה הא ומיהו הא ודאי מדברי הר"ן פ"ב דכתובות ומדברי הש"ס דפ' אם אינם מכירין דף כ"ד מוכח להדי' דלהעיד בעדות אחרת עדותם בטלה כל שהכחישו זא"ז דממ"נ חד משקר עכ"ל ולפי האמור אתה הראת לדעת דמלשון הבריית' דקתני מצטרפין אין ראיה דאיכ' לאוקומה בעדות זו של החדש דבהא עסיק ולא לענין ממונ' ואמטו להכי קתני מצטרפין אבל לממון תרוייהו כי הדדי כשרין וכבר אוקמ' רבא הכי לעדות החדש ס"פ כל הנשבעי' וגם רש"י הכי מפרשה פ' אם אינם מכירין. אבל מדברי התוס' שכתבו שם דלרב הונא ניחא מאי דקתני בעדות אחרת והיינו בעדו' ממון דלר' חסדא צריך לידח' היינו עדות זו של חדש עם אחר. א"כ למאי דקי"ל כרב הונא מפרשינן לה בעדות ממון והשת' קם דוקיא דמצטרפין דמדלא תני כשרים לעדות אחרת רק מצטרפין שמעינן דתרוייהו כי הדדי פסולי דחד מינייהו משקר. וא"כ מהבריית' אין ראיה ומדברי התוס' יש ראיה ותכל תלונות הרב משאת משה מעל הרב ש"ך כמבואר. ותו נהלך ברג"ש על הרב משאת משה דסמיך אסוגית אם אינם מכירין ואין לי מכיר מאי אולמה מסוגית פ' כל הנשבעין דשם בר"ה הן לא הובא אלא הבריית' לחוד ומינה ליכ' ראיה דמוקמינן לה בעדות החדש. וטפי פורתא איכ' הוכחה מס"פ כל הנשבעין דאמרינן מאי לאו לעדות ממון ומוכח דהמקשן יש לו הכרח דאיירי בעדות ממון כמשפט לשון מאי לאו בכוליה תלמודא כנודע דסבר המקשן מכח הענין או מכח הלשון דהכי פירושה. וא"כ פשטא דשמעתא דהגם דרבא אוקמ' לר"ח בעדות החדש היינו דלר"ח איבעי' ליה לדחוקי ולפרשה הכי. ומינה דלמאי דקי"ל כרב הונא נפרשה בעדות ממון כפשטה וא"כ איכ' לדיוקי דוקא מצטרפין ולפ"ז אי איכ' למגמר היינו מסוגית ס"פ כל הנשבעין לא מסוגית אם אינן מכירין. אלא דמ"מ מסוגית הש"ס לחודה אינו מוכרח דמצינן למימר דהשת' דמוקי רבא בעדות החדש נאמר דגם ר"ה הכי מפרשה בעדות החדש ואין ראיה ככל הדברים אשר ראו עיניך ממדב"ר קדמו"ת. אבל מהתוס' יש ראיה כדאמרן. וכן מוכח ממ"ש התוס' ס"פ כל הנשבעין סוף דף מ"ז דרבינו חננאל פסק כרב הונא דרביה דרב חסדא הוא ועוד דברייתא דאחד אומר גבוה דייק לכאורה כרב הונא. הרי שכתבו דרבינו חננאל פסק כרב הונא וטעמא טעים דברייתא לענין ממון והוי כרב הונא וכיון דמוקמת לה