חיים שאל חלק א סח

במי שנולד לז' ומשהו למילה עד סוף ב' חדשים אי פודין בזמנו ובסוף דבריו כתב שאין לדחות הפדיון מטע' מהראנ"ח בתשובה הנז' דליתא וכי מה ענין בכור למילה דהרי בתחילת דין פדיון בכור יוכיח האמור לישראל במדבר ואותן שנולדו במדבר לא מלו כמו שפירש"י פ' וזאת הברכה וכו' והכי אית' בכמה דוכתי במדרש הרי מבואר דלא היו נמולים ונתחייבו בפדיון ואפש' בנדון מהראנ"ח דמילה ופדיון חלים ביום אחד הדין עמו משום דמילה נלמד מוישכם אברהם בבקר עכ"ל קצת בקצור. ולא היה צריך להוכיח מפירש"י והמדרש דלא מלו ישראל במדבר דמקרא מלא הוא בריש יהושע והטעם פירשו ביבמות דף ע"ב כמש"ל. ומה שסיים דהדין עם מהראנ"ח משום דמילה נלמד מוישכם וכו' ק"ק דוישכם בעקידה כתיב ומינה יליף בפסחים דף ד' וריש פ"ג דיומא למילה וה"ה לשאר מצות ומאי אולמיה דמילה טפי מפדיון. ואין צורך לזה דהדין עם מהראנ"ח כוותיה ומטעמיה דכיון דבו ביום נעשים שניהם מילה ופדיון תרוויהו מצפרא א"כ מקיים זריזין מקדימין למצו' רק המילה קודמת שהיא קבלת אלהותו ובכל מ"ש הרב הנזכ' לא יש סתירה לזה סוף דבר דבנ"ד נראה פשוט שיעשו הפדיון בזמנו וכשיבריא ימולו אותו וככל אשר דברנו אחת למעלה והנלע"ד כתבתי. סימן לב במוסיף קמח בעיסה רכה של מצה. שאלת ממני ידיד נפשי במעשה שאירע לך בע"פ אחר חצות שהיו לשין מצת מצוה והית' העיסה רכה והלש הוסיף אחר כך קמח אם יש לחוש לאוכלם ואת"ל דשורת הדין שלא לאכול המצות האלה יש להסתפק אם מותר להשהותם בבית או צריך לבערם תשובה זו שאלת חכם ודע כי הרב בני חיי סי' תנ"ג סבר דאפי' בדיעבד אין לאכול מצה זו אפי' לבדה ואנכי איש צעיר עיני ראו לעטרת ראשי מורי הר' ז"להה בתשובה כ"י שהורה הלכה למעשה כדברי הרב בני חיי. אמנם הרב אליה זוטא והאחרונים הבאים אחריו כתבו דאם הוסיף קמח מותר לאכלה לבדה ואף אם נתערב בתבשיל שרי כמ"ש הרב חק יעקב סי' תנ"ט ס"ק ז"ך. ולכל הדברות ולכל האמירות נראה דיש לסמוך להשהו' המצות האלה דהגם דנחמיר כסברת הרב בני חיי לאכילה דלא יאכלם אפי' לבדם אין להפריז על המדה לבערם ולהחשיבם כחמץ שעוברים עליו בבל יראה ובל ימצא. ומסתברא דגם הרב בני חיי לא אמרה אלא להחמיר באכילה וכן מדוקדק בלשונו דנקט לאכילה ע"ש. ואפילו אי איכ' מאן דמחמיר אף להשהותו שפיר יש לנו להשען על כמה אחרונים שהתירו באכילה נמי ולפחות נסמוך עליהם להשהותו ויש להביא ראיה לזה מדאמרי' בחולין דף מ"ט אמר רב נחמן אינהו אכלי אנן מסתם נמי לא סתים וקאי התם על חלב דבני ארץ ישראל אוכלים ובני בבל אינם אוכלים ואמר ר"נ דכיון דבני א"י אוכלים אע"ג דאינהו לא אכלי מ"מ סותם והיינו דקאמר אינהו אכלי אנן מסתם לא סתים בתמיה כמו שפירש"י. וכיוצא נימא בנ"ד אם לדעת כמה אחרונים שריותא הוא למיכל אנן משהא לא שהינן בתמיה. וכיוצא בזה כתב הרב מהר"י ווייל בתשובותיו סימן קי"ו וז"ל וכשמוסיפין מחול על הקדש בעוד היום גדול כגון שעה או שתים קודם הערב שמש אני רגיל לומר לגוי להדליק הנר וטעמא דידי כיון דעוד היום גדול בודאי כל ישראל לא קבלו כלם עליהם השבת ודמיא למאי דאמרינן באלו טריפות על חלב שעל הקיבה אינהו מיכל אכלי אנן מסתם נמי לא סתים עכ"ל. ואע"ג דבההיא דאלו טריפות כתבו קצת מהראשונים דבני בבל היו סוברים דמדינא שרי וכן איכ' מאן דמפר' דברי ר"נ בניחותא דלבני בבל אינו סותם נמי מ"מ יש מן הראשוני' דמוכח מדבריהם דבני בבל היו סוברים דאסור מדינא ואפ"ה אמר ר"נ דכיון דבני א"י אכלי יש לסמוך שיהא סותם לבני בבל כאשר יראה המעיין בתורתן של ראשונים ובם יהגה ולשיטה זו שפיר מייתי ראיה מהר"י וייל לנדונו כאשר כתבנו בעניותנו באורך בזה וצדדנו כמה צדדים במקומו לא ע"ט האסף. ועתה ראיתי להגאון מהר"י קולון בתשובותיו שרש ק"ב שהביא ראיה לנדונו מהך דא"ט וכתב וז"ל ולפי הנראה לע"ד הכי פירושא אינהו מיכל אכלי ליה דמחזקין ליה בודאי חלב טהור וא"כ פשיטא דסותם דחלב טהור סותם לכ"ע לדידן מסתם נמי לא סתי' כלומר נחזיקנו האי טמא ונימא דכשם דחלב טמא אינו סותם דלא קי"ל כרב ששת דאומר דחלב סותם אפי' טמא אלא כרב דפליג עליה בהאי נמי נימא דאין הלכה כרב ששת אלא כרב כולי האי לא מחזקינן ליה כטמא אלא סמכינן אבני א"י לענין סתימה כיון דאפי' בחלב טמא גמור אומר רב ששת דסותם ונהי דלא סמכינן עליה דרב ששת בשאר חלב דודאי טמא דהא רב פליג עליה ולא אבני א"י בבר חמצא לענין אכילה דהא בני בבל פליגי עליה. לענין סתימה בבר חמצא סמכינן אבני א"י וארב ששת דהאיכא תרתי להתרא כדפרישית כך נלע"ד לפרש מילתיה דר"נ דאי לא תימא הכי לא ידענא מאי אתווהא דר"נ דאומר לדידן מסתם נמי לא סתים אה"נ דלא סתים כיון דמחזקינן ליה כטמא מדלא אכלינן ליה עכ"ל וקצת יש להרגיש דלא הזכיר דאיכ' מאן דסבר דבני בבל סברי דמדינא שרי אלא דמחמרי מצד חומרא ומשו"ה אמר ר"נ מסתם נמי לא סתים בתמיה. וגם איכ' מאן דאמר דמסתם נמי לא סתים דאמר ר"נ הוי בניחותא. ומדברי מהר"י ווייל הנזכר משמע דתפס הדברים כפשטן ולא מפרש כדתרגמה מהר"י קולון כאשר יראה המעיין. ומ"מ לנ"ד דכמה אחרונים שרו באכילה הגם שנחמיר שלא לאכלו כהרב בני חיי שפיר מצי משהי ליה ויש ראיה מדברי הראשוני' שפירשו דבני בבל לא אכלי משום חומר' ומשו"ה סבר ר"נ דסותם מיהא ובדרך תמיהא אמר אינהו מיכל אכלי לדידן מסתם נמי לא סתים ולא הוצרך מהר"י קולון לפרשה באופן הנז' כי אם שסבר דבני בבל מדינא אסרי. אבל אי הוה משום חומרא שפיר אמר ר"נ. וכ"ש לדברי מהר"י ווייל הנזכר. ומעין דוגמא ראיתי בקונטרס ישן מחידושי רבני ירושלם תו' הקדמונים משנת הרע"ד והוא בכ"י ושם נאמר שנהגו לאסור כל ביצה שנמצא דם בכל מקום ואירע שנתערבה ביצה שנמצא דם והרב ר' אברהם אבזרדאל אסר הכל רק הכשיר הכלים שנתבשלו בהם מאחר שיש מתירין באכילה עכ"ד ועיין בי"ד סימן ס"ד סעיף ט' בהגהה ואחרוני' מ"ש שם על זה וכיוצא ואין להאריך וכבר כתבנו דגם הרב בני חיי לא אסר אלא באכילה אבל להשהותו שרי. ואעיקרא דדינא מ"ש הרב בני חיי הם חששות רחוקות ומה גם בנ"ד דהשואל יביע אומר דעין בעין המה ראו שנתערב יפה יפה והקמח הנוסף הכל נתון בערב"ון על ערבי"ם בתוכה של העיס' וטפי מעלי מתקון הרב תה"ד על אודות הע"יסה הקושי"ת. ומה שהביא ראיה הרב בני חיי ממה שאסר הרב כנה"ג המילופיטא"ס בשיירי סימן תס"א וחש שיחמיץ ברוק ומה גם הנשאר וכו' חומרא יתירה הוא לאסור בדיעבד ופוק חזי להרב פרי חדש שם סימן תס"א דהתיר בדיעבד המילופיטא"ס. באופן שהמקל לאכול המצה לבד מעיסה זו שהוסיפו בה קמח אין מזניחין אותו מאחר דמדברי הרב תה"ד נראה דשרי וכן נרא' דעת מרן בב"י שהביא דבריו. והרב ט"ז והרב אליה זוטא והרב חק יעקב וסיעתם מתירי' בפירוש. ועיין בשו"ת שמש צדקה א"ח סי' ט'. כלל העולה דבעל נפש יחוש לדברי הרב בני חיי שלא לאכול מצות מעיסה שהוסיפו בה קמח אפי' לבדם. והמקל לאוכלה לבדה לא הפסיד. אבל להשהותן אשר נסתפק ידידנו השואל נ"ל פשוט שאין לחוש בדבר ויכול להשהותן בשופי והנלע"ד כתבתי. סימן לג בדין צירוף עדים שהוכחשו. בעיר אמשטרדם יע"א על גבי חרש"ו. שאלה שני עדים המכחישים זה את זה דחד מינייהו