חיים שאל חלק א סז

וה"ה כאן דבסתם קבלום להתי' פרט הסכמה אחת הגם שנתנו להם רשות כולל לא מהני לימים עוד לבטל הסכמות הקדומות ולהוסיף הסכמות כי בני הקהל יאמרו הרשות היה לשעתו או לקצת שנים מועטות שבני הועד והקהל רובם בחיים אבל אחר שנים רבות דאנשי הועד שהיו בימים ההם רובם ככלם מתו וגם כמעט רוב הקהל ההוא המרשים מתו נראה דלא מהני אותו רשות ויש להביא ראיה מדין מת אחד מהברורים שכתב הרב מהרשד"ם בי"ד סימן ע"ח דאם מת א' מהברורים אינם יכולים כמ"ש הרשב"א אם לא שהמנהג בעיר דאם מת אחד ישארו המינוי לנשארים. והדברים ק"ו בנ"ד דפעם אחד היה זה הרשות לאנשי הועד שבדור ההוא ואחר זה כל אנשי הועד כלם נפטרו לב"ע ואשר הם עכשיו הני אחריני נינהו שנתמנו ברשיון ומאמר השר והן לו יהי דהו"ל כאלו מינום הקהל היינו לפקח על עסקי הקהל ולדון בין אדם לחבירו וכיוצא לא להסכים ולבטל הסכמות והרשות בטל. ותו דגם אם היה דעת המרשים לבני הועד שיומשך הרשות הזה תמיד נראה דאין כחם יפה שיהיה הדור האחרון הזה מתנהג על פי דעתם דדוקא חרם או ציווי גדול הדור למ"ד חל על דורות הבאים כמו שיתבאר למעיין בי"ד סימן רכ"ח ובכנה"ג שם הגהת ב"י אות רנ"ה כמה סברות יש בזה וכ"ש וק"ו דהרשות הזה לא מהני לדורות הבאים שיהיו חייבים בדיבור בעלמא ועמ"ש הרב כהונת עולם דף ע"ח ע"ג ויתר הפרטים כתבתי במקומו. ואם הגאון אב"ד ודישרן סמיכין בי דינא רבא יסכימו עמדי הנה מה טוב ואם אין דברי לעו. פי המדבר אדם מועט הצעיר וזעיר חיד"א ס"ט: סימן לא בדין פדיון הבן נשאלתי בעיר אמשטרדם יע"א. שאלה מעשה בתנוק בכור חולה שלא נימול והגיע זמן הפדיון ועדיין הוא חולה שהמילה מתעכבת איזה זמן עד שיבריא. ומידי עוברי בשליחות מצוה נשאל נשאל דוד כדת מה לעשות שנסתפקו דכיון דמצות מילה היא המצוה ראשונה הבאה עליו ועדיין לא נתקיימה גם פדיון משהינן ליה עד שיבריא ואז יהא נימול ונפדה או"ד דהפדיון זימניה הוא ולא משהינן ליה. על כן ירדו חיי"ם שאול"ה לגלויי דעתין. תשובה מי כהחכם ומי יודע פצ"ר והיתה הפצי"רה מגברא בגוברין חכם ומבין ארי שבחבור' והנה כפיר. הרופא המובהק רופא אומן לכל חולי ולכל מדה בין דם לדם שפיר. והוא ציוה לי השולח אמרתו אר"ש עריבה נפך ספיר. ולי מה יקרו אמריו על פי מדותי"ו כי חיו"ת הנה הנחמדים מזהב שב"א ואת אופי"ר. זאת היתה לי כי פקודיך נצרתי שומר מה מלילה מערב עד בקר והנה צפי"ר. ואען ואומר לדידי חזי לי דאין טעם ולא ריח בטענה זו של המסתפקי' דאטו משום שלא יוכלו למול את הבן מפני האונס גם הפדיון יהא נדחה. ותו דלכי דייקת פורתא מצות פדיון חלה עליו קודם המילה וזו זיקה ראשונה הבאה עליו. אבל מצות מילה אכתי לא מחייב דאנוס הוא מחמת החולי ואנוס רחמנא פטריה. ותו דאביו הוא שחייב למולו ולפדותו ומאי דמצי לקיים עתה מצות פדיון לקיי' דזריזין מקדימין למצות ושהויי מצוה לא משהינן. איברא דמראנ"ח בראשונות סימן ע"ט כתב בקטן שחלה והבריא ביום ל"א וראוי לימול בו ביום ועל זה נשאל הרב איזה מצוה קודמת אם מילה שהיא ראשונ' או פדיון דהוא זמנו והמילה שלא בזמנה והשיב הרב ז"ל דהפדיון משהינן ליה וימול ברישא כיון דהמילה היא קבלת אלהותו ואחר קבלת אלהותו יש לקיים מצותיו ע"ש באורך ויש קצת ראיה לדבריו מתשובת רבינו גרשון מאור הגולה הובאה בספר האגודה דף עק"ב שכתב דמילה קודמת לתקיעת שופר שאם אין מילה אין תקיעת שופר בעול' דכתיב אם לא בריתי וכו'. והגם דהתם מיירי במילה בזמנה מ"מ לפי הטעם יש ראיה לדין מהראנ"ח כמו שכתבנו בעניותנו במקומו בס"ד ולפי זה היה מקום להסתפק בנ"ד דיש פנים לומר דלא מקיימינן ביה מצות פדיון עד אשר נמול אותו שהוא קבלת אלהותו ואחרי כן נקיים בו מצות פדיון. האמנם הא בורכא היא דמעול' לא אמרה מהראנ"ח אלא לאקדומי מילה לפדיון לשעה קלה אבל לעבור על מצות פדיון בזמנה ולהשהותה אשר לא כדת בכי הא לא קאמר מהראנ"ח. והרי מי שמתו אחיו מחמת מילה דאין מלין אותו עד שיגדל נא כחו ויחזק ופשיטא דחייב במצוה והוא מקיים כל המצות דהגם שלא מל אנוס על פי הדיבור של חכמי' ושהויי אשתהי ובודאי דמקיים שאר מצות. וכבר כתב הרב מהר"ר איסרלן בכתביו סי' ק"ח דמי שמתו אחיו מחמת מילה יקיים מצות תפילין בחול ולא בשבת. ואין זה צריך ראיות דודאי זה שלא נימול מחמת האונס ישראל גמור הוא ובר מצות הוא. ותו דהני בי תרי מילה ופדיון חיובא רמיא לאב לעשות לבנו והוא חייב לעשות המצוה דמצי למעבד לבריה. ומה לי אם בנו עדיין לא נתקדש במילה הלא אב אחת דתו לעשות שתיהן וזו חל חיובה ויש בידו לקיימה. ויתרון הכשר דקי"ל חביבה מצוה בשעתה כמ"ש בפסחים דף ס"ח ע"ב ומנחות דף ע"ב תניא א"ר שמעון בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים ואיברים כשרים כל הלילה ואין ממתינין להם עד שתחשך. עין רואה ואזן שומעת כמה תקיף חילה דמצוה בשעתה וחיבה יתירה נודעת לדחות שבת. ומאחר שכן מי שם פה לאדם לדחות מצות פדיון בשעתה מטעמא קלישא דאכתי לא נימול. וגם אם היה טעם כעיקר נראה דאלים ועתה יגדל נא כח מצוה בשעתה לטעם אחר דחזינן דמשום מצוה בשעתה דחינן שבת החמורה וכן פסק הרמב"ם פ"ד דמעשה הקרבנות דין ג' ע"ש. ואשא עיני ואראה להרב מר קשישא מהר"א מלובלין בתשובותיו יד אליהו סימן נ"ד שהקשה מהא דחביבה מצוה בשעתה לדברי מהראנ"ח שהבאתי שכתב דימול ואח"ך יעשה פדיון דהא פדיון קדים דחביבה מצוה בשעתה. ולי ההדיוט לק"מ דגם אם ימול מקודם אכתי עביד מצות פדיון בשעתה ונמצא דעושה המילה שהיא קבלת אלהותו יתברך ואח"ך מצות הפדיון בשעתה ופודהו. ומי אמר דמצוה בשעתה יש לה דין קדימה לשאר מצות דיש טעם להקדימן. דכל דעביד לה בשעתה סגי הגם דלשעה קלה עביד מצוה אחריתי שיש טעם להקדימה. ובזה נדחה גם מ"ש הרב הנזכר בדין הוא לפדות ובנו לפדות עיין שם כמבואר בא"ר לח"י רואי. אבל בנ"ד ודאי חייב לקיים הפדיון משום חביבה מצוה בשעתה כמדובר. ורואה אני דדבר זה מוכרע מעצמו מראש מקדמי אר"ש תחילת דיבר ה' משום אפרושי שבט הלוי ונבחרו הלויים תמור' הבכורות בשנה השנית כתוב פ' במדבר פקוד כל בכור בבני ישראל וכ"ב אלף בכורות לא הוצרכו פדיון דהלויים נכנסו תחתם ורע"ג הנותרים נפדו בה' סלעים ובשנה ראשונה. נולדו ודאי כמה אלפי' בכורות והרי מקרא כתוב בריש יהושע דכל הילודים במדבר לא מלו ואמרו ביבמות דף ע"ב דלא נשבה להם רוח צפונית וכו' ומשו"ה לא מלו והרי דכל הבכורות שנולדו שנה ראשונה לצאתם ממצרים נפדו או בלויים או פדיון ממש אף שלא נמולו. והוא הדין בנ"ד שיפדה הגם שלא נימול משום אונס מעין דוגמא דנפדו בכורות במדבר אף שלא נימולו מפני דלא נשבה רוח צפונית ובשגם יש לדחות דשאני התם דהוצרכו לצרף כל הבכורות שיפטרו כ"ב אלף בלויי' כי לא נשארו אלא רע"ג והיינו דנכללו גם הבכורות שלא מלו ואלו הן הנצרפי"ן עם כל הבכורו'. ועוד דהתם קמי שמיא גליא דישארו במדבר ל"ט שנה ולא אפשר דיהיו גדולים וישארו בלי קיום מצות כל כך שנים. מ"מ אדחויי לא סמכינן כל דחזינן דנפדו קודם המילה. ותו דאי אית' להני דחויי לא סגי דלא לשתמיט חד תנא או אמור' להשמיענו כזאת דלדורות משהין הפדיון עד שימול ולא ילפינן מהתם. ואחר זמן בא לידי ס' צמח צדק משו"ת וראיתי בסימן קכ"ח תשובה לבן הרב המחבר דנשאל כעין נ"ד