חיים שאל חלק א סד

ראיה דחיו' אשה לכבד לבעלה מדאור' ממה שאמרו מה ת"ל איש איש ספק בידו לעשות אשה אין ספק בידה לעשות שרשות אחרים עליה והביא הראיה הפוכה כאשר תראה בדבריו ואין צורך להאריך והדברים מבוארים דהראיה בא עליה שלא כדרכה ואעיקרא אינה ראיה כלל כמו שנתבאר לעיל דפטורה מטעם שהיא בבית בעלה אע"ג דאינה חייבת בכבוד בעלה מדאורית' על דרך שכתבו התוספות והתימא על הרב הנזכר דמייתי דברי התוספו' ועודנו מחזיק בראיה אלא שסיים שהיא קצת ראיה. והאמת שאינה ראיה כלל. ומ"ש שם דדברי התוספו' שכתבו ואע"ג דמעשה ידיה לו דרבנן וכו' הוא למ"ד משל בן אבל למאי דקי"ל משל אב ל"ק דמיעטה הכתוב דבעל' מוחה בידה וכו' לא נהיר' דאי מעשה ידיה אינו לבעלה אמאי מיעטה הכתוב תהיה חייבת ובעלה אינו יכול למחות כיון שאינה משועבדת לו שמעשה ידיה שלה. אך אי מעשה ידיה לבעלה מצי למחות שהיא משועבדת וע"ז הקשו דמעשה ידיה לו דרבנן ומדאורית' אינה משועבדת לבעלה ותירצו שיושבת בבית בעלה ואינה מצויה אצל אביה. ועוד הביא ראיה ממשנת כריתות דחייבת מדאורית' ואינה ראיה כמו שביארנו לעיל. גם מה שהביא ראיה מדברי התוספות ביבמות דף ה' שכתבו דמאי דאמרו אתה ואמך חייבים בכבוד אביך ילפי מאני ה' דכתיב גבי שבת והרי דכבוד אשה הוי מדאורית' אינה ראיה כלל דכונת התוס' דמשבת ילפי לכבוד או"א והגם דכבוד אשה הוי מדרבנן מינה ילפינן דהא דחייבת בכבודו גם שהוא מדרבנן מהני לאקדומי לאב וכמש"ל וכונת התוס' דאי לאו קרא דהתם לא הוה אמרינן סברא זו. וגם למ"ש הרב מהר"ש אלגאזי בס' גופי הלכות כלל א' על דברי התוספות דהתם פ"ק דיבמות דף ז' ריש ע"ב ד"ה יכול יתירא דאני ה' לגופיה דשבת לא אצטריך אלא לאשמועינן בעלמ' שהוא ואמו חייבין בכבוד אביו וכו' כמ"ש התוס' דמהכ' ילפינן התם. יש לומ' דאצטריך למילף מ"ש אביו אומר השקני ומצוה לעשו' הנח כבוד אביך ועשה מצוה שאתה ואביך חייבין לעשות מצוה דהוי מדאורית' וכתבוה התוס' בדיבור הנזכר דדף ה' ועל הא ועל אתה ואמך כתבו דמהכ' ילפינן התם והרב מהר"ש אלגאזי אגב שיטפא נקטה להא דאתה ואמך ועיקרה אצטריך לאתה ואביך חייבין במצוה. ועוד הביא בס' אשד הנחלים דברי הרב מהר"ש אלגאזי בס' זהב שיבה ונתקשה בהם ונדחק מאד. והיה מקום לדקדק בדבריו בענין זה הרבה ואין רצוני להאריך. ולי ההדיוט הדבר פשוט דהם שתי מהדורות שכתב הרב ז"ל והדפיסו שניהם כאשר יראה המעיין בזהב שיבה מתוך כל השתי לשונות ואין להאריך. ובדף י"ב שם בס' אשד הנחלים תמה על הר' מהר"ש יצחק בסוף ארוחת תמיד דפשיטא ליה דכבוד אשה לבעלה דרבנן ע"ש ואין כאן תימא. וכבר כתבנו לעיל דהרמב"ם פט"ו דאשות כתב בהדי' שהוא מדרבנן והרב המגיד כתב וכן ציוו חכמים על האשה שתהי' מכבדת וכו' פ"ק דקדושין אמרו שאתה ואמך חייבין בכבוד אביך ופ"ק דמגילה הזכירו דאמרי אינשי קרחא בביתיה וכו' ע"ש ונעלמו דברי הרמב"ם והה"מ הנזכר מהאחרונים הנז'. ושפיר כתב הרב מהר"ש יצחק ז"ל:. סימן כח בדין נדוי. שאלת ממני אחד שהיה מתלוצץ על פיוט חד גדיא שאומרים בערי אשכנז ליל התקדש חג ופער פיו וקם אחד מהחבורה ונדהו אם נדויו נדוי או"ד שלא היה חייב ונדהו שלא כדין והמנדה נלכד ושכמ"ה. תשובה כל כי האי מילתא פשוטה לפניה כי אנוש זה זד יהיר לץ המתלוצץ על מה שנהגו רבבות אלפי ישראל בערי פולין ואשכנז ואביזרייהו ואשר לפנים בישראל גדולי עולם קדישי עליונין ודור דור וחכמיו והן עוד היום לא אלמן ישראל כמה וכמה ראשי ישיבות וגאוני הזמן ה' עליהם יחיו וכלם אמרו ואומרים פיוט זה ונמצא רשע זה מתלוצץ ברבבות ישראל. וגדוליהם אבות ב"ד וגאוני ארץ אנושה מכתו וחייב נדוי דהרי אפי' האומר הני רבנן חייב נדוי. ובנדרים דף ן' ההיא אתתא דאמרה לרב יהודה שמואל רבך וכו' וא"ל ידעת ליה אוכם ורבה וכו' שמתה פקעה ומתה. וכתב מהר"י קולון שרש א' וק"ץ דאע"ג דמציא לתרץ דיבורה שמתה וכ"כ בשו"ת אהלי תם סי' קכ"א ומהר"ם די בוטון סימן ל"ו ע"ש. וכתב מהרש"ל בים של שלמה פ' החובל סימן נ"ח דגם בזמן הזה יש לנדות המבזה ת"ח אחר מיתה וכו' ע"ש וזה מבזה גאוני עולם קדושים אשר בארץ ואשר חיים עד הנה הי"ו. ועוד שכתבו הפוסקים דגם מי שממעט ואינו עושה הכבוד הנהוג לרב חייב נדוי ועיין מ"ש הגהות מיימונית והרב מהריק"ש בתשובותיו הנדפסות מחדש ס' אהלי יעקב סי' ק"ב ע"ש. ומכל שכן איש זה שפער פיו שכל האומרים פיוט זה הם טפשים ועוסקים בהבלים פשיטא טובא דחייב נדוי. ולא עוד אלא יש לענשו קנס לעניים לפי ערכו ולהודיעו גודל עונו וישוב אל ה' וירחמהו. ואין בזה שום ספק דבר נח"ש הוא. ולמען תדע ידיד נפשי אגיד את הרשום כי יש כמה פירושים בפיוט זה מהם נדפסו ומהם בכ"י. ועוד שמעתי ממגידי אמת שגאון מופלא בדורו עשה למעלה מעשרה פירושים בפיוט זה בפרד"ס פירושי"ם נחמדים ומתוקים. ואין ספק כי לא דבר רק הוא. וכבר נודע תוקף גדולת פיוטי אשכנז המיוסדים על החכמה האמיתית כאשר דיבר בקדשו רבינו האר"י זצ"ל. וכתבו משם רבינו מהר"א מגרמיז"א בעל הרקח זצ"ל כי כל עניני פיוטיהם ודקדוקיהם קבלה איש מפי איש ורב מרב וכו'. ועל השנות המנהגים בין ספרדים לאשכנזים ואיטלקים וכיוצא כבר כתב רבינו האר"י ז"ל שכל אחד הוא לפי שרש השבט לו ויניקתו והשפעתו והם דברים העומדים ברומו של עולם ולכן אין לזוז כל אחד ממנהגו. אמנם לענין דינא אם ספרדי התפלל כנוסח תפלת האשכנזים ודאי יצא ידי חובתו והכי מסיק הרב שער אפרים סימן י"ג. ואף מהרשד"ם סימן ל"ד לא מיירי אלא באשכנזים שהיו מתפללים כספרדים וקצת אנשים ערערו עליהן שיתפללו כמנהגם. ועל זה הרב מהרשד"ם ביטל את המעורר"ין ואת הנוקפין וכתב שתפלת הספרדים בארש נכוחות לדבר צחות וכו' ע"ש. ומ"מ לפי דברי רבינו האר"י ז"ל אין להניח מנהגי אבותיו שהם כפי אורות שפע הנמשך לשבטם כאמור. ומיהו יש מקום לעמוד בזה לא ע"ט האסף. כלל העולה דנדוי שנדו לאיש הנז' בשאלה נדוי וצריך התרה כשיתודה וישאל מחילה וימין מקרבת להקל מעליו ור"ב המקום לפניו ילך דבר להוכיחו בטוב טעם ולשון רכה תס"בור יסב"ור ולו ידע אשר חטא על הנפש ושב ורפא לו הנלע"ד כתבתי: סימן כט מי שעירב בבה"כ עירובי תבשילין. העריב שמשו גם מקום ללי"ן. שאלה אחד העם היה יושב בבית הכנסת ונזכר שלא עשה עירובי תבשילין ושם בבית הכנסת בירך על מצות עירוב ואמר בתבשיל פ' שבביתי יהא שרי לי לאפויי וכו' ואתה קדוש שאלת ממני אי שפיר עבד והאר"ש תענה ושכמ"ה. תשובה אי לאו דחשיבת לי וכבודך עלי יראה קאי אאיסדן. לא בא הכתו"ב לפרש וע"ט לחשות זהו עידן. ואי איישר חילי לפידים יהלכו על זחוחי לב עד שנחלק הפטיש ונבקע הסדן. ואולם זה דברי מאשר יקרת בעיני נכבדת ואני אהבתיך חנות"נו במד"בר הא חנ"ה דידן. ומוד"ע לבינה כי הא דאמרינן פ"ב דשבת ענה כסיל בדברי תורה היינו אם הכסיל יצא לטעון בפנינו אך איש משכיל השואל על מעשה כסיל אין צריך לטרוח ולהשיב כיון דמשכיל זה יודע דלאו שפיר עבד ומטעם זה לא הוה חששין אנחנא על דנא פתגם להתבותך כי מוחזקני בך כי גם בעיניך זר מעשהו ולרווחא דמילתא ארי נעשה שוא"ל. ועוד נראה בעיני דהא דענה כסיל בד"ת היינו מפה לאזן פנים בפנים כי